בקצרה

לערבית אין “צורת ציווי” נפרדת לשנן. הכול כאן בנוי מה-مَجْزوم שלמדתם בשיעור 35. לוקחים את הג’זם של أَنْتَ, מורידים את התחילית, ומקבלים פקודה: تَكْتُبْ הופך ל-اُكْتُبْ. משאירים את התחילית ושמים لا מלפנים, ומקבלים איסור: لا تَكْتُبْ. שתי פעולות על צורה אחת שכבר שלכם.

הדבר היחיד שבאמת חדש בכתיב הוא האליף הקטנה שמופיעה בחזית اُكْتُبْ. היא שם כי ערבית לא יכולה לפתוח מילה בעיצור בלי תנועה, והיא هَمْزَةُ الوَصْل — ا חשופה, לעולם לא أ. השיעור נגמר בדרך השלישית לכוון מילים אל אדם: يا, מילית הפנייה. היא נראית טריוויאלית ומסתירה כלל אמיתי אחד, כי השם שקוראים לו מקבל סיומת שלא ראיתם בשום מקום אחר.

הכלל

1. הציווי הוא הג’זם פחות התחילית שלו. מתחילים מגוף שני של ה-مُضارِع مَجْزوم — בדיוק הצורה ששיעור 35 תרגל — ומוחקים את ה-تـ:

تَكْتُبْ -> كْتُبْ / تَجْلِسْ -> جْلِسْ / تُساعِدْ -> ساعِدْ

זו כל הפעולה. הציווי קיים רק בגוף שני, ולכן יש בדיוק חמש צורות: אחת לכל אחד מ-أَنْتَ، أَنْتِ، أَنْتُما، أَنْتُمْ، أَنْتُنَّ.

2. אם הגזע נפתח עכשיו בסוכון, תומכים אותו ב-هَمْزَةُ الوَصْل. كْتُبْ בלתי ניתן להגייה: שום מילה ערבית לא נפתחת בעיצור בלי תנועה. הערבית פותרת זאת בכתיבת אליף עזר מלפנים, והאליף הזו מנוקדת בהד פשוט:

• אם תנועת הגזע של ה-مُضارِع היא דמה, האליף לוקחת דמה: يَكْتُبُ -> اُكْتُبْ، يَدْخُلُ -> اُدْخُلْ، يَنْظُرُ -> اُنْظُرْ
• אחרת (כסרה או פתחה) האליף לוקחת כסרה: يَجْلِسُ -> اِجْلِسْ، يَفْتَحُ -> اِفْتَحْ، يَذْهَبُ -> اِذْهَبْ

מסתכלים על עיצור השורש האמצעי בהווה ומעתיקים את התנועה שלו, או נופלים חזרה לכסרה. ל-اُكْتُبْ שתי דמות, ל-اِجْلِسْ שתי כסרות, ל-اِفْتَحْ כסרה ואז פתחה — לעולם לא אליף בדמה מעל גזע בפתחה.

3. זו ا חשופה, לעולם לא ء. זו שגיאת הכתיב הנפוצה ביותר בכל הנושא. اُكْتُبْ נכתבת באליף פשוטה שנושאת רק את סימן התנועה שלה. לכתוב أُكْتُبْ הופך אותה ל-هَمْزَةُ القَطْع, אות אחרת עם התנהגות אחרת — ראו את שיעור ההמזה במדריך הקריאה וההגייה. אפשר לשמוע את ההבדל ברגע שמילה אחרת באה ראשונה, כי هَمْزَةُ الوَصْل פשוט לא נהגית שם:

وَاكْتُبْ رَقْمَكَ. / ثُمَّ اجْلِسْ. / وَانْتَظِرْ قَليلًا.

האליף נשארת על הדף ושותקת בפה: wa-ktub, לא wa-uktub.

4. חלק מהגזעים לא צריכים אליף כלל. אם מחיקת התחילית משאירה עיצור שכבר נושא תנועה, סיימתם — לא מוסיפים כלום. זה מכסה את הפעלים המורחבים שה-مُضارِع שלהם יש תחילית דמה או פתיחה מוכפלת/מוארכת:

تُعَلِّمْ -> عَلِّمْ / تُساعِدْ -> ساعِدْ / تَتَعَلَّمْ -> تَعَلَّمْ / تَتَعاوَنْ -> تَعاوَنْ

5. צורה IV שומרת על ה-هَمْزَةُ القَطْع שלה. משפחה אחת היא החריגה לכלל 3. פעלים מסוג أَرْسَلَ / يُرْسِلُ נושאים המזה אמיתית כחלק מהמשקל, והיא חוזרת בציווי עם פתחה על أ:

يُرْسِلُ -> أَرْسِلْ / يُغْلِقُ -> أَغْلِقْ / يُعْطي -> أَعْطِ

לכן أَرْسِلْ עם أ נכון ו-اُكْتُبْ עם ا נכון; הם לא סותרים, הם שתי המזות שונות. המשקלים הארוכים יותר שנפתחים ב-اِ — اِنْتَظِرْ، اِسْتَمِعْ — עובדים בדיוק כמו اُكْتُبْ. המשפחות עצמן הן שיעורים 46–48.

