בקצרה

האנגלית אומרת “I want to go”, “I have to go”, “I can go” — פועל אחד, ואחריו שם פועל חשוף. גם העברית כך: “אני רוצה ללכת”, “אני חייב ללכת”, “אני יכול ללכת”. בערבית אין שם פועל. כל פועל ערבי נוטה בגוף תמיד, בלי צורת מילון ניטרלית שאפשר להפיל למשפט. לכן במקום שבו האנגלית והעברית תולות שם פועל על הפועל הראשון, הערבית תולה פסוקית קטנה: את המילית أَنْ ועוד פועל שנוטה במלואו בסוביונקטיב. أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ הוא מילולית “אני רוצה שאני אלך”.

שיעור 33 בנה את צורות הסוביונקטיב; השיעור הזה הוא על המילים שמפעילות אותן. יש שתי קבוצות. פעלים אישיים — أَرادَ، اِسْتَطاعَ، أَحَبَّ، قَرَّرَ، حاوَلَ، نَسِيَ — נוטים בגופים כרגיל ולוקחים أَنْ אחריהם. מודאליים לא-אישיים — يَجِبُ، يُمْكِنُ، عَلَيْهِ، لا بُدَّ — לא נוטים בגופים כלל: הם יושבים קפואים בגוף שלישי יחיד זכר, והגוף שעליו מדברים מופיע על הפועל השני. מיישרים את הפיצול הזה וכל האזור הזה, שמכסה את רוב מה שאומרים כל יום, נעשה מכני.

הכלל

1. המסגרת: פועל + أَنْ + المُضارِعُ المَنْصوب. أَنْ לעולם לא מחליף צורה ולעולם לא לוקח גוף. הפועל אחריו נושא הכול: את הגוף, את המספר, ואת הפתחה (או ה-ن שנשרה) שמסמנת את הסוביונקטיב.

• أُريدُ أَنْ أَسْأَلَ سُؤالًا. — אני רוצה לשאול שאלה.
• تُريدُ أَنْ تَسْأَلَ سُؤالًا. — היא רוצה לשאול שאלה.
• يُريدونَ أَنْ يَسْأَلوا سُؤالًا. — הם רוצים לשאול שאלה.

שלושה דברים זזים יחד ואף אחד מהם אינו רשות: הפועל הראשון מתאים לדובר, أَنْ נוכח, והפועל השני منصوب. לומדים משמיטים את האמצעי (*أُريدُ أَذْهَبَ) או שוכחים את הסיומת (*أُريدُ أَنْ أَذْهَبُ). שניהם לא דקדוקיים.

2. אותו נושא או נושא אחר — أَنْ מטפל בשניהם. האנגלית חייבת להחליף מבנה (“I want to travel” מול “I want you to travel”), וגם העברית (“אני רוצה לנסוע” מול “אני רוצה שתסע”). הערבית לא. הפועל השני פשוט נוטה בגוף למי שעושה:

• أُريدُ أَنْ أُسافِرَ. — אני רוצה לנסוע.
• أُريدُ أَنْ تُسافِرَ مَعي. — אני רוצה שתסע איתי.
• طَلَبَ المُديرُ أَنْ نَحْضُرَ مُبَكِّرينَ. — המנהל ביקש שנגיע מוקדם.

3. הפעלים האישיים השולטים. אלה אלה שתשתמשו בהם כל שעה. כל אחד הוא פועל רגיל — למדו את השורש ואת הצורה, כי כמה מהם חריגים באופן שאין לו קשר ל-أَنْ.

