בקצרה

להווה יש שלוש דרכים, ושתיים מהן כבר שלכם. הצורה مَرْفوع הפשוטה يَدْرُسُ נושאת דמה; הצורה مَنْصوب يَدْرُسَ נושאת פתחה ומופיעה אחרי أَنْ، لَنْ، لِـ، حَتّى. השלישית היא ה-مَجْزوم, והסיומת שלה היא היעדר סיומת — סוכון: يَدْرُسْ. כמו ה-مَنْصوب, זו לעולם לא בחירה שלכם. מילית עומדת לפני הפועל והסיומת משתנה; זה כל המנגנון.

המילית ללמוד היום היא لَمْ, והיא עושה משהו שנשמע הפוך: שמה לפניכם צורת הווה ושוללת את העבר. لَمْ يَدْرُسْ הוא “הוא לא למד”, מילה במילה “עדיין-לא הוא-לומד”. אותן סיומות مَجْزوم הן המכונה מאחורי ציוויים ואיסורים בשיעור הבא, כך שהתרגול כאן משלם את עצמו פעמיים.

הכלל

1. סיומת ה-جَزْم: סוכון במקום שהייתה דמה. קחו את חמשת תאי ההווה שמסתיימים בעיצור חשוף — צורות ה-أَـ، تَـ، يَـ، نَـ — והסירו את התנועה מהאות האחרונה:

أَدْرُسُ → أَدْرُسْ، تَدْرُسُ → تَدْرُسْ، يَدْرُسُ → يَدْرُسْ، نَدْرُسُ → نَدْرُسْ.

אלה ארבע צורות נבדלות שמכסות חמישה תאים, כי تَدْرُسْ משרתת גם את أَنْتَ וגם את هِيَ. הסוכון הוא סימן הדרך, בדיוק כמו שהפתחה הייתה סימן ה-مَنْصوب.

2. ה-الأَفْعالُ الخَمْسَةُ משמיטים את ה-ن — אותה השמטה שכבר למדתם. חמש הצורות שמסתיימות ב-نون — تَدْرُسينَ، تَدْرُسانِ، يَدْرُسانِ، تَدْرُسونَ، يَدْرُسونَ — מאבדות את ה-نون ב-مَجْزوم ומסתיימות בתנועה הארוכה לבדה: تَدْرُسي، تَدْرُسا، يَدْرُسا، تَدْرُسوا، يَدْرُسوا. זה לא כלל חדש. זו אותה השמטה שפגשתם אחרי أَنْ ו-لَنْ בשיעור 33, והצורות שמתקבלות זהות אות באות. הואו של הריבוי עדיין מקבל את האליף השקטה התומכת: يَدْرُسوا، لَمْ يَذْهَبوا.

3. שני הריבויים הנקביים לעולם לא זזים. تَدْرُسْنَ ו-يَدْرُسْنَ הם مَبْنِيّ — בנויים, קפואים. הם זהים בשלוש הדרכים: تَدْرُسُ / تَدْرُسَ / تَدْرُسْ משתנים, אבל يَدْرُسْنَ הוא يَدْرُسْنَ אחרי لَمْ, אחרי أَنْ, ולבד. שני תאים משלושה-עשר שאפשר להפסיק לדאוג להם.

4. אמרו פעם אחת וזכרו: مَنْصوب ו-مَجْزوم נבדלים רק בתאים בלי סופית. שמו את הפרדיגמות זו לצד זו ושמונה משלושה-עשר התאים זהים — ששת התאים שממלאים ה-الأَفْعالُ الخَمْسَةُ שמשמיטים ن, ושני הקפואים. בפועל שלם כל ההבדל הנראה בין “שיילמד” ל”הוא לא למד” הוא פתחה מול סוכון על أَدْرُسَ/أَدْرُسْ، تَدْرُسَ/تَدْرُسْ، يَدْرُسَ/يَدْرُسْ، نَدْرُسَ/نَدْرُسْ — ארבע צורות שמכסות חמישה תאים. למדו את ה-جَزْم כ”ה-مَنْصوب עם הפתחה שהוסרה מארבעתם”, וזכרו שבפועל חלש הסוכון עושה יותר מזה, כפי שסעיף 7 מראה.

