בקצרה

ההווה שלמדתם בשיעור 14 אינו צורה אחת אלא שלוש. הגרסה שהודפסה שם — أَدْرُسُ، تَدْرُسينَ، يَدْرُسونَ, עם דמה או ن בסוף — היא רק הלבוש הרגיל שלו, المُضارِعُ المَرْفوعُ. שמים לפניו אחת מרשימה קצרה של מיליות, וסוף הפועל משתנה: أَدْرُسُ הופך ל-لَنْ أَدْرُسَ “לא אלמד”, يَدْرُسونَ הופך ל-أُريدُ أَنْ يَدْرُسوا “אני רוצה שהם ילמדו”. הלבוש השני הזה הוא المُضارِعُ المَنْصوبُ, הסוביונקטיב.

יש בדיוק שני שינויים ללמוד וחריגה אחת. הדמה של חמשת התאים בלי סיומת הופכת לפתחה. חמשת התאים שמסתיימים ב-ن — الأَفْعالُ الخَمْسَةُ — משמיטים את ה-ن. ו-يَدْرُسْنَ / تَدْرُسْنَ, שני הריבויים הנקביים, הם مَبْنِيٌّ: הם קפואים ואינם זזים בשום דרך. זו כל המכונה. השיעור הזה בונה את הצורה ומונה את המיליות שמפעילות אותה; מה שאומרים בפועל עם أَنْ — רוצה, חייב, יכול — הוא שיעור 34.

הכלל

1. דרך אינה זמן. הצורה المَنْصوب אינה אומרת עבר, עתיד או שום דבר זמני. זו דרך דקדוקית, צורה שהפועל לובש בגלל המילה שעומדת לפניו, בדיוק כמו ששם עצם אחרי مِنْ מקבל כסרה בגלל مِنْ. רק להווה יש דרכים: שלוש מהן, ועכשיו יש לכם שתיים — المَرْفوع (שיעור 14) ו-المَنْصوب (כאן). השלישית, المَجْزوم, היא שיעור 35. לזמן העבר אין דרכים כלל; ماضٍ הוא مَبْنِيٌّ ולעולם אינו מחליף את סיומתו בגלל מילית.

2. שינוי ראשון: ـُ הופכת ל-ـَ. בחמשת התאים שאין עליהם סופית, הדמה הסופית פשוט מוחלפת בפתחה. أَدْرُسُ → أَدْرُسَ، تَدْرُسُ → تَدْرُسَ، يَدْرُسُ → يَدْرُسَ، نَدْرُسُ → نَدْرُسَ. שום דבר אחר במילה לא זז — התחילית אינה נפגעת, הגזע שומר על התנועה שלו, הסוכון על עיצור השורש הראשון נשאר. נקודה אחת של תנועה ממש מאחור, וזה כל ההבדל הנראה.

3. שינוי שני: الأَفْعالُ الخَمْسَةُ מאבדים את הנון. חמישה תאים של ההווה מסתיימים ב-ن: تَدْرُسينَ (أَنْتِ), تَدْرُسانِ (أَنْتُما ו-هُما נקבה), يَدْرُسانِ (هُما זכר), تَدْرُسونَ (أَنْتُمْ), يَدْرُسونَ (هُمْ). הדקדוק הערבי נותן לחמש האלה שם משלהן, الأَفْعالُ الخَمْسَةُ, “חמשת הפעלים”, בדיוק כי הן מתנהגות כגוש אחד. ב-المَنْصوب ה-ن נושרת ונותרת רק התנועה הארוכה שהייתה לפניה: تَدْرُسي، تَدْرُسا، يَدْرُسا، تَدْرُسوا، يَدْرُسوا. ה-ن ההיא מעולם לא הייתה חלק מהכינוי; היא הייתה نونُ الرَّفْعِ, סימן דרך, והסרתה היא אותה פעולה כמו החלפת הדמה בפתחה — רק שנראית מהחדר הסמוך.

4. האליף השקטה אחרי ـوا. כשה-ن של ـونَ יורדת, המילה מסתיימת ב-ū ארוכה, והכתיב הערבי מתעקש על אליף מיותרת מאחוריה: يَدْرُسوا، تَدْرُسوا. היא נכתבת ולעולם לא נהגית — את הצורה אומרים בדיוק כאילו האליף אינה שם. תפקידה חזותי בלבד, להבדיל פועל שמסתיים ב-ـوا משם עצם שמסתיים ב-و (השוו את שם העצם ברבים مُدَرِّسو المَدْرَسَةِ, בלי אליף). המדקדקים קוראים לה الأَلِفُ الفارِقَةُ, “האליף המבחינה”. כותבים אותה בכל פעם; يَدْرُسو חשופה היא שגיאת כתיב, לא חלופה.