• أَرادَ / يُريدُ (ر و د, צורה IV, חלול) — לרצות. أُريدُ أَنْ أَعْمَلَ.
• اِسْتَطاعَ / يَسْتَطيعُ (ط و ع, צורה X, חלול) — להיות מסוגל. أَسْتَطيعُ أَنْ أَعْمَلَ.
• أَحَبَّ / يُحِبُّ (ح ب ب, צורה IV, מוכפל) — לאהוב ל-. أُحِبُّ أَنْ أَعْمَلَ.
• قَرَّرَ / يُقَرِّرُ (ق ر ر, צורה II) — להחליט ל-. قَرَّرْتُ أَنْ أَعْمَلَ.
• حاوَلَ / يُحاوِلُ (ح و ل, צורה III) — לנסות ל-. أُحاوِلُ أَنْ أَعْمَلَ.
• نَسِيَ / يَنْسى (ن س ي, צורה I, לקוי) — לשכוח ל-. نَسيتُ أَنْ أَعْمَلَ.

אותה מסגרת עובדת עם זנב ארוך של אחרים ברגע שפוגשים אותם: رَفَضَ أَنْ (סירב ל-), قَبِلَ أَنْ (הסכים ל-), تَعَلَّمَ أَنْ (למד ל-), خافَ أَنْ (פחד ל-), تَمَنّى أَنْ (ייחל ל-).

4. המודאליים הלא-אישיים נשארים בגוף שלישי יחיד זכר — תמיד. זו הנקודה החשובה ביותר בשיעור. يَجِبُ ו-يُمْكِنُ לא נוטים בגוף למי שחייב או יכול לעשות משהו. הם לעולם לא הופכים ל-*أَجِبُ או ל- *نُمْكِنُ. הנושא שלהם הוא כל פסוקית ה-أَنْ שאחריהם, והפסוקית הזאת דקדוקית היא “זה”.

• يَجِبُ أَنْ أَذْهَبَ. — אני חייב ללכת. (מילולית: “שאני אלך” הוא חובה)
• يَجِبُ أَنْ تَذْهَبي. — את חייבת ללכת.
• يَجِبُ أَنْ يَذْهَبوا. — הם חייבים ללכת.
• يُمْكِنُ أَنْ نَبْدَأَ. — אנחנו יכולים להתחיל.

שימו לב לשורש של يَجِبُ: و ج ب, צורה I, مِثال واوِيّ (פועל שעיצור השורש הראשון שלו הוא و). העבר הוא وَجَبَ, עם ה-و גלויה לעין, אבל ה-و נושרת מההווה: وَجَبَ → يَجِبُ, לא *يَوْجِبُ. אותה נשירה קורה ב-وَصَلَ → يَصِلُ ו-وَقَفَ → يَقِفُ; שיעור 49 הוא המקום שבו המחלקה מטופלת כראוי. يُمْكِنُ הוא צורה IV של م ك ن (أَمْكَنَ / يُمْكِنُ).

5. ציון הגוף עם يَجِبُ ו-يُمْكِنُ. אם הפועל השני לבדו אינו מספיק — בדרך כלל כשרוצים לעשות את החובה מפורשת או מנומסת — מצמידים את הגוף למילת יחס או לכינוי, ועדיין משאירים את يَجِبُ / يُمْكِنُ בלי נגיעה.

• يَجِبُ عَلَيْكِ أَنْ تَدْرُسي. — את חייבת ללמוד.
• يَجِبُ عَلى الطُّلّابِ أَنْ يَحْضُروا. — הסטודנטים חייבים להגיע.
• يُمْكِنُني أَنْ أُساعِدَكَ. — אני יכול לעזור לך.
• هَلْ يُمْكِنُكَ أَنْ تَنْتَظِرَ قَليلًا؟ — אתה יכול לחכות קצת?

يُمْكِنُ לוקח כינוי מושא ישיר (يُمْكِنُني، يُمْكِنُكَ، يُمْكِنُهُ); يَجِبُ לוקח عَلى (يَجِبُ عَلَيَّ، يَجِبُ عَلَيْكَ). אל תחליפו ביניהם.

6. عَلَيْهِ أَنْ — חובה בלי פועל כלל. عَلى ועוד כינוי, לבד, כבר אומר “חייב”. זה קצר יותר מ-يَجِبُ عَلَيْهِ ושכיח מאוד בכתב:

• عَلَيَّ أَنْ أَتَّصِلَ بِالشَّرِكَةِ. — אני חייב להתקשר לחברה.
• عَلَيْنا أَنْ نَحْجِزَ الغُرْفَةَ اليَوْمَ. — אנחנו חייבים להזמין את החדר היום.