5. لَمْ שוללת את העבר, עם פועל בהווה. لَمْ يَدْرُسْ ≈ ما دَرَسَ — אותה משמעות בסיסית, “הוא לא למד”. לערבית שני אופנים לומר זאת, וזה האופן ששולט בשימוש הכתוב והרשמי-מדובר המודרני: لَمْ ועוד مَجْزوم. שתי תוצאות נובעות מיד. لَمْ לעולם לא יכולה לבוא לפני פועל בזמן עבר (لَمْ دَرَسَ אינה ערבית), וההווה אחריה אינו זמן הווה כלל — העבריות חיה במילית. אם רוצים את צורת העבר של הפועל, חייבים להחליף מילית: ما دَرَسَ, וזה שיעור 37 יחד עם لَنْ.

6. עוד שתי מיליות שגורמות جَزْم — ננקבות עכשיו, יתורגלו אחר כך. لا النّاهِيَة, ה”אל” של האיסור: لا تَدْرُسْ “אל תלמד” (לעומת لا تَدْرُسُ “אתה לא לומד” — אותו لا בכתב, ורק הסיומת אומרת איזו). ו- لامُ الأَمْرِ, הלאם שמצווה על גוף שלישי: لِيَدْرُسْ “שיילמד”. שתיהן שיעור 36, יחד עם הציווי עצמו. תרשמו את הצורה עכשיו, כדי שכשתפגשו لا تَنْسَ תזהו צורת ג’זם ולא פועל חריג. עוד אחת, لَمّا “עדיין לא” (لَمّا يَصِلْ “הוא עדיין לא הגיע”), גם היא לוקחת جَزْم ומחכה לשיעור 37.

7. פעלים חלשים: הסוכון לא יכול לנחות על תנועה ארוכה, ולכן התנועה הולכת במקומה. כאן הדרך נעשית רועשת, וזה התוכן האמיתי של השיעור. סוכון פירושו “אין כאן תנועה”, ו-ي، و، ا סופית היא תנועה — השתיים לא יכולות לדור יחד. אז:

• לקוי (النّاقِص): האות החלשה נמחקת והתנועה הקצרה שלה נשארת עומדת. يَمْشي → لَمْ يَمْشِ; يَدْعو → لَمْ يَدْعُ; يَنْسى → لَمْ يَنْسَ. לא הוסיפו כלום; אות הוסרה. הפועל מסתיים עכשיו בעיצור חשוף עם כסרה, דמה או פתחה עליו, ולכן הצורות האלה נראות כל כך קצרות ומבהילות מתחילים.
• חלול (الأَجْوَف): התנועה הארוכה באמצע מתקצרת, כי העיצור הסופי נושא עכשיו סוכון והערבית לא תסבול תנועה ארוכה מיד לפניו. يَقولُ → لَمْ يَقُلْ; يَبيعُ → لَمْ يَبِعْ; يَكونُ → لَمْ يَكُنْ; يَخافُ → لَمْ يَخَفْ. התנועה הקצרה שמופיעה היא הגרסה הקצרה של הארוכה: و → דמה, ي → כסרה, ا → פתחה.
• מוכפל (المُضَعَّف): שלוש צורות כולן נכונות. لَمْ يَرُدَّ (פתחה, הקלה והשכיחה ביותר), لَمْ يَرُدِّ (כסרה, לפי הכלל הכללי למטה), لَمْ يَرْدُدْ (השדה מפורקת, האותיות המוכפלות כתובות בנפרד, הסוכון מונח כמו בפועל שלם). השתמשו בראשונה; זהו את שתי האחרות.

8. אבל רק במקום שהסיומת היא סוכון. הקיצור בסעיף 7 נגרם מהסוכון, ולכן חמש הצורות שמשמיטות ن — שמסתיימות בתנועה ארוכה, לא בסוכון — משאירות את הפועל שלם: لَمْ يَقولوا “הם לא אמרו”, لَمْ تَبيعي “את לא מכרת”, لَمْ يَمْشوا “הם לא הלכו”. השוו لَمْ يَقُلْ עם لَمْ يَقولوا ותראו את שני חצאי הכלל בזוג אחד. לפני ה-نون של הריבוי הנקבי הגזע קצר מאותה סיבה שהוא תמיד קצר: لَمْ يَقُلْنَ، لَمْ يَرْدُدْنَ.

