בקצרה

פועל שעיצור השורש השלישי שלו הוא و או ي נקרא ناقِص, “לקוי”, והשם הוגן: האות החלשה יושבת ממש בסוף המילה, בדיוק במקום שהסיומות נכנסות, ולכן היא כל הזמן נלחצת, נבלעת או נמחקת. رَمى، دَعا، مَشى، نَسِيَ، بَقِيَ، أَعْطى، اِشْتَرى — אלה אינם פעלים אקזוטיים, הם בין הפעלים הנפוצים ביותר בשפה, והצורות שלהם נראות הרבה יותר קצרות ממה שלומד מצפה. لَمْ يَشْتَرِ היא מילה שלמה, נכונה, בת ארבע אותיות.

החדשות הטובות הן שיש רק שלוש תבניות, וכל המערכת היא רעיון אחד שחוזר: תנועה ארוכה סופית שורדת במקום שהסיומת היא תנועה ארוכה, וקורסת בכל מקום אחר. ברגע שאפשר לשמוע את זה, رَمَتْ، رَمَوْا، لَنْ يَرْمِيَ، لَمْ يَرْمِ، اِرْمِ מפסיקים להיות עובדות נפרדות ונעשים פועל אחד מחמש זוויות. הצורות המורחבות לא מוסיפות כלום חדש: أَعْطى ו-اِسْتَدْعى מסתיימים בדיוק כמו رَمى.

הכלל

1. שלוש המחלקות של צורה I. המילון נותן לכם את ה-ماضي ואת ה-مُضارِع; הזוג הזה, לא השורש לבדו, אומר לכם באיזו מחלקה אתם.

• מחלקת و: دَعا — يَدْعو (د ع و) “להזמין, לקרוא”. גם نَجا — يَنْجو “לברוח”, شَكا — يَشْكو “להתלונן”.
• מחלקת ي: رَمى — يَرْمي (ر م ي) “לזרוק”; مَشى — يَمْشي “ללכת”; بَنى — يَبْني “לבנות”; جَرى — يَجْري “לרוץ, לקרות”.
• מחלקת a (فَعِلَ — يَفْعَلُ): نَسِيَ — يَنْسى “לשכוח”; لَقِيَ — يَلْقى “לפגוש”; رَضِيَ — يَرْضى “להיות מרוצה”; بَقِيَ — يَبْقى “להישאר”. ה-ماضي שלהם נושא כסרה על עיצור השורש האמצעי וה-مُضارِع שלהם מסתיים ב-ـى יהיה עיצור השורש אשר יהיה.

2. כתיב: ا או ى בסוף ה-ماضي. בפועל בן שלוש אותיות התנועה הארוכה הסופית של צורת ה-هُوَ נכתבת ا אם אות השורש היא و (دَعا، نَجا، دَنا) ו- ى אם היא ي (رَمى، مَشى، بَنى، جَرى). האות הסופית הזו היא רמז אמין למחלקה: לפועל עבר שנכתב ב-ا יש שורש ב-و ולכן مُضارِع ב-ـو. בפעלים של יותר משלוש אותיות הסיומת נכתבת ى: أَعْطى، اِشْتَرى، تَمَنّى، اِسْتَدْعى — אלא אם האות שלפניה היא ي, ואז זו ا רגילה (أَحْيا، اِسْتَحْيا) — ראו המזה, מדה ואליף מקצורה (מדריך קריאה והגייה).

3. ה-ماضي: האות החלשה שורדת לפני עיצור. סיומות שנפתחות בעיצור — ـتُ، ـتَ، ـنا، ـنَ — משאירות את השורש שלם, ולכן אפשר עדיין לראות את ה-ي או את ה-و: رَمَيْتُ، رَمَيْنا، رَمَيْنَ / دَعَوْتُ، دَعَوْنا، دَعَوْنَ. סיומות שנפתחות בתנועה לוחצות אותה: هِيَ رَمَتْ (לא رَمَيَتْ), هُمْ رَمَوْا (לא رَمَيوا), هِيَ دَعَتْ، هُمْ دَعَوْا. לצורת ה-هُوَ אין סיומת כלל והאות החלשה עצמה נעשתה התנועה הארוכה: رَمى، دَعا.