כאן הגוף כן נראה — זה הכינוי הדבוק על عَلى — והפועל השני מתאים לו.

7. لا بُدَّ أَنْ / لا بُدَّ مِنْ أَنْ — “אין מנוס מזה”. بُدٌّ הוא שם עצם שמשמעותו “מפלט”, ושולל אותו לחלוטין لا. הביטוי קבוע ושתי החלופות נכונות:

• لا بُدَّ أَنْ تَعْرِفَ الحَقيقَةَ. — אתה חייב לדעת את האמת.
• لا بُدَّ مِنْ أَنْ نُغَيِّرَ الخُطَّةَ. — אנחנו ממש חייבים לשנות את התוכנית.

8. שמים את המודאליים בעבר: كانَ + يَجِبُ. העבר היומיומי של يَجِبُ אינו ה-ماضٍ שלו עצמו وَجَبَ — שכן קיים, אבל נשאר בפרוזה רשמית ומשפטית — אלא كانَ מלפניו, שנושא את הזמן. התוצאה מתורגמת כ”היה חייב” או “היה צריך”.

• كانَ يَجِبُ أَنْ نَنْتَظِرَ. — היינו צריכים לחכות. / היינו חייבים לחכות.
• كانَ يُمْكِنُكَ أَنْ تَسْأَلَني. — יכולת לשאול אותי.

كانَ נשאר גוף שלישי יחיד זכר גם כן, מאותה סיבה ש-يَجِبُ נשאר. (كانَ וההתנהגות שלו: שיעורים 32 ו-43.)

9. שלילה: أَنْ + لا = أَلّا. כשהפועל השני הוא זה שנשלל, أَنْ ו-لا מתמזגות למילה כתובה אחת, أَلّا, והפועל אחריה נשאר منصوب:

• يَجِبُ أَلّا تَتَأَخَّرَ. — אסור לך לאחר.
• قَرَّرْتُ أَلّا أَقولَ شَيْئًا. — החלטתי לא לומר כלום.
• عَلَيْنا أَلّا نَنْسى المَوْعِدَ. — אסור לנו לשכוח את הפגישה.

שלילת הפועל הראשון היא משמעות אחרת ואינה צריכה מיזוג: لا أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ (“אני לא רוצה ללכת”), لا يُمْكِنُني أَنْ أَحْضُرَ (“אני לא יכול לבוא”). ושימו לב לזוג يَجِبُ أَلّا تَتَأَخَّرَ (“אסור לך לאחר” — האיסור אמיתי) מול لا يَجِبُ أَنْ تَتَأَخَّرَ (“לא נדרש שתאחר” — הרבה חלש יותר). ל”אל” אמיתי, העדיפו أَلّا.

10. ה-مصدر: המקום האחד שבו לערבית יש משהו בצורת שם פועל. כמעט לכל פועל ערבי יש שם פעולה, مَصْدَر, ואחרי פעלים כמו أَرادَ אפשר להשתמש בו במקום כל פסוקית ה-أَنْ. זה שם עצם, ולכן הוא לוקח יחסה — כאן אקוזטיב, כמושא ישיר:

• أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ إِلى السّوقِ. = أُريدُ الذَّهابَ إِلى السّوقِ.
• قَرَّرَ أَنْ يُسافِرَ. = قَرَّرَ السَّفَرَ.

שתי הגרסאות מגיעות כאן לאותו דבר; גרסת ה-أَنْ היא הקלה יותר, והעיקר, מסמנת את הנושא החדש על הפועל עצמו (أُريدُ أَنْ تَذْهَبَ — עם ה-مصدر הייתם צריכים לתלות עליו את הגוף, أُريدُ ذَهابَكَ). כי أَنْ + פועל עושה את עבודת השם, המדקדקים קוראים לו المَصْدَرُ المُؤَوَّل, “ה-مصدر המפורש”. בנו את ה-مصدر כראוי בשיעור 54; לעת עתה רק זהו את ההחלפה.