5. يَدْرُسْنَ ו-تَدْرُسْنَ לעולם לא משתנים. ה-ـنَ של הריבוי הנקבי אינה סימן דרך כלל: היא היא כינוי הנושא, מולחמת לפועל. לכן שני התאים האלה הם مَبْنِيَّتانِ — בנויים במקום — והם זהים בדרך החיווי, בסוביונקטיב ובג’זם. لَنْ يَدْرُسْنَ، أُريدُ أَنْ تَدْرُسْنَ: הצורה שכבר מכירים, בלי שינוי. אל תנסו לגרום להם להיראות “יותר סוביונקטיביים”; אין מה לעשות להם.

6. המיליות שמעבירות את הפועל ל-المَنْصوب. הן מעטות, ומחוץ להן — ולמיליות הג’זם של שיעור 35 — ההווה נשאר مَرْفوع. כל אחת עומדת מיד לפני הפועל שלה: רק ה-لا השוללת רשאית לבוא בין שתיהן (أَلّا، حَتّى لا — סעיף 8 למטה), והנושא, אם ישנו, בא אחרי הפועל.

• أَنْ — “ל- / ש-”, סוס העבודה. היא מחברת פועל ראשון לשני: أُريدُ أَنْ أَدْرُسَ “אני רוצה ללמוד”, يَجِبُ أَنْ تَنامَ “אתה חייב לישון”. שימו לב: האנגלית שמה כאן שם פועל, וגם העברית (“אני רוצה ללמוד”); הערבית שמה פועל שלם שנושא גוף משלו.
• لَنْ — “לא (בעתיד)”. היא שוללת את העתיד ורק אותו: لَنْ أَذْهَبَ “לא אלך”. היא מחליפה את سَـ / سَوْفَ במקום להצטרף אליהן.
• كَيْ / لِكَيْ — “כדי ש, למען”: نَخْرُجُ مُبَكِّرًا كَيْ نَصِلَ فِي الوَقْتِ. لِكَيْ הוא פשוט لِـ + كَيْ; שתיהן שגורות בפרוזה מודרנית ומתחלפות כאן.
• لِـ التَّعْليل — لام בודדת כתחילית שמשמעותה “כדי ל-”, הדרך הקלה ביותר לומר תכלית: ذَهَبْتُ لِأَشْتَرِيَ الخُبْزَ “הלכתי לקנות את הלחם”. זו תחילית, נכתבת דבוקה לפועל בלי רווח. הניתוח המסורתי אומר שהפועל כאן הוא منصوب בגלל أَنْ מובנת ולא כתובה; אפשר פשוט ללמוד את لِـ כמפעיל סוביונקטיב.
• حَتّى — “עד ש / כדי ש”, כשמה שבא אחריה עדיין לפנינו ברגע שהפועל הראשון מגיע: دَرَسْتُ حَتّى أَنْجَحَ “למדתי כדי שאעבור”. כש-حَتّى מדווחת על עובדה שאכן התרחשה היא מתנהגת אחרת; הפיצול הזה הוא שיעור 38.
• إِذَنْ — “אם כך, במקרה הזה”, תשובה למה שמישהו אמר זה עתה: “سَأَزورُكَ غَدًا.” — “إِذَنْ أَنْتَظِرَكَ فِي البَيْتِ.” היא לוקחת סוביונקטיב רק כשהיא פותחת את התשובה, מתייחסת לזמן עתיד, ונוגעת בפועל ישירות. נכתבת גם إِذًا.

7. רק הפועל השני משתנה. במשפט של שני פעלים הפועל הראשון שומר על הצורה שהייתה לו לבד — مُضارِع مَرْفوع או ماضٍ — והוא נושא את הזמן; המילית יושבת ביניהם וכופפת רק את מה שבא אחריה. أُريدُ (مرفوع) أَنْ أَدْرُسَ (منصوب). دَرَسْتُ (ماضٍ) حَتّى أَنْجَحَ (منصوب). לומדים שמעבירים את כל המשפט לסוביונקטיב, או שחוזרים אחורה ומשנים את הפועל הראשון, שומעים “sequence of tenses” אנגלי שאין בערבית.

8. أَنْ + لا נכתב أَلّا. השלילה של פסוקית أَنْ מתמזגת בכתב: أُريدُ أَلّا تَذْهَبَ “אני רוצה שלא תלך”, לא أَنْ لا تَذْهَبَ. הפועל אחריה עדיין منصوب. שמרו את זה לעת עתה כעובדת כתיב; השימושים של פסוקיות أَنْ הם שיעור 34.