מחלקת a מתנהגת אחרת ובפשוט יותר: ה-ي שלה נשאר נראה בגוף שלישי יחיד — نَسِيَ، نَسِيَتْ — ומתכווץ ל-ي ארוכה לפני סיומות העיצור (نَسيتُ، نَسينا، نَسينَ) ול-و ארוכה ברבים הזכרים (نَسُوا).

4. ה-مُضارِع المَرْفوع והדמה הבלתי נראית שלו. يَرْمي، يَدْعو، يَنْسى הן צורות דרך החיווי, אבל אי אפשר לכתוב דמה על תנועה ארוכה. במונחי מערכת היחסות: אעראב והסימנים שלה הסיומת היא مُقَدَّر, מוערכת: היא שם דקדוקית ונעדרת פונטית. ל-يَرْمي ול-يَدْعو הסיבה שניתנת היא الثِّقَل (כבדות — התנועה פשוט כבדה מדי להגייה שם); ל-يَنْسى היא التَّعَذُّر (אי-אפשרות — האליף המקצורה אינה יכולה לשאת דבר).

5. הומוגרפים לשנן עכשיו. במחלקת ي, أَنْتِ تَرْمينَ ו-أَنْتُنَّ تَرْمينَ זהים — וכך גם أَنْتِ تَنْسَيْنَ ו-أَنْتُنَّ تَنْسَيْنَ במחלקת a. במחלקת و, هُمْ يَدْعونَ ו-هُنَّ يَدْعونَ זהים. שום דבר לא מבדיל ביניהם בדרך החיווי — רק המשפט סביב, או שינוי דרך, אומר איזה מהם זה: لَنْ تَرْمي (أَنْتِ) מול لَنْ تَرْمينَ (أَنْتُنَّ). הרבות, כתמיד, קפואות ולעולם לא משתנות לפי דרך.

6. ה-مَنْصوب: פתחה קלה מספיק כדי להופיע — חוץ מאשר על ى. אחרי أَنْ، لَنْ، لِـ، حَتّى מחלקות ה-ي וה-و מקבלות פתחה נראית, והתנועה הארוכה חוזרת להיות עיצור רגיל:

لَنْ يَرْمِيَ “הוא לא יזרוק”, لَنْ يَدْعُوَ “הוא לא יזמין”.

מחלקת a אינה יכולה לעשות זאת, כי ى אינה מקבלת תנועה: لَنْ يَنْسى נראה בדיוק כמו דרך החיווי, והפתחה היא مُقَدَّر. אז משלוש המחלקות, שתיים מראות את הסוביונקטיב בבירור ואחת מסתירה אותו לגמרי.

7. ה-مَجْزوم מוחק את האות החלשה ושומר על התנועה הקצרה שלה. זה כלל הכותרת של השיעור. אחרי لَمْ، لا النّاهِيَة، لامُ الأَمْرِ ומיליות התנאי, התנועה הארוכה הסופית אינה מתקצרת אלא נמחקת, ומשאירה את העיצור שלפניה עם התנועה הקצרה המתאימה: ي משאיר כסרה, و משאיר דמה, ى משאיר פתחה.

لَمْ يَرْمِ ، لَمْ يَدْعُ ، لَمْ يَنْسَ ، لَمْ يَمْشِ ، لَمْ يَبْقَ.

דקדוקית סימן הדרך כאן אינו סוכון אלא حَذْفُ حَرْفِ العِلَّةِ, “מחיקת האות החלשה”. תוצאה מעשית: כי הצורות האלה מסתיימות בתנועה קצרה ולא בסוכון, הן לעולם לא מתנגשות עם هَمْزَةُ الوَصْلِ שאחריהן. لَمْ يَقُلِ الحَقيقَةَ צריך כסרת תיקון; لَمْ يَرْمِ الكُرَةَ לא צריך כלום, כבר יש לו אחת.

8. במקום שהסיומת היא תנועה ארוכה, שום דבר לא נמחק. חמשת התאים שמסתיימים ב-ـينَ، ـانِ، ـونَ מתנהגים כמו בכל פועל: הם משמיטים את ה-نون ושומרים על התנועה. لَمْ يَرْموا ، لَمْ تَرْمي ، لَمْ يَدْعوا ، لَمْ يَنْسَوْا. ושתי הרבות לא זזות כלל: لَمْ يَرْمينَ، لَمْ يَدْعونَ، لَمْ يَنْسَيْنَ. אז הקריסה הנראית שייכת לארבעת התאים בלי סופית أَـ، تَـ، يَـ، نَـ — אותם ארבעה שחשבו ב-הג’זם של ההווה.