11. מה שלא לוקח أَنْ. קבוצה קטנה של פעלים שכיחים מאוד באה אחריה חשוף مضارع, עדיין مرفوع, בלי מילית באמצע. פעלים של התחלה הם אלה שתיכשלו בהם קודם:

• بَدَأَ يَكْتُبُ رِسالَةً. — הוא התחיל לכתוב מכתב. (לא *بَدَأَ أَنْ يَكْتُبَ)
• أَخَذَ يَضْحَكُ. — הוא התחיל לצחוק.
• ما زالَ يَعْمَلُ هُنا. — הוא עדיין עובד כאן.

كادَ (“כמעט”) בדרך כלל מתנהג אותו דבר, אף ש-كادَ أَنْ يَفْعَلَ גם היא שגורה, ו-لا يَزالُ / ما زالَ שייכים ל-كانَ وأَخَواتُها. אלה שיעורים 43 ו-59. לעת עתה: שיננו את بَدَأَ כחריג שמוכיח את הכלל.

12. שלוש מיליות שנראות דומות — להחזיק אותן בנפרד. أَنْ לוקחת פועל בסוביונקטיב (أُريدُ أَنْ تَذْهَبَ). أَنَّ לוקחת שם או כינוי באקוזטיב ומשמעותה “ש-” אחרי פעלים של ידיעה ודיווח (أَعْرِفُ أَنَّكَ مَشْغولٌ) — שיעור 44. إِنَّ פותחת משפט להדגשה, וזה גם מה ש-قالَ לוקח: “הוא אמר ש…” הוא قالَ إِنَّ, לא قالَ أَنَّ — גם כן שיעור 44. ו-قَبْلَ أَنْ / بَعْدَ أَنْ (“לפני/אחרי”) משתמשות באותו أَنْ — قَبْلَ أَنْ תמיד עם סוביונקטיב, بَعْدَ أَنْ עם סוביונקטיב או ماضٍ — אבל הן מיליות חיבור של זמן: שיעור 38.

צורות ותבניות

أَنْ + المُضارِعُ المَنْصوب - كَتَبَ / يَكْتُبُ

שני הריבויים הנקביים הם התאים היחידים שלא משתנים כלל. הזוגיים (أَنْ تَكْتُبا، أَنْ يَكْتُبا) משמיטים את ה-ن בדיוק כמו הריבויים והושמטו כאן.

הפעלים האישיים השולטים

שימו לב לשני הפעלים החלולים: התנועה הארוכה שלהם שם בהווה (أُريدُ، أَسْتَطيعُ) ונעדרת בעבר עם סיומת גוף (أَرَدْتُ، اِسْتَطَعْتُ). וכך גם أَحَبَّ, שהשדה שלו מתפרקת לשתי אותיות ב-أَحْبَبْتُ. שיעורים 49 ו-50 מסבירים למה.