9. פעלים לקויים: לפעמים נראה, לפעמים לא. פעלים שאות השורש האחרונה שלהם היא و או ي (الفِعْلُ النّاقِصُ) כבר מסתיימים בתנועה ארוכה בדרך החיווי, שבה הדמה רק תיאורטית — يَمْشي، يَدْعو، يَنْسى כולם נהגים בלי סיומת נשמעת. ב-المَنْصوب שניים משלושת הטיפוסים מתעוררים: يَمْشي → يَمْشِيَ ו-يَدْعو → يَدْعُوَ שמים פתחה אמיתית ונהגית על האות האחרונה. השלישי לא: פועל שמסתיים ב-ألف مقصورة, כמו يَنْسى, אין לו מקום לתנועה על ה-ا, ולכן يَنْسى נשאר يَنْسى — הדרך באמת שם ובאמת בלתי נראית. הריבויים שלהם מתנהגים כמו של כולם ומשמיטים את ה-ن: يَمْشُونَ → يَمْشُوا، يَدْعُونَ → يَدْعُوا، يَنْسَوْنَ → يَنْسَوْا. הסיפור המלא של הפעלים האלה הוא שיעור 51.

10. ב-الوَقْف הדרך נעלמת. דובר שעוצר בסוף צירוף משמיט את התנועה הקצרה הסופית, כפי שצורת ההפסק דורשת, ולכן يَدْرُسُ ו-يَدْرُسَ נהגים זהה — שניהם יוצאים يَدْرُسْ. הפתחה של הסוביונקטיב נשמעת אפוא רק בקריאה זהירה, בהקראה, בהגשת קריין, ובכל פעם שהפועל אינו המילה האחרונה בצירוף. מה שכן נשמע תמיד, בכל משלב של الفُصْحى כולל הרגוע ביותר, הוא ה-ن החסרה: تَدْرُسوا ו-تَدْرُسونَ לעולם לא יתבלבלו. לכן الأَفْعالُ الخَمْسَةُ הם החלק בשיעור שמשלם את עצמו מיד, ולכן المَنْصوب הוא כלל חי ולא קישוט לספרי לימוד.

11. מה שאין כאן במכוון. לשם מה פסוקיות أَنْ משמשות — רוצה, חייב, יכול, והמסגרות הבנויות עליהן — הוא שיעור 34. הבחירה בין لَنْ، ما ו-لَمْ היא שיעור 37. פסוקיות זמן וסיבה מלאות עם حَتّى، قَبْلَ أَنْ، بَعْدَ أَنْ הן שיעור 38. המילית הדומה أَنَّ, שלוקחת שם באקוזטיב והיא מילה אחרת לגמרי, היא שיעור 44. והעובדה ש-أَنْ + פועל אפשר להחליף במסדר — أُريدُ الذَّهابَ במקום أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ — היא שיעור 54.

צורות ותבניות

שתי הדרכים זו לצד זו, כל שלושה-עשר התאים, על הפועל השלם צורה I دَرَسَ — يَدْرُسُ. קראו יחד את עמודת האמצע ואת עמודת הימין: השינויים היחידים הם ـُ → ـَ ואובדן ה-ن.

الأَفْعالُ الخَمْسَةُ בנפרד, כי הם החצי של השיעור שאפשר באמת לשמוע:

המיליות, דוגמה אחת לכל אחת. המילה המודגשת היא הפועל שכפפו.

פעלים לקויים. שניים משלושת הטיפוסים מראים את הפתחה; לשלישי אין איפה לשים אותה.