6. חמישה נמענים, וה-ن שנעלמת. כי הציווי הוא הג’זם, הסיומות הן סיומות הג’זם: ה-نونُ الرَّفْعِ של تَكْتُبينَ، تَكْتُبانِ، تَكْتُبونَ נמחקת, והריבוי הזכרי ـوا נכתב עם אליף שקטה אחריו.

اُكْتُبْ، اُكْتُبي، اُكْتُبا، اُكْتُبوا، اُكْتُبْنَ

ה-ن באחרונה אינה אותה ن: نونُ النِّسْوَةِ הוא כינוי הנושא “אתן” עצמו, חלק מהמילה, והוא לעולם לא נושר. לכן اُكْتُبْنَ שומרת על ה-ن שלה בעוד اُكْتُبوا מאבדת אחת.

7. הפעלים החריגים קצרים יותר, לא קשים יותר. מה שהג’זם עושה, הציווי עושה. פעלים חלולים (الأَجْوَف) מאבדים את התנועה הארוכה: تَقُلْ -> قُلْ، تَكُنْ -> كُنْ، تَبِعْ -> بِعْ، تَنَمْ -> نَمْ. כי התוצאה נפתחת בעיצור מנוקד, לא מתווספת אליף. התנועה הארוכה חוזרת ברגע שסיומת באה אחריה: قولي، قولوا، كونوا.

שלושה פעלים שכיחים מאוד פשוט משמיטים את ההמזה הראשונית שלהם: أَخَذَ -> خُذْ، أَكَلَ -> كُلْ، أَمَرَ -> مُرْ. פעלים עם עיצור שורש אחרון חלש (النّاقِص) מאבדים אותו בג’זם ולכן גם בציווי: تَمْشِ -> اِمْشِ، تَنْسَ -> اِنْسَ، تَدْعُ -> اُدْعُ. ופועל מוכפל (المُضَعَّف) שומר על השדה ומסתיים בדרך כלל בפתחה: يَرُدُّ -> رُدَّ، يَعُدُّ -> عُدَّ — גם رُدِّ והמפורק اُرْدُدْ נכונים (שיעור 35), אבל הפתחה היא הצורה שתפגשו.

8. סוכון סופי פוגש الـ. اُكْتُبْ מסתיים בעיצור בלי תנועה. אם המילה הבאה נפתחת ב-هَمْزَةُ الوَصْل — ו-الـ היא אחת כזו — שני עיצורים שקטים היו מתנגשים, ולכן הציווי לוקח כסרה לשבור אותם:

أَغْلِقْ + البابَ -> أَغْلِقِ البابَ / قُلْ + الحَقيقَةَ -> قُلِ الحَقيقَةَ

זה אותו תיקון שראיתם ב-لَيْسَتِ الغُرْفَةُ (שיעור 23). כינויי מושא דבוקים מתווספים בלי כל הטרחה הזאת: اُكْتُبْهُ، خُذْها، ساعِدْني.

9. איסור הוא لا + הג’זם. כדי לאסור, לא שוללים את הציווי — אין דבר כזה *لا اُكْتُبْ. חוזרים לג’זם של גוף שני مُضارِع مَجْزوم ושמים لا النّاهِيَة מלפניו:

لا تَكْتُبْ، لا تَكْتُبي، لا تَكْتُبا، لا تَكْتُبوا، لا تَكْتُبْنَ

התחילית נשארת, ה-ن של הריבוי ושל צורות הנקבה עדיין נושרת, ופעלים חריגים מתקצרים בדיוק כמו בחיוב: لا تَقُلْ، لا تَكُنْ، لا تَنْسَ، لا تَخَفْ.

10. لا النّاهِيَة ו-لا النّافِيَة נבדלים בתנועה אחת. אותה מילה קטנה لا עומדת לפני פועל مُضارِع בשני תפקידים שונים לגמרי, ורק התנועה הסופית מבדילה ביניהם:

• لا تَكْتُبْ. — ג’זם, סוכון: “אל תכתוב.”
• لا تَكْتُبُ. — דרך החיווי, דמה: “אתה לא כותב.”