9. הציווי הוא הג’זם בלי התחילית. לוקחים لَمْ يَرْمِ، מסירים يَـ، מוסיפים תחילית هَمْزَةُ وَصْلٍ מנוקדת להתאים לגזע: اِرْمِ “זרוק!”, اُدْعُ “הזמן!”, اِنْسَ “שכח!”, اِمْشِ “לך!”. הם מדהימים בקצרתם — هَمْزَةُ وَصْلٍ, שני עיצורים ותנועה קצרה חשופה — ולומדים מסרבים דרך קבע להאמין להם. האיסור משתמש באותה צורה: لا تَرْمِ، لا تَدْعُ، لا تَنْسَ. פנייה לנקבה ולרבים שומרת על התנועה הארוכה: اِرْمي، اِرْموا، اُدْعي، اُدْعوا، اِنْسَيْ، اِنْسَوْا.

10. הצורות המורחבות מסתיימות בזהות. כל צורה שה-مُضارِع שלה מסתיים ב-ـي נוטה בגופים כמו يَرْمي, ושתי הצורות שמסתיימות ב-ـى (V تَفَعَّلَ ו-VI تَفاعَلَ) נוטות כמו يَنْسى. أَعْطى — يُعْطي (IV), اِشْتَرى — يَشْتَري (VIII), اِسْتَدْعى — يَسْتَدْعي (X) כולם נותנים أَعْطَيْتُ، أَعْطَتْ، أَعْطَوْا ו-لَمْ يُعْطِ، أَعْطِ; تَمَنّى — يَتَمَنّى (V) נותן تَمَنَّيْتُ، تَمَنَّتْ، تَمَنَّوْا ו-لَمْ يَتَمَنَّ، تَمَنَّ. באמת אין נטייה חדשה ללמוד אחרי צורה I.

11. פועל אחד ששווה לסמן: رَأى — يَرى. הוא גם עם המזה וגם ناقِص, והוא מאבד את ההמזה בהווה: يَرى، تَرى، نَرى, בג’זם لَمْ يَرَ “הוא לא ראה”. טפלו בו כפריט לשנן; ה-ماضي رَأى، رَأَتْ، رَأَوْا שלו סדיר למחלקת ي.

12. מה שנשאר לשיעורים אחרים. הסביל دُعِيَ — يُدْعى וממלא מקום הפועל שלו הם הסביל וממלא מקום הפועל. הפרטיציפים داعٍ ו-مَدْعُوٌّ, ששם פועל ناقِص נעשה שם, הם שמות נגזרים: פרטיציפים, מקום, זמן וכלי. ההתנהגות של שמות כמו قاضٍ — القاضي — قاضِيًا הייתה דיפטוטים ומחלקות נטייה אחרות; היום רק הפועל.

צורות ותבניות

ה-ماضي של כל שלוש המחלקות. תאי הזוגי בגוף שלישי כלולים; ל-أَنْتُما הצורות הן رَمَيْتُما، دَعَوْتُما، نَسيتُما.

שתי מלכודות בטבלה ההיא: رَمَيْنا (نَحْنُ) ו-رَمَيْنَ (هُنَّ) נבדלים רק באליף הסופית, והזוגי دَعَوَا נבדל מהרבים دَعَوْا רק בתנועה על ה-و.

ה-مُضارِع المَرْفوع.

שימו לב ל-أَنْتِ تَدْعينَ מול هُمْ/هُنَّ يَدْعونَ: מחלקת و לוקחת כסרה ו-ي ארוכה ביחיד הנקבה, כי ـو ועוד ـينَ אינם יכולים לדור יחד.

שלוש הדרכים זו לצד זו, גוף שלישי והתאים שבהם הדרך נראית.

הזוגיים הולכים לפי אותה לוגיקה והושמטו מחוסר מקום: لَنْ يَرْمِيا، لَمْ يَرْمِيا.

הציווי.

