בקצרה

שיעור 40 נתן לכם את המכונה התקנית: ـٌ בנומינטיב, ـً באקוזטיב, ـٍ בגניטיב, והתנווין נעלם ברגע ש-الـ מגיע. קבוצה גדולה ורגילה לגמרי של שמות לא מצייתת למכונה הזו. חלקם מסרבים לתנווין בכלל ועונים לגניטיב בפתחה: مَساجِدُ، أَحْمَدُ، صَحْراءُ. אחרים מסתיימים בתנועה ארוכה שלא יכולה לשאת סימן יחסה כלל, ולכן שלוש היחסות נראות זהות: فَتًى، مُسْتَشْفًى. קבוצה שלישית משמיטה את ה-ي הסופית כשהיא לא מיודעת ומגדלת אותה בחזרה באקוזטיב: قاضٍ، قاضِيًا.

אין כאן אוצר מילים נדיר. مَدارِس، مَفاتيح، مُسْتَشْفى، مُحامٍ، أَصْدِقاء، أَحْمَر הן מילים שהשתמשתם בהן מאז A1, וכל אחת מהן חריגה בדיוק בדרך שתוארה כאן. לכל מחלקה כלל קצר אחד, ומתן השם הוא רוב העבודה: ברגע שאפשר לראות אותן מגיעות, השגיאות הקלאסיות — فِي مَدارِسٍ، إِلى لَنْدَنِ، مُحامي — מפסיקות לקרות.

הכלל

1. المَمْنوعُ مِنَ الصَّرْفِ אומר “חסום מתנווין”. الصَّرْف כאן הוא התנווין עצמו, ולכן השם אומר בדיוק מה שקורה: השם לעולם לא לוקח ـٌ ـً ـٍ. ומכיוון שאיבד את התנווין, הוא גם מאבד אחת משלוש הסיומות. במקום דמה / פתחה / כסרה יש לו רק שתי תנועות: דמה לנומינטיב, ופתחה לשניהם, האקוזטיב והגניטיב.

جاءَ أَحْمَدُ (נומינטיב) — رَأَيْتُ أَحْمَدَ (אקוזטיב) — سَلَّمْتُ عَلى أَحْمَدَ (גניטיב). לא عَلى أَحْمَدٍ, לא عَلى أَحْمَدِ.

2. הפתחה בגניטיב היא כל הקושי. זה אחד מ-عَلاماتٌ فَرْعِيَّةٌ שפגשתם בשיעור 40: סימן תחליף שעומד במקום הצפוי. מילת היחס עדיין מעמידה את השם בגניטיב; הגניטיב פשוט מופיע לובש פתחה. לומדים כמעט לא טועים כאן בנומינטיב או באקוזטיב, כי אלה נראים רגילים. הם טועים בגניטיב, כי כל מה שלמדו אומר “אחרי מילת יחס, כסרה”. אמרו את הצירוף سافَرْتُ إِلى لَنْدَنَ בקול עשרים פעם עד שהפתחה אחרי إِلى מפסיקה להרגיש כמו טעות.

שימו לב מה קורה לשם תואר מלווה, שהוא בדרך כלל שם רגיל ושומר על הסיומת הרגילה שלו: دَرَسَتْ فِي مَدارِسَ كَبيرَةٍ. השם לוקח את הפתחה בלי תנווין, שם התואר לוקח את הכסרה עם תנווין — זה לצד זה באותו צירוף, שניהם נכונים.

3. ההיפוך שכמעט כולם מפספסים: الـ ו-إِضافَة מחזירים את הכסרה. דיפטוט הוא “לקוי” רק כשהוא עומד לבד ולא מיודע. חברו את התווית, או עשו אותו נסמך של إِضافَة, והגניטיב חוזר לכסרה פשוטה:

• فِي مَدارِسَ كَبيرَةٍ — לא מיודע, לבד → פתחה.
• فِي المَدارِسِ الكَبيرَةِ — מיודע עם الـ → כסרה.
• فِي مَدارِسِ المَدينَةِ — נסמך של إِضافَة → כסרה.

התנווין לעולם לא חוזר — الـ ו-إِضافَة מוציאים תנווין ממילא (שיעורים 4 ו-20), ולכן אין מה לשחזר. רק התנועה משתנה. דרך שימושית להחזיק את זה: האיסור על תנווין קבוע, החלפת פתחה-במקום-כסרה זמנית, והיא נכבת ברגע שהמילה נעשית מיודעת.

4. הקטגוריות. יש שבע שאתם באמת צריכים. הן רשומות בטבלה למטה עם דוגמה אחת לכל אחת; הנה מה לשים לב אליו בהן.

أَعْلامٌ أَعْجَمِيَّةٌ — שמות פרטיים זרים: إِبْراهيمُ، يوسُفُ، باريسُ، لَنْدَنُ، بَرْلينُ. مُؤَنَّثٌ — שמות פרטיים נקבה, בין אם הם מסתיימים ב-ة ובין אם לא: فاطِمَةُ، زَيْنَبُ، سُعادُ، مَكَّةُ. وَزْنُ أَفْعَلَ — המשקל עצמו, יהיה אשר יהיה התפקיד: השם أَحْمَدُ, האלאטיב أَكْبَرُ של שיעור 28, שם התואר של הצבע أَحْمَرُ. الأَلِفُ والنّونُ الزّائِدَتانِ — מילים שמסתיימות ב-ـانُ: השם عُثْمانُ, שם התואר عَطْشانُ. وَزْنُ فُعَلَ — קבוצה סגורה קטנה של שמות: عُمَرُ، زُحَلُ، قُزَحُ. صيغَةُ مُنْتَهَى الجُموعِ — צורת הריבוי השבור مَفاعِلُ / مَفاعيلُ: مَساجِدُ، مَكاتِبُ، تَجارِبُ، مَفاتيحُ، عَصافيرُ، مَصابيحُ. أَلِفُ التَّأْنيثِ المَمْدودَةُ — הסיומת ـاءُ בשימוש כסימן נקבה: صَحْراءُ، حَمْراءُ، أَصْدِقاءُ، أَطِبّاءُ.

הנפוץ בהרבה מבין אלה בטקסט רץ הוא مُنْتَهَى الجُموع, כי הוא מכסה מאות ריבויים של כל יום. זהו אותו לפי הצורה ולא לפי שינון פריטים: ריבוי שבור עם אליף ואחריה שתי אותיות (مَساجِدُ، دَراهِمُ) או שלוש עם תנועה ארוכה באמצע (مَفاتيحُ، قَناديلُ) הוא דיפטוט. איך הריבויים האלה נבנים הוא שיעור 10; איך הם נוטים ביחסות הוא כאן.

5. כמעט-החטאות. שלוש מלכודות יושבות ליד הקטגוריות למעלה.

• שם פרטי זר בן שלוש אותיות עם סוכון באמצע אינו דיפטוט: نوحٌ، لوطٌ נוטים ביחסות כרגיל. וכך גם שם הנקבה هِنْدٌ, שבו שני הטיפולים מותרים והתנווין הוא הבחירה הרגילה.
• שם תואר ב-ـانُ הוא דיפטוט רק כשהנקבה שלו היא فَعْلى: عَطْشانُ / عَطْشى. במקום שהנקבה היא فَعْلانَةٌ, המילה סדירה: نَدْمانٌ / نَدْمانَةٌ. שם ב-ـانُ — عُثْمانُ، مَرْوانُ — הוא דיפטוט יהיה אשר יהיה הנקבה שלו, כי היותו שם כבר חצי הסיבה.
• אותו פיצול רץ דרך أَفْعَلُ. שם תואר במשקל הזה הוא דיפטוט רק כשהנקבה שלו היא فَعْلاءُ או فُعْلى: أَحْمَرُ / حَمْراءُ, أَكْبَرُ / كُبْرى. أَرْمَلٌ, שהנקבה שלו היא أَرْمَلَةٌ, הוא שם רגיל ולוקח תנווין. השם أَحْمَدُ, לעומת זאת, הוא דיפטוט בכל מקרה.

6. الاسْمُ المَقْصورُ: סיומת שאי אפשר לשמוע. שם مَقْصور מסתיים באליף קבועה, כתובה ى או ا: فَتًى، مُسْتَشْفًى، مَقْهًى، مَعْنًى، عَصًا، هُدًى، ذِكْرى، كُبْرى. האליף הזו לא יכולה לשאת תנועה, ולכן סיומת היחסה היא مُقَدَّر — מוערכת, לא כתובה. התוצאה היא הכלל הידידותי ביותר בדקדוק הערבי: המילה לעולם לא משתנה.

هٰذا مُسْتَشْفًى كَبيرٌ — دَخَلْتُ مُسْتَشْفًى كَبيرًا — عَمِلْتُ في مُسْتَشْفًى كَبيرٍ. צורה אחת בשלוש היחסות. רק שם התואר זז, והוא זז כרגיל.

לא מיודע, התנווין נכתב על האות שלפני האליף, והוא תמיד תנווין הפתחה: فَتًى، مُسْتَشْفًى، مَقْهًى. מיודע, לא נכתב כלום: الفَتى، المُسْتَشْفى، المَقْهى. שתי מילים ברשימה למעלה לעולם לא לוקחות את התנווין הזה: ב-ذِكْرى וב-كُبْرى האליף היא סיומת הנקבה أَلِفُ التَّأْنيثِ المَقْصورَةُ, מה שהופך אותן לדיפטוטים וגם ל-مَقْصور.

7. الاسْمُ المَنْقوصُ: ה-ي שבאה והולכת. שם مَنْقوص מסתיים ב-ي לא מוטעמת אחרי כסרה: القاضي، المُحامي، الوادي، النّادي، المُشْتَري، الماضي. מיודע, ה-ي נשארת וסיומת היחסה שוב مُقَدَّر בנומינטיב ובגניטיב, אבל נראית באקוזטיב:

حَضَرَ القاضي - رَأَيْتُ القاضِيَ - ذَهَبْتُ إِلَى القاضي.

לא מיודע, קורה משהו דרמטי יותר. בנומינטיב ובגניטיב ה-ي נושרת מהמילה הכתובה ומקומה נלקח על ידי תנווין כסרה על האות שלפניה: قاضٍ، مُحامٍ، وادٍ، نادٍ. באקוזטיב ה-ي חוזרת ולוקחת תנווין פתחה רגיל: قاضِيًا، مُحامِيًا، وادِيًا. לכן ל-مَنْقوص הלא מיודע יש שתי צורות, והקצרה שנראית מוזרה מכסה שתיים משלוש היחסות.

כנסמך של إِضافَة ה-ي נשמרת ואין תנווין: قاضي المَدينَةِ، مُحامي الشَّرِكَةِ.

8. الاسْمُ المَمْدودُ: בדרך כלל אין שום דבר מיוחד. שם مَمْدود מסתיים בהמזה אחרי אליף ארוכה: بِناءٌ، سَماءٌ، دَواءٌ، شِتاءٌ. ההמזה היא עיצור, היא מחזיקה תנועה מצוין, והשמות האלה נוטים ביחסות בדיוק כמו كِتابٌ: بِناءٌ / بِناءً / بِناءٍ. אמרו את כל הסט בקול פעם אחת וגמרתם.

הדבר האחד לבדוק הוא למה המילה מסתיימת ב-اء. אם ההמזה היא סימן הנקבה — أَلِفُ التَّأْنيثِ المَمْدودَةُ — השם הוא דיפטוט, שזו קטגוריה שבע למעלה: صَحْراءُ، حَمْراءُ، أَصْدِقاءُ، أَطِبّاءُ، أَصْفِياءُ. אם לא (سَماءٌ מהשורש س م و, بِناءٌ מ-ب ن ي, دَواءٌ מ-د و ي), השם רגיל. שתי מילים שנראות זהות בצורתן יכולות אפוא להתנהג אחרת: فِي صَحْراءَ واسِعَةٍ אבל فِي سَماءٍ صافِيَةٍ.

9. מה שהשיעור הזה משאיר בשקט. איך נבנים ריבויים שבורים — איזה שם נותן مَفاتيح ואיזה נותן كُتُب — הוא שיעור 10; רק הנטייה ביחסות מטופלת כאן. מערכת היחסות הבסיסית, שמות היחסות והסיומות התקניות הם שיעור 40 ומניחים אותם כידועים. הזוגי והריבוי השלם הזכר, שגם הם משתמשים בסימני תחליף, שייכים לשיעור 40 גם כן. והפינות הנדירות ביותר של רשימת הדיפטוט — שמות מקום מורכבים מהסוג حَضْرَمَوْتُ, והרשות שהשירה לוקחת להוסיף תנווין לדיפטוט בגלל המשקל — אינן חלק מהתקן המודרני שאתם צריכים.

צורות ותבניות

נטיית שתי הסיומות, עם היפוך ה-الـ וה-إِضافَة בשתי העמודות האחרונות. קראו את השורה התחתונה לרוחב — זה כל השיעור בשורה אחת:

שבע הקטגוריות, דוגמה אחת לכל אחת, מוצגות בגניטיב כי שם הן בוגדות בעצמן:

שלוש מחלקות “הסיומת המוסתרת”. בשורות ה-مَقْصور וה-مَنْقوص התאים המודגשים הם היחידים שבהם משהו זז לעין; שתי שורות ה-مَمْدود למטה נוטות ביחסות בגלוי:

מילים שנראות כמו דיפטוטים ואינן. כל אחת לוקחת תנווין מלא:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• فِي مَدارِسٍ كَبيرَةٍ -> فِي مَدارِسَ كَبيرَةٍ — مَدارِس הוא صيغَةُ مُنْتَهَى الجُموعِ, ולכן הוא מסרב לתנווין ומראה את הגניטיב בפתחה. שם התואר שומר על תנווין הכסרה הרגיל שלו.
• إِلى لَنْدَنِ -> إِلى لَنْدَنَ — שם פרטי זר הוא דיפטוט; מילת היחס עדיין מושלת בגניטיב, אבל הסימן לו הוא פתחה.
• فِي المَدارِسَ -> فِي المَدارِسِ — הפתחה היא רק למילה החשופה הלא מיודעת. ברגע ש-الـ נחברת, הכסרה הרגילה חוזרת.
• فِي مَدارِسَ المَدينَةِ -> فِي مَدارِسِ المَدينَةِ — אותו היפוך ל-إِضافَة: כנסמך השם לוקח כסרה פשוטה.
• سَلَّمْتُ عَلى أَحْمَدٍ -> سَلَّمْتُ عَلى أَحْمَدَ — أَحْمَد במשקל أَفْعَل. אין תנווין לעולם, באף יחסה.
• سَيّارَةٌ حَمْراءٌ -> سَيّارَةٌ حَمْراءُ — ה-ـاء של حَمْراء הוא סימן הנקבה, ולכן שם התואר דיפטוט אף שהשם מלפניו אינו.
• مُحامي -> مُحامٍ — مَنْقوص לא מיודע מאבד את ה-ي בנומינטיב ובגניטיב; תנווין כסרה על האות שלפניה הוא כל מה שנשאר ממנה.
• رَأَيْتُ مُحامٍ -> رَأَيْتُ مُحامِيًا — באקוזטיב ה-ي חוזרת ולוקחת תנווין פתחה רגיל. זו היחסה היחידה שבה ה-مَنْقوص הלא מיודע נכתב במלואו.
• فَتاً -> فَتًى — ה-مَقْصور נכתב ב-ى והתנווין יושב על האות שלפניה, לא על האליף. המילה זהה בשלוש היחסות, ולכן אין מה להוסיף גם לאקוזטיב: دَخَلْتُ مُسْتَشْفًا הוא גם כן دَخَلْتُ مُسْتَشْفًى.
• فِي بِناءَ قَديمٍ -> فِي بِناءٍ قَديمٍ — بِناء אינו דיפטוט. ההמזה שלו אינה סיומת נקבה, ולכן המילה נוטה ביחסות כמו כל שם אחר.

טיפים

• למדו את הקטגוריות כרשימת בדיקה שרצים רק כשהמילה לא מיודעת ואתם עומדים לומר כסרה. זה הרגע האחד שבו כל הנושא חשוב.
• מבחן הצורה למחלקה הנפוצה ביותר מהיר מכל רשימה: ריבוי שבור, אליף, אחר כך שתי אותיות (مَكاتِبُ) או שלוש עם תנועה ארוכה ביניהן (مَصابيحُ) → דיפטוט.
• שמות פרטיים הם החצי השני של העומס היומיומי. הריצו עליהם את הקטגוריות: זר (باريسُ، لَنْدَنُ، إِبْراهيمُ), נקבה (فاطِمَةُ، زَيْنَبُ، مَكَّةُ), أَفْعَل (أَحْمَدُ), ـان (عُثْمانُ), فُعَل (عُمَرُ) → דיפטוט. שם זכר ערבי שלא מתאים לאף אחת מהן הוא שם רגיל ולוקח תנווין: مُحَمَّدٌ، خالِدٌ، سَعيدٌ، زَيْدٌ.
• אמרו مَعَ أَصْدِقاءَ، فِي صَحْراءَ، إِلى باريسَ כגושים קבועים. הפתחה אחרי מילת יחס צריכה להפוך לצליל שמצפים לו, לא לכלל שמחשבים.
• לגבי ה-مَقْصور, חגגו: فَتًى، مُسْتَشْفًى، مَقْهًى، مَعْنًى לעולם לא משתנים. שימו אותם במשפטים בחופשיות ובזבזו את תשומת הלב במקום אחר.
• לגבי ה-مَنْقوص, זכרו את העסקה: ה-ي ותנווין הכסרה הם אותו דבר בלבוש שונה. במקום שאחד נוכח השני נעדר — قاضٍ / القاضي — והאקוזטיב הוא החריג שמראה גם את ה-ي וגם תנווין.
• בטקסט בלי ניקוד כמעט כל זה בלתי נראה, עם שני חריגים רועשים שאפשר באמת לראות תוך קריאה: ה-ي החסרה של محام / قاض, ו-ى של فتى. את אלה כדאי לזהות במבט; השאר חשוב כשכותבים ומדברים.
• התעלמו בינתיים מהדפוס הקלאסי הדק — דיפטוטים שמחזירים תנווין בשירה, וריבויים שהם דיפטוט וגם مَنْقوص בבת אחת (لَيالٍ، أَراضٍ، جَوارٍ). פגשו את הקבוצה השנייה כאוצר מילים והעתיקו את הצורות שאתם רואים.