זו דו-משמעות אמיתית, לא תיאורטית. בהפסק הדמה ממילא נושרת בצורת ההפסק, ולכן השתיים נשמעות זהות כשהמשפט נגמר שם; ובערבית רגילה לא מנוקדת שתיהן נכתבות لا تكتب. קוראים ילידים מכריעים מההקשר, וגם אתם — لا تدخن בודדת על דלת היא פקודה, ו-لا يدخن في المكتب בתוך פסקה על כללי משרד היא קביעה. כשאתם כותבים ערבית מנוקדת בעצמכם, התנועה היא האחריות שלכם.

11. פנייה למישהו: يا + שם חשוף. מילית הפנייה היא يا, והיא בשימוש חופשי הרבה יותר מ-”O” האנגלי — זו הדרך הרגילה להצמיד שם למה שאומרים. גם העברית “הו” ספרותית; בערבית זו הפנייה היומיומית. שם פרטי בודד אחריה הוא مَبْنِيٌّ عَلى الضَّمِّ: דמה אחת, והעיקר בלי תנווין, אף ש-مُحَمَّدٌ נושא אחד כשהוא עומד לבד.

يا مُحَمَّدُ / يا فاطِمَةُ / يا سَميرُ

אותה סיומת מופיעה כשפונים למישהו לפי תפקיד ולא לפי שם — ה-النَّكِرَة المَقْصودَة, “אחד מסוים מאלה”: يا سائِقُ، يا مُهَنْدِسُ، يا أُسْتاذُ. זוגיים וריבוי שלם זכרי שומרים על הצורה שהייתה להם בנומינטיב: يا مُهَنْدِسانِ، يا مُهَنْدِسونَ.

12. אם הנמען מחזיק משהו, זה הופך לאקוזטיב. ברגע שהמילה שקוראים לה היא החצי הראשון של إِضافَة (שיעור 20), הדמה נעלמת והמילה مَنْصوب:

يا صاحِبَ البَيْتِ / يا مُديرَ المَدْرَسَةِ / يا أَبا عُمَرَ

يا أَبا عُمَرَ מראה זאת בבירור: أَبٌ הוא אחד מחמשת השמות שהאקוזטיב שלהם הוא ـا ארוכה, ולכן “אביו של עומר” הוא أَبا, לא أَبو. כינוי נחשב גם הוא לחצי השני, ולכן يا أُسْتاذي، يا أُمّي، يا صَديقي באקוזטיב גם כן — פשוט אי אפשר לראות את הסיומת מתחת ל-ي.

13. يا לעולם לא פוגשת الـ; משתמשים ב-أَيُّها. *يا الطّالِبُ בלתי אפשרית — החריגה היומיומית האחת היא يا اللهُ. כדי לקרוא לכל שם אחר שנושא את התווית, הערבית מכניסה מילת חיץ: أَيُّها לפני שם זכר, أَيَّتُها לפני שם נקבה, והשם אחריה נשאר مَرْفوع:

يا أَيُّها الطّالِبُ / يا أَيُّها النّاسُ / يا أَيَّتُها الطّالِبَةُ

זו הפתיחה התקנית של כל נאום או הודעה, ושם يا בדרך כלל מושמטת לגמרי: أَيُّها السّادَةُ، أَيُّها الحُضورُ.

14. זה לא נושא השיעור הזה. יש דרך לצוות על גוף שלישי או על “אנחנו”: لِـ + ג’זם, שנקראת لامُ الأَمْرِ — لِيَكْتُبْ “שיכתוב”, لِنَذْهَبْ “בואו נלך”, ואחרי وَ או فَ הלאם מאבדת את התנועה שלה: وَلْيَكْتُبْ. מזהים; אין צורך לייצר בעצמכם. שמות הסיומות עצמן — למה השם שפונים אליו “קפוא” על דמה ולא פשוט مَرْفوع — שייכים למערכת היחסות בשיעור 40.

צורות ותבניות

מההווה אל הציווי

חמשת הנמענים, בחיוב ובשלילה

פעלים חריגים ששווה לדעת בעל פה

שימו לב ל-اِمْشِ מול اِمْشي: היחיד הזכרי מסתיים בכסרה חשופה, והצורה עם ي כתובה היא זו שאומרים לאישה. הזוגי ועמודת أَنْتُنَّ הושמטו כאן רק כדי שהטבלה תישאר קריאה; הם בנויים מהג’זם כמו הכול (اِمْشِيا، اِمْشينَ).