צורות מורחבות — אותן סיומות, שורה לכל אחת.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• لَمْ يَمْشي -> لَمْ يَمْشِ — ה-مَجْزوم אינו מקצר את האות החלשה, הוא מוחק אותה. מה שנשאר הוא הכסרה שהייתה תחת ה-ش כל הזמן.
• لَمْ يَدْعو -> لَمْ يَدْعُ — אותו כלל במחלקת و. המילה בת שלוש אותיות וזה נכון.
• يَرْميونَ -> يَرْمونَ — ה-ـونَ של הרבים מחליף את ה-ي הסופית; הוא לעולם לא מתווסף מעליה. וכך גם يَنْسَيونَ הוא يَنْسَوْنَ.
• رَموا -> رَمَوْا — כתבו את הסוכון על ה-و, וזכרו שהאליף אחריה שקטה (أَلِفٌ فارِقَةٌ, סימן גרפי בלבד). לקרוא אותה כתנועה היא שגיאת הלומד הנשמעת ביותר במחלקה הזו — אותה אליף יושבת ב-دَعَوْا וב-نَسُوا.
• لَنْ يَرْمي -> لَنْ يَرْمِيَ — פתחה קלה מספיק כדי להגות אותה על ה-ي, ולכן ב-مَنْصوب חייבים באמת לכתוב אותה ולומר אותה.
• لَنْ يَنْسَ -> لَنْ يَنْسى — המלכודת ההפוכה: מחלקת a שומרת על ה-ى ב-مَنْصوب (הפתחה רק מוערכת). רק لَمْ מוחק אותה.
• دَعى / رَمي -> دَعا / رَمى — השורש מכריע את הכתיב: שורש ב-و נותן ا סופית، שורש ב-ي נותן ى סופית. להוריד את שתי הנקודות מ-ي, או להוסיף אותן ל-ى, משנה את המילה.
• نَسَيْتُ -> نَسيتُ — מחלקת a מתכווצת ל-ي ארוכה לפני סיומות ה-ت; רק מחלקת ي שומרת שם דיפתונג (رَمَيْتُ).
• دَعَيْتُ -> دَعَوْتُ — ל-د ع و יש و, וסיומות העיצור מראות אותו. אם אפשר לומר يَدْعو אפשר לנבא دَعَوْتُ.
• اِرْمي الكُرَةَ (אל גבר) -> اِرْمِ الكُرَةَ — اِرْمي עם ي ארוכה הוא ציווי יחיד נקבה. הזכר באמת מסתיים בכסרה חשופה.

טיפים

• למדו כל פועל ناقِص כזוג: رَمى — يَرْمي، دَعا — يَدْعو، نَسِيَ — يَنْسى. את המחלקה אי אפשר לנבא מה-ماضي לבדו (השוו دَعا עם رَمى — אותה צורה על הדף בטקסט בלי ניקוד).
• טיפ לזכירה לג’זם ולציווי: הזנב נופל ומשאיר את התנועה מאחור. ي משאיר כסרה, و משאיר דמה, ى משאיר פתחה. שלוש עובדות, והן מכסות لَمْ يَرْمِ، لَمْ يَدْعُ، لَمْ يَنْسَ، اِرْمِ، اُدْعُ، اِنْسَ.
• תרגלו את ה-هُمْ ماضي בקול — رَمَوْا، دَعَوْا، نَسُوا — כי שם שלוש המחלקות נשמעות שונות זו מזו, וזו הצורה שמופיעה הכי הרבה בפרוזה סיפורית.
• אל תיבהלו ממילים קצרות מאוד בעיתונות: لَمْ يَبْقَ مِنَ الوَقْتِ شَيْءٌ، لَمْ يَنْتَهِ التَّحْقيقُ، لَمْ يُعْطِ جَوابًا. כל אחת היא ג’זם רגיל עם הזנב מחוק.
• כשלא בטוחים בג’זם, ברחו ל-ما ועוד ה-ماضي: ما رَمى، ما نَسِيَ נכונים וקונים זמן לחשוב, אף ש-لَمْ הוא הבחירה השכיחה יותר בפרוזה מודרנית.
• זוגות ההומוגרפים (تَرْمينَ ל-أَنْتِ ול-أَنْتُنَّ; يَدْعونَ ל-هُمْ ול-هُنَّ) שווים כרטיס כל אחד. ההקשר פותר אותם; ניחוש לא.
• התעלמו לעת עתה ממה שהפעלים האלה עושים בסביל וכפרטיציפים. داعٍ، مَدْعُوٌّ، مُشْتَرٍ מגיעים, והם יתבהרו יותר ברגע שנטיית הפעיל תהיה אוטומטית.