9. שני סוכונים לא יכולים להיפגש: اِلْتِقاءُ السّاكِنَيْنِ. ג’זם שמסתיים בסוכון, ואחריו מילה שנפתחת ב-هَمْزَةُ الوَصْلِ — מעל הכול התווית الـ — היה נותן שני עיצורים בלי תנועה ברצף. הערבית שוברת את ההתנגשות בכך שהיא שמה כסרה על הפועל:

لَمْ يَقُلْ + الحَقيقَةَ → لَمْ يَقُلِ الحَقيقَةَ. لَمْ يَكُنْ + الطَّقْسُ → لَمْ يَكُنِ الطَّقْسُ. لَمْ يَدْرُسْ + الوَلَدُ → لَمْ يَدْرُسِ الوَلَدُ.

הכסרה היא תיקון הגייה, לא שינוי דרך: הפועל עדיין مَجْزوم. ראיתם את אותו תיקון על مِنْ לפני התווית — مِنَ البَيْتِ — שלוקח פתחה במקום; זו חריגה מילונית שלומדים כמילה, ואילו פעלים לוקחים כסרה לפי כלל.

10. בטקסט לא מנוקד ובהפסק, הסוכון בלתי נראה. يقل ו-يقول כתובים הם שני שלדים שונים ואפשר לראות את ההבדל; يدرس כתוב הוא مَرْفوع, مَنْصوب ו-مَجْزوم בבת אחת, ורק لَمْ מלפניו אומר איזה. ב-الوَقْف — עצירה בסוף צירוף — הדמה הסופית ממילא נושרת, ולכן مَرْفوع ו-مَجْزوم נשמעים זהים גם שם. המסקנה המעשית: הפעלים החלשים וחמש הצורות שמשמיטות ن הם המקום שבו הדרך באמת נראית, בדיבור ובדפוס כאחד. אלה אלה לשלוט בהם. لَمْ يَقُلْ מול لَمْ يَقولوا, لَمْ يَمْشِ מול لَمْ يَمْشوا — קורא שומע שם את הדרך ולא בשום מקום אחר.

11. מה שהושמט במכוון. הציווי فِعْلُ الأَمْرِ (اُدْرُسْ), האיסור لا تَدْرُسْ והווקטיב הם שיעור 36 — הם בנויים על הסיומות של היום, וזו בדיוק הסיבה שהיום בא קודם. ما ו-لَنْ, וההשוואה המלאה של שלילת עבר ועתיד, הם שיעור 37. מיליות התנאי إِنْ ו-مَنْ, ששמות שני פעלים בג’זם בבת אחת, הן שיעור 56. ומחלקות הפעלים החלשים מקבלות טיפול שיטתי משלהן בשיעורים 50 ו-51; הטבלה למטה היא תת-הקבוצה העובדת שצריך כדי לקרוא משפט עיתון עם لَمْ בתוכו.

צורות ותבניות

שלוש הדרכים של دَرَسَ — يَدْرُسُ, כל שלושה-עשר התאים. קראו לרוחב: הדרך נראית רק אי פעם ממש בסוף המילה.

שתי העמודות האחרונות זהות חוץ מבמקום שהצורה בלי סופית — צורות ה-أَـ، تَـ، يَـ، نَـ, ארבע מהן ממלאות חמישה תאים. מכסים את עמודת האמצע ויש בידיכם את הפרדיגמה של שיעור 33 בחזרה.

פעלים חלשים ומוכפלים, גוף שלישי יחיד זכר — הצורות שבהן ה-جَزْم נשמע:

אותם שני פעלים על פני הגופים, כדי שתראו את הקיצור מכבה את עצמו בכל מקום שהמילה מסתיימת בתנועה ארוכה ולא בסוכון:

שלוש המיליות שגורמות جَزْم על פועל בודד. רק הראשונה שלכם לשימוש היום:

שתי השורות התחתונות הן שיעור 36 והן כאן לזיהוי בלבד; צורת הפועל בהן היא אותו مَجْزوم שזה עתה סידרתם בטבלה.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• لَمْ يَدْرُسُ -> لَمْ يَدْرُسْ — لَمْ היא מילית ג’זם, ולכן הדמה של דרך החיווי לא יכולה לשרוד אותה. סוכון, תמיד.
• لَمْ دَرَسَ -> لَمْ يَدْرُسْ — لَمْ לוקחת פועל בהווה והופכת אותו למשמעות עבר. היא לעולם לא יכולה לשבת לפני צורת עבר; אם רוצים دَرَسَ, השולל הוא ما.
• لَمْ يَدْرُسَ -> لَمْ يَدْرُسْ — הפתחה היא ה-مَنْصوب, ששייך ל-أَنْ، لَنْ، لِـ، حَتّى. מילית אחרת, סיומת אחרת.
• لَمْ يَذْهَبونَ -> لَمْ يَذْهَبوا — ה-الأَفْعالُ الخَمْسَةُ משמיטים את ה-ن ב-مَجْزوم בדיוק כמו ב-مَنْصوب, והאליף השקטה נכתבת אחרי הואו.
• لَمْ تَدْرُسينَ -> لَمْ تَدْرُسي — אותה השמטה ביחידה הנקבית. מה שנשאר הוא ה-ي הארוכה לבדה.
• لَمْ يَقولْ -> لَمْ يَقُلْ — סוכון לא יכול לבוא אחרי תנועה ארוכה, ולכן ה-و של הפועל החלול מתקצרת לדמה. ה-و הכתובה נעלמת איתה.
• لَمْ يَكونْ -> لَمْ يَكُنْ — אותו טיפוס פועל, ואחד הג’זמים השכיחים ביותר בשפה. למדו את لَمْ يَكُنْ כגוש אחד.
• لَمْ يَمْشي -> لَمْ يَمْشِ — בפועל לקוי האות החלשה נמחקת לגמרי ורק התנועה הקצרה שלה נשארת מאחור. המילה באמת כל כך קצרה.
• لَمْ يَنْسى -> لَمْ يَنْسَ — אותו כלל עם ى סופית: האליף המקצורה הולכת, הפתחה נשארת.
• لَمْ يَقُلْ الحَقيقَةَ -> لَمْ يَقُلِ الحَقيقَةَ — הסוכון של הפועל מתנגש בהמזת אל-וצל של الـ, והערבית פותרת בכסרה על הפועל. הדרך לא השתנתה.

טיפים

• תרגלו כהתמרה, לא כפרדיגמה חדשה: אמרו את צורת ה-مَنْصوب, ואז הסירו את הפתחה. أَدْرُسَ → أَدْرُسْ. שמונה משלושה-עשר התאים לא צריכים התמרה כלל.
• אל תבזבזו תרגול על פעלים שלמים כמו دَرَسَ ו-كَتَبَ — בתאים בלי סיומת הג’זם שלהם בלתי נראה בטקסט רגיל. בזבזו את הזמן על قالَ، كانَ، مَشى، نَسِيَ، رَأى، دَعا, שבהם הצורה קורסת לעין ובמקום שתשובה שגויה נשמעת מיד.
• טיפ לזכירה לפעלים החלשים: הג’זם הוא הצורה הקצרה. כל מה שיש לפועל שאפשר לקצר — ي/و/ى סופית, תנועה ארוכה באמצע — הג’זם לוקח, אבל רק בתאים שמסתיימים בסוכון.
• لَمْ يَكُنْ ראויה לכרטיס שינון משלה. היא נושאת “לא היה…”, “הוא/זה לא היה…” ועם פרטיציפ או הווה אחריה, את רוב שלילת העבר בעיתונות.
• כשלא בטוחים בג’זם חלש, נסחו מחדש עם ما ועוד עבר: ما مَشى הוא משפט תקין לגמרי וקונה זמן עד ש-لَمْ يَمْشِ מתייצב.
• בקריאה בקול, שימו לב לתווית אחרי ג’זם והחליקו לכסרה: لَمْ يَقُلِ الحَقيقَةَ, לא עצירה קשה בין שתי המילים.
• עם رَدَّ ועמיתיו המוכפלים, בחרו لَمْ يَرُدَّ והישארו איתה. שתי הצורות האחרות נכונות אבל צריך רק לזהות אותן.
• התעלמו לעת עתה ממה עוד הג’זם עושה. במשפטי תנאי הוא מופיע פעמיים במשפט אחד בלי שלילה באופק; זה שיעור 56, וזה יתיישב ברגע שהסיומות יהיו אוטומטיות.