אל מי פונים, ואיזו סיומת זה לוקח

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أُكْتُبْ -> اُكْتُبْ — האליף המחברת חשופה. כתיבת أ הופכת אותה ל-هَمْزَةُ القَطْع, שעדיין הייתה נהגית אחרי מילה אחרת (wa-uktub במקום wa-ktub).
• اِكْتُبْ -> اُكْتُبْ — האליף מהדהדת את תנועת הגזע, ול-يَكْتُبُ יש דמה. שמרו את הכסרה לגזעים עם כסרה או פתחה: اِجْلِسْ، اِفْتَحْ.
• تَكْتُبْ رَقْمَكَ (כפקודה) -> اُكْتُبْ رَقْمَكَ — ה-تـ חייבת באמת לרדת. אם נשארת, הצורה היא רק ג’זם שמחכה ל-لَمْ או ל-لا.
• اُكْتُبونَ -> اُكْتُبوا — הציווי הוא ג’זם, ולכן نونُ الرَّفْعِ נמחקת והריבוי מסתיים ב-ـوا עם האליף השקטה שלו. רק اُكْتُبْنَ שומרת ن, וה-ن ההיא היא הנושא.
• لا تَكْتُبُ هٰذا هُنا. (במשמעות “אל תכתוב”) -> لا تَكْتُبْ هٰذا هُنا. — עם דמה המשפט הוא קביעה פשוטה, “אתה לא כותב את זה כאן”. איסור צריך את סוכון הג’זם.
• لا اُكْتُبْ -> لا تَكْتُبْ — לציווי אין צורת שלילה משלו. איסור תמיד מחזיר אתכם להווה בג’זם בגוף שני مُضارِع مَجْزوم.
• اُقولْ -> قُلْ — פועל חלול מתקצר בג’זם, והגזע המקוצר נפתח בתנועה, כך שאין לאליף העזר מה לעשות.
• اِمْشي (אל גבר) -> اِمْشِ — האות הסופית החלשה נושרת בג’זם. ה-ي הכתובה שייכת ליחידה הנקבית בלבד.
• يا مُحَمَّدٌ -> يا مُحَمَّدُ — שם שקוראים לו לעולם לא נושא תנווין. דמה אחת ועוצרים.
• يا صاحِبُ البَيْتِ -> يا صاحِبَ البَيْتِ — ברגע שהנמען מחזיק שם עצם אחריו זו إِضافَة, והחצי הראשון הולך ל-مَنْصوب. אותה סיבה ל-يا أَبا عُمَرَ, לא *يا أَبو عُمَرَ.
• يا الأُسْتاذُ -> يا أَيُّها الأُسْتاذُ — يا לא יכולה לעמוד לפני الـ; أَيُّها (או أَيَّتُها) היא החיץ הנדרש.

טיפים

• לעולם אל תבנו ציווי מאפס. אמרו את הג’זם של أَنْتَ בקול, הורידו את ה-تـ, והקשיבו: אם מה שנשאר אי אפשר להגות, הוסיפו את האליף. שלוש שניות, בלי פרדיגמה חדשה.
• התנועה של האליף היא הד, לא כלל לחפש. זמזמו اُدْخُلْ، اُنْظُرْ، اُكْتُبْ מול اِجْلِسْ، اِفْتَحْ، اِذْهَبْ והאוזן תתחיל לבחור נכון.
• למדו את החריגים הקצרים כמילים נפרדות, לא כגזירות: قُلْ، كُنْ، خُذْ، كُلْ، بِعْ، قِفْ، نَمْ. שבע מילים בהברה אחת מכסות את רוב הציוויים שתתנו אי פעם.
• אל תימנעו מהציווי מנימוס — הערבית משתמשת בו בחופשיות ומרככת בביטוי, לא בדקדוק, כמו העברית: مِنْ فَضْلِكَ، لَوْ سَمَحْتَ، رَجاءً، تَفَضَّلْ.
• תרגלו חיוב ושלילה זה לצד זה (اُكْتُبْ / لا تَكْتُبْ, خُذْ / لا تَأْخُذْ). הם נראים לא קשורים אבל באים מאותו مَجْزوم, והזיווג מונע ממכם להמציא *لا اُكْتُبْ.
• בקריאה, הפסיקו לצוד את התנועה של لا النّاهِيَة / لا النّافِيَة. ערבית אמיתית לא מנוקדת וההבחנה בלתי נראית; שלט, מתכון או מדריך הוראות נותנים פקודות, מאמר מתאר.
• עם يا, שאלו שאלה אחת: האם השם עומד לבד או שהוא מחזיק משהו? לבד נותן דמה בלי תנווין; החזקת משהו (או נשיאת ـي) נותנת פתחה.
• שימרו לעת עתה את لِيَكْتُبْ ו-لِنَذْهَبْ בצד. לזהות אותם בטקסט מספיק ב-A2; חמש צורות גוף שני הן מה שצריך בפועל כדי לדבר.