המודאליים הלא-אישיים — קפואים בגוף שלישי יחיד זכר

عَلَيْـ + أَنْ על פני הגופים

גזעים חריגים אחרי أَنْ — איפה הפתחה נראית ואיפה היא מתחבאת

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أُريدُ أَذْهَبَ. -> أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ. — בערבית אין שם פועל, ולכן שני פעלים לא יכולים לשבת כאן זה לצד זה. גם בעברית צריך את ה-”ל-” של שם הפועל; בערבית أَنْ היא מה שמדביק אותם, והיא לעולם לא רשות אחרי أَرادَ.
• أُريدُ أَنْ أَذْهَبُ. -> أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ. — أَنْ עושה את הפועל منصوب: הדמה הסופית הופכת ל-פתחה. זו השגיאה הנפוצה ביותר בשיעור.
• أَجِبُ أَنْ أَذْهَبَ. -> يَجِبُ أَنْ أَذْهَبَ. — يَجِبُ אינו נוטה בגוף למי שחייב לפעול. הוא נשאר גוף שלישי יחיד זכר; ה-”אני” חי על أَذْهَبَ.
• يَجِبونَ أَنْ يَدْرُسوا. -> يَجِبُ أَنْ يَدْرُسوا. — אותו כלל לרבים. ל-يَجِبُ אין רבים במבנה הזה, לעולם.
• بَدَأَ أَنْ يَكْتُبَ. -> بَدَأَ يَكْتُبُ. — פעלים של התחלה לוקחים مضارع חשוף, עדיין مرفوع. בלי أَنْ, בלי פתחה.
• تَسْتَطيعُ أَنْ تَذْهَبينَ؟ -> هَلْ تَسْتَطيعينَ أَنْ تَذْهَبي؟ — שתי שגיאות בבת אחת: הפועל הראשון חייב להתאים ל-أَنْتِ, והשני משמיט את ה-ن בסוביונקטיב.
• يَجِبُ أَنْ لا تَتَأَخَّرُ. -> يَجِبُ أَلّا تَتَأَخَّرَ. — أَنْ + لا נכתב כמילה אחת, أَلّا, והפועל אחריה עדיין منصوب.
• يُمْكِنُ عَلَيَّ أَنْ أُساعِدَكَ. -> يُمْكِنُني أَنْ أُساعِدَكَ. — يُمْكِنُ לוקח כינוי מושא דבוק; عَلى שייך ל-يَجِبُ (يَجِبُ عَلَيَّ).
• أُريدُ الذَّهابُ إِلى السّوقِ. -> أُريدُ الذَّهابَ إِلى السّوقِ. — ה-مصدر הוא שם עצם במשבצת המושא, ולכן הוא באקוזטיב.
• كانَ يَجِبُ أَنْ نَنْتَظِرُ. -> كانَ يَجِبُ أَنْ نَنْتَظِرَ. — שמים את המודאלי בעבר לא משנה כלום אחרי أَنْ; הפועל השני נשאר منصوب.

טיפים

• למדו את המסגרת כצורת-צליל אחת, לא כשלושה כללים: أَنْ + أَ/تَ/يَ/نَ + …َ. אמרו أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ، يَجِبُ أَنْ أَذْهَبَ، أَسْتَطيعُ أَنْ أَذْهَبَ בקול עד שהפתחה הסופית היא רפלקס.
• תרגמו לעצמכם את يَجِبُ أَنْ כ”זה הכרחי ש…”, לא כ”must” ולא כ”חייב”. גם המילה האנגלית “must” וגם “חייב” מזמינות לנטות בגופים; הביטוי הערבי אינו נוטה.
• שמרו את ששת הפעלים השולטים כ-זוגות — أَرادَ / أُريدُ، اِسْتَطاعَ / أَسْتَطيعُ، أَحَبَّ / أُحِبُّ — כי העבר וההווה שלהם לא נראים דומים כלל. חלק ה-أَنْ הוא החצי הקל.
• משפט אחד לכל גוף שווה פרדיגמה: يَجِبُ أَنْ أَذْهَبَ، يَجِبُ أَنْ تَذْهَبي، يَجِبُ أَنْ نَذْهَبَ. תרגלו במכוון את המילה הראשונה הקפואה.
• לבקשות מנומסות, هَلْ يُمْكِنُني أَنْ …؟ ו-هَلْ يُمْكِنُكَ أَنْ …؟ ישאו אתכם כמעט בכל חילופי יום-יום. שימרו את שתי הפתיחות האלה בשלמותן.
• אם לא נזכרים ב-مصدر, לעולם לא צריך אותו: אחרי הפעלים השולטים של השיעור הזה, أَنْ + פועל תמיד עובד. ה-مصدر הוא חיסכון, לא חובה — שיעור 54 מפרק אותו.
• התעלמו לעת עתה מההבדל בין أَنْ ל-أَنَّ. אם המילה הבאה היא مضارع זה أَنْ, עם פתחה בסוף הפועל ההוא; זה כל מה שצריך עד שיעור 44.