בקצרה

כל שם ערבי וכל פועל בהווה נושא סיומת קטנה שמכריזה על תפקידו במשפט. الْمُدَرِّسُ עם דמה הוא זה שעושה משהו; الْمُدَرِّسَ עם פתחה הוא זה שעושים לו משהו; الْمُدَرِّسِ עם כסרה יושב אחרי מילת יחס או אחרי שם נסמך. את הסיומות האלה פגשתם אחת אחת מאז שיעור 2 — مُبْتَدَأ כאן, مَفْعول بِهِ שם. השיעור הזה שם את כל המערכת בעמוד אחד ונותן לה שם: האעראב (الإِعْرابُ), מערכת היחסות והדרכים.

שני דברים הופכים אותה ליותר מטבלת שלוש תנועות. ראשית, קומץ מחלקות מילים מסרבות לתנועות האלה ומשתמשות ב-אות במקומן — و، ا، ي או ن שאפשר לשמוע מעבר לחדר, או במקרה מפורסם אחד כסרה במקום שציפיתם לפתחה. התחליפים האלה הם الْعَلاماتُ الْفَرْعِيَّةُ, וכאן לומדים מפסידים נקודות. שנית, פועל ההווה משחק באותו משחק עם מצב רביעי משלו, الْجَزْم. למדו לקרוא את הכול כאן; כמה מזה תשמעו אי פעם הוא הדבר האחרון שהשיעור הזה אומר לכם.

הכלל

1. מה إِعْراب באמת. סיומת של מילה אינה נבחרת על ידי המילה. היא נכפית על ידי מה שמושל בה — עמדת המשפט, המילית שלפניה, הפועל שלפניה. הערבית קוראת לארבעת המצבים שיוצאים מזה الرَّفْعُ، النَّصْبُ، الجَرُّ، الجَزْمُ, וקוראת לתנועה או לאות שמראה את המצב الْعَلامَة, “הסימן”. שמות לוקחים את שלושת הראשונים ולעולם לא את הרביעי; פעלים בהווה לוקחים את הראשון, את השני ואת הרביעי, ולעולם לא الجَرّ. שורה אחת מחזיקה את החלוקה במקום: الجَرُّ لِلْأَسْماءِ والجَزْمُ لِلْأَفْعالِ.

השמות העבריים עובדים כתוויות — مَرْفوع = נומינטיב, مَنْصوب = אקוזטיב, مَجْرور = גניטיב, مَجْزوم = ג’זם — אבל כתוויות בלבד: ה-مَنْصوب הערבי מכסה את המושא הישיר, את תואר הפועל, את ה-خَبَر של كانَ והרבה מעבר.

2. הסימנים של ברירת המחדל, על שם יחיד רגיל. לרוב המכריע של השמות הסימן הוא התנועה שמצפים לה: דמה ל-الرَّفْع, פתחה ל-النَّصْب, כסרה ל-الجَرّ. לא מיודע, התנועה הזו מוכפלת לתנווין — مُدَرِّسٌ، مُدَرِّسًا، مُدَرِّسٍ. חסום מתנווין, בין על ידי الـ ובין על ידי היותו הנסמך של إِضافَة, הוא מתכווץ לתנועה בודדת — الْمُدَرِّسُ، الْمُدَرِّسَ، الْمُدَرِّسِ ו-مُدَرِّسُ الْمَدْرَسَةِ. תנווין לא יכול לחלוק מילה לא עם الـ ולא עם مُضاف إِلَيْهِ שאחריו.

3. מה מעמיד שם בכל מצב. כל פריט ברשימה הקצרה הזו הוא שיעור שכבר יש לכם. مَرْفوع: المُبْتَدَأ ו-الخَبَر (שיעור 2), ו-الفاعِل, העושה של פועל (שיעור 19). مَنْصوب: المَفْعولُ بِهِ (שיעור 29), תואר הפועל של זמן או מקום (שיעור 31), خَبَرُ كانَ (שיעור 32). مَجْرور: אחרי כל حَرْف جَرّ (שיעור 16), ובתור הסומך של إِضافَة (שיעור 20).

4. כתיבת האקוזטיב: האליף שהיא כתיב, לא צליל. النَّصْب לא מיודע מוסיף אליף כתובה אחרי השם: كِتابٌ → كِتابًا، بَيْتٌ → بَيْتًا، دَرْسٌ → دَرْسًا. הדפיסו את שתי הפתחות על האות שלפני האליף הזו. אין לה צליל משלה בדיבור רצוף; היא שם כדי שהעין תראה את האקוזטיב בטקסט בלי ניקוד — וכפי שנקודה 10 מסבירה, זה מה ששומעים כשהדובר עוצר.