אותם שלושה על פני התאים שתפגשו הכי הרבה. הזוגיים הושמטו; הם הולכים אחרי הריבוי הזכרי בהשמטת ה-ن: يَمْشِيَا، يَدْعُوَا، يَنْسَيَا. שימו לב שהזוגי يَدْعُوَا והרבים يَدْعُوا יוצאים באותן אותיות — רק הפתחה על ה-و מבדילה ביניהם, ובזוגי האליף הזו היא תנועה ארוכה אמיתית, לא השקטה.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• لَنْ أَذْهَبُ -> لَنْ أَذْهَبَ — لَنْ היא מילית סוביונקטיב, ולכן הדמה חייבת להפוך לפתחה. להשאיר את סיומת דרך החיווי היא הפליטה הנפוצה ביותר בשיעור הזה.
• أُريدُ أَنْ أَذْهَبُ -> أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ — אותה תקלה אחרי أَنْ. הפועל הראשון שומר על הדמה שלו; רק הפועל מאחורי המילית משתנה.
• لَنْ يَذْهَبونَ -> لَنْ يَذْهَبوا — אחד מחמשת הפעלים, ולכן ה-ن של الرَّفْع יורדת, והאליף השקטה נכתבת במקומה.
• لَنْ ذَهَبَ -> لَنْ يَذْهَبَ — لَنْ יכולה לעמוד רק לפני הווה. כדי לשלול פועל עבר צריך ما או لَمْ, וזה שיעור 37.
• أُريدُ أَنْ تَدْرُسينَ -> أُريدُ أَنْ تَدْرُسي — היחידה הנקבית מאבדת את ה-ن בדיוק כמו הריבויים. ה-ي שנשארת מספיקה לסמן את הגוף.
• يَدْرُسو -> يَدْرُسوا — ה-أَلِف فارِقَة חובה בכתיב אף שהיא לעולם לא נהגית. אין דבר כזה שפועל מסתיים כאן ב-و חשופה.
• لَنْ يَمْشي -> لَنْ يَمْشِيَ — פועל ב-ـي כן מראה את הפתחה, והיא באמת נהגית. רק טיפוס ה-ـى (يَنْسى) נשאר בלי שינוי.
• لَنْ يَنْسَ -> لَنْ يَنْسى — אל תקצצו את ה-ألف مقصورة אחרי لَنْ. קיצור סוף הפועל הוא עניין של הג’זם (שיעור 35), לא של הסוביונקטיב.
• لِ أَشْتَرِيَ -> لِأَشْتَرِيَ — ה-لام של התכלית היא תחילית ונכתבת דבוקה, בלי רווח, כמו ה-بِـ של bi- וה-سَـ של העתיד.
• لَنْ الطُّلّابُ يَدْرُسوا -> لَنْ يَدْرُسَ الطُّلّابُ — שום דבר לא רשאי לבוא בין המילית לפועל שלה; נושא שהוא שם עצם בא אחרי הפועל.
• أُريدُ أَنْ لا تَذْهَبَ -> أُريدُ أَلّا تَذْهَبَ — أَنْ ו-لا מתמזגות למילה כתובה אחת.
• الطّالِباتُ لَنْ يَدْرُسوا -> الطّالِباتُ لَنْ يَدْرُسْنَ — קבוצת נשים שומרת על ـْنَ בכל דרך, כי ה-ن ההיא היא הכינוי ולא סימן דרך.

טיפים

• למדו את השינוי כמשפט אחד שאפשר לומר לעצמכם: “פתחה לחמשת התאים החשופים, בלי ن לחמשת הפעלים, כלום לשניים עם ـْنَ.” שלושה-עשר תאים, שלוש הוראות.
• תרגלו בזוגות, בקול, מדרך החיווי ישר לסוביונקטיב: يَدْرُسُ - يَدْرُسَ، تَدْرُسينَ - تَدْرُسي، يَدْرُسونَ - يَدْرُسوا. הזיווג הוא מה שמקבע, לא הרשימה.
• שיננו את המיליות כמנגינה קצרה — أَنْ، لَنْ، كَيْ، لِـ، حَتّى، إِذَنْ — וכל אחת מהן דגל אדום שאומר ליד מה לכתוב בסוף הפועל הבא.
• لَنْ שווה תרגול-יתר בנפרד. היא החברה הכי שכיחה ברשימה, והמקום שבו לומד A2 הכי סביר שיישמע טועה.
• כשכותבים ـوا, אמרו בראש “ואו ועוד אליף שקטה”. האליף היא כתיב, לא צליל, והתייחסות אליה כיחידה דו-חלקית מונעת מלהשמיט אותה.
• שימו לב לדומות המקריות: تَمْشي היא “היא הולכת” בדרך החיווי אבל “(ש)את, אישה אחת, תלכי” בסוביונקטיב, ו-يَدْعُوا (הם) נבדלת מ-يَدْعُوَ (הוא) רק באותה אליף שקטה. המשפט, לא הצורה, מכריע ביניהם.
• אל תצאו לצוד את הדרך בעיתון לא מנוקד. בכתב ערבי רגיל הפתחה לא מודפסת כלל, ולכן מחפשים את המילית מלפנים ואת ה-ن החסרה מאחור.
• התעלמו לעת עתה מהשאלה מתי להעדיף حَتّى על كَيْ, או أَنْ על מסדר. תקנו קודם את הסיומת; הבחירות מגיעות בשיעורים 38 ו-54.