שתי מחלקות מילים לא לוקחות כאן אליף (שלישית, ה-اسْم مَقْصور, היא שיעור 41). שם שמסתיים ב-ة פשוט מחליף את התנווין: مَدْرَسَةٌ → مَدْرَسَةً، سَيّارَةٌ → سَيّارَةً. וגם לא שם שמסתיים ב-ء שכבר יושב על ā ארוכה: سَماءٌ → سَماءً، ماءٌ → ماءً، مَساءٌ → مَساءً. במקום שההמזה אינה קודמת לאליף הזו, האליף הכתובה חוזרת: شَيْءٌ → شَيْئًا.

5. الْعَلاماتُ الْفَرْعِيَّةُ: ארבע מחלקות שמשתמשות במשהו אחר. אלה החריגים ששווה לשנן, כי הם נראים ונשמעים במקום שסיומות רגילות אינן לא אלה ולא אלה.

• الأَسْماءُ الخَمْسَةُ — חמישה שמות (أَب، أَخ، حَم، فو، ذو) אשר, כשהם יחיד והנסמך של إِضافَة לכל דבר מלבד ـي, מראים את היחסה באות תנועה ארוכה: و ל-الرَّفْع، ا ל-النَّصْب، ي ל-الجَرّ. جاءَ أَبو الطّالِبِ — رَأَيْتُ أَبا الطّالِبِ
  • سَلَّمْتُ عَلى أَبي الطّالِبِ. כשהם עומדים לבד הם רגילים לגמרי: أَبٌ، أَبًا، أَبٍ, ועם “שלי” הם קופאים — أَبي הוא “אבי” בשלוש היחסות. בפרוזה מודרנית תפגשו באמת רק את أَب، أَخ ואת ذو.
• المُثَنّى — לזוגי (שיעור 12) יש שתי צורות לשלוש יחסות: ـانِ ל-الرَّفْع، ـيْنِ גם ל-النَّصْب וגם ל-الجَرّ. الطّالِبانِ نَجَحا — رَأَيْتُ الطّالِبَيْنِ — مَعَ الطّالِبَيْنِ. ה-ن של הזוגי תמיד נושא כסרה.
• جَمْعُ المُذَكَّرِ السّالِمُ — הריבוי השלם הזכר (שיעור 9) עושה אותו דבר עם ـونَ ו- ـينَ, וכאן ה-ن תמיד נושא פתחה: الْمُدَرِّسونَ حاضِرونَ — سَأَلْتُ الْمُدَرِّسينَ.
• جَمْعُ المُؤَنَّثِ السّالِمُ — הריבוי השלם הנקבה שומר תנועה אבל שואל את הלא נכונה: האקוזטיב שלו לוקח כסרה, לעולם לא פתחה. الْمُعَلِّماتُ حاضِراتٌ — رَأَيْتُ الْمُعَلِّماتِ — مَعَ الْمُعَلِّماتِ. לא מיודע, אותו דבר: رَأَيْتُ مُعَلِّماتٍ, שתי כסרות ובלי אליף. זו השגיאה הכי מתוקנת ב-B1: האוזן רוצה פתחה על מושא, והסיומת הזו מסרבת לתת אחת.

6. שלושת מצבי הפועל. מבין הפעלים, רק ההווה, المُضارِع, הוא مُعْرَب — ואפילו הוא קופא בשני התאים שמסתיימים ב-نون النِّسْوَة (נקודה 7). ברירת המחדל שלו היא المَرْفوع, עם דמה — يَكْتُبُ. מילית סוביונקטיב (שיעור 33) מחליפה אותה בפתחה — لَنْ يَكْتُبَ. מילית ג’זם (שיעור 35) מחליפה אותה ב-סוכון — لَمْ يَكْتُبْ. לכן الجَزْم הוא פשוט “אין תנועה כלל”, המצב הרביעי והיחיד ששמות לעולם לא רואים.

7. סימני ה-فَرْعِيّ של הפועל עצמו: שתי מחיקות. במקום שפועל לא יכול להראות תנועה, הוא מראה את המצב בהשמטת משהו.

• حَذْفُ النّونِ. الأَفْعالُ الخَمْسَةُ — חמשת התאים שמסתיימים ב-ن (تَكْتُبينَ، تَكْتُبانِ، يَكْتُبانِ، تَكْتُبونَ، يَكْتُبونَ) — הם مَرْفوع עם ה-ن הזו ומאבדים אותה גם ב-المَنْصوب וגם ב-المَجْزوم: يَكْتُبونَ → لَنْ يَكْتُبوا، لَمْ يَكْتُبوا. האליף השקטה אחרי ـوا היא כתיב חובה.
• حَذْفُ حَرْفِ الْعِلَّةِ. פועל שהאות האחרונה שלו היא و، ا או ي (שיעור 51) אין לו איפה לשים סוכון, ולכן المَجْزوم כורת את האות הזו: يَمْشي → لَمْ يَمْشِ، يَدْعو → لَمْ يَدْعُ، يَنْسى → لَمْ يَنْسَ. התנועה הקצרה שנשארה היא עקבת האות החסרה, וכל ההבדל הנראה בין “הוא הולך” ל”הוא לא הלך”.

ושני תאים לא זזים בשביל אף אחד: يَكْتُبْنَ ו-تَكْتُبْنَ הם مَبْنِيّ, זהים בשלושת המצבים, כי ה-ن שלהם הוא כינוי הנושא ולא סימן.

8. المَبْنِيُّ: המילים שלעולם לא משתנות. חלק גדול מהשפה פטור. مَبْنِيّ אומר “בנוי, קבוע” — צורה אחת, שנשמרת יהיה אשר יהיה תפקיד המילה. הקבוצות העיקריות: הכינויים (أَنا، هُوَ، هُمْ, והחבורים ـهُ، ـكَ، ـي), כינויי הרמז (هٰذا، هٰذِهِ، ذٰلِكَ، أُولٰئِكَ), כינויי הזיקה (الَّذي، الَّتي، الَّذينَ), זמן העבר (كَتَبَ، كَتَبْتُ، كَتَبوا), הציווי (اُكْتُبْ، اِجْلِسْ), ורוב מילות השאלה (مَنْ، ما، كَيْفَ، مَتى). הזוגיים הם החריג בתוך החריג: هٰذانِ / هٰذَيْنِ ו-اللَّذانِ / اللَّذَيْنِ כן נוטים ביחסות, בדיוק כמו المُثَنّى.

9. مَحَلُّ الإِعْرابِ, בפסקה אחת. למילה مَبْنِيّ עדיין יש תפקיד, ולכן מדקדקים אומרים שהיא בעמדת יחסה: فِي مَحَلِّ رَفْعٍ، فِي مَحَلِّ نَصْبٍ، فِي مَحَلِّ جَرٍّ. ב-قَرَأْتُ هٰذا الْكِتابَ המושא הוא هٰذا — קפוא בצורתו, אבל فِي مَحَلِّ نَصْبٍ, וה-الْكِتابَ שאחריו מראה את הפתחה בשמו. ב-بَيْتُهُ ה-ـهُ הוא فِي مَحَلِّ جَرٍّ, ופסוקיות שלמות מקבלות אותו יחס. אין צורך לייצר את אוצר המילים הזה, אבל הוא מסביר למה דקדוק ערבי יקרא למילה “אקוזטיב” כשאין עליה פתחה נראית.

10. כמעט שום דבר מזה אינו נשמע. ב-الْوَقْف — עצירה בסוף צירוף — הערבית מורידה את התנועה הקצרה הסופית ואת התנווין, כפי שמדריך ההגייה מפרט. الْمُدَرِّسُ، الْمُدَرِّسَ ו-الْمُدَرِّسِ כולם נהגים الْمُدَرِّسْ; لَنْ يَكْتُبَ ו-لَمْ يَكْتُبْ יוצאים אותו דבר. השורד האחד הוא האקוזטיב הלא מיודע, שהאליף שלו נקראת כ-ā ארוכה: رَأَيْتُ كِتابًا מסתיים ב--ā. לכן סימני התנועה נשמעים רק במקום שלא מורידים כלום — קריאה זהירה בקול, הגשת קריין, נאומים רשמיים, קריאה בקוראן — ובתוך צירוף שממשיך לרוץ.

סימני האות הם סיפור אחר. ـونَ מול ـينَ، ـانِ מול ـيْنِ، أَبو מול أَبا מול أَبي, ו-ن חסרה הם עיצוריים: אי אפשר להוריד אותם, והם נשמעים בכל פעם שמישהו מדבר فُصْحى בכלל. מכאן סדר העדיפות המעשי של השיעור — את סימני ה-فَرْعِيّ אתם צריכים לדיבור, את סימני ה-أَصْلِيّ לכתיבה ולקריאה בקול.

11. נשאר לשיעור הבא. المَمْنوعُ مِنَ الصَّرْفِ מסרב לתנווין ולוקח פתחה במקום כסרה ב-الجَرّ, ו-الاسْمُ المَقْصورُ (مُسْتَشْفى) ו-المَنْقوصُ (القاضي) מחביאים את הסיומות שלהם בתוך תנועה ארוכה סופית. כל זה שיעור 41.

צורות ותבניות

ארבעת המצבים וסימני ברירת המחדל שלהם:

שם לא מיודע רגיל:

אותו שם ביידוע — תנועה אחת במקום תנווין:

الْعَلاماتُ الْفَرْعِيَّةُ, כל ארבע המחלקות ברשת אחת:

האליף הכתובה של האקוזטיב הלא מיודע:

פועל ההווה על פני שלושת מצביו — הפועל השלם ראשון, אחר כך התאים שמשמיטים ن, אחר כך הפעלים הלקויים בסופם שמשמיטים אות. הזוגי של הפעלים החלשים הושמט; הם מתנהגים כמו הרבים.

מילים שיושבות מחוץ למערכת לגמרי:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• رَأَيْتُ الْمُعَلِّماتَ -> رَأَيْتُ الْمُعَلِّماتِ — לריבוי השלם הנקבה אין פתחה כלל. האקוזטיב שלו שואל את הכסרה של הגניטיב, ונראה זהה לו.
• سَأَلْتُ الْمُدَرِّسونَ -> سَأَلْتُ الْمُدَرِّسينَ — ـونَ מסמן الرَّفْع בלבד. מושא, וכל דבר אחרי מילת יחס, לוקח ـينَ.
• مَعَ الطّالِبانِ -> مَعَ الطّالِبَيْنِ — הזוגי עובד אותו דבר: ـانِ לנושא, ـيْنِ בכל מקום אחר, עם כסרה על ה-ن.
• رَأَيْتُ أَبو الطّالِبِ -> رَأَيْتُ أَبا الطّالِبِ — אחד מ-الأَسْماء الخَمْسَة, ולכן האקוזטיב שלו הוא האות ا, לא פתחה על ب.
• قَرَأْتُ كِتابٍ -> قَرَأْتُ كِتابًا — מושא ישיר הוא مَنْصوب. שתי הכסרות שייכות אחרי מילת יחס או ב-إِضافَة, לא אחרי פועל יוצא.
• زُرْنا مَدْرَسَةاً -> زُرْنا مَدْرَسَةً — שם שמסתיים ב-ة לא לוקח אליף כתובה, וגם לא سَماءً אחרי ה-ā הארוכה שלו. להוסיף אחת היא שגיאת כתיב, לא וריאנט.
• لَمْ يَكْتُبُ -> لَمْ يَكْتُبْ — لَمْ דורש الجَزْم, וסימן ה-الجَزْم הוא היעדר תנועה.
• لَمْ يَكْتُبونَ -> لَمْ يَكْتُبوا — אחד מ-الأَفْعال الخَمْسَة: الجَزْم מסיר את ה-ن, והאליף השקטה נכתבת במקומה.
• لَمْ يَمْشي -> لَمْ يَمْشِ — פועל לקוי בסופו מסמן الجَزْم במחיקת האות האחרונה, ומשאיר רק את הכסרה שתמכה בה.
• كَتَبُ الطّالِبُ الدَّرْسَ -> كَتَبَ الطّالِبُ الدَّرْسَ — זמן העבר הוא مَبْنِيّ. הפתחה שלו קבועה ואין לה שום קשר ליחסה; היא לעולם לא הופכת לדמה.

טיפים

• למדו את המערכת כשתי רשימות, לא אחת: שלוש התנועות הפשוטות לשמות רגילים, וארבע מחלקות ה-فَرْعِيّ. כמעט כל סיומת שתכתבו אי פעם נמצאת באחת הרשימות.
• תרגלו את ארבע מחלקות ה-فَرْعِيّ בקול בשלישיות — أَبو أَبا أَبي، الطّالِبانِ الطّالِبَيْنِ الطّالِبَيْنِ، الْمُدَرِّسونَ الْمُدَرِّسينَ الْمُدَرِّسينَ. הן עיצורים, ולכן הן שורדות לדיבור אמיתי ומשלמות על המאמץ מיד.
• שמרו משפט אחד בראש לתמיד כתרופה לשגיאה הנפוצה ביותר בשיעור הזה: رَأَيْتُ الْمُعَلِّماتِ. כסרה על מושא, וזה נכון.
• השתמשו בשורת הזיכרון الجَرُّ لِلْأَسْماءِ والجَزْمُ لِلْأَفْعالِ בכל פעם שאינכם בטוחים באיזה מארבעת המצבים מילה בכלל יכולה להיות.
• אל תצודו סיומות יחסה בעיתון רגיל בלי ניקוד — הן לא מודפסות. חפשו במקום זאת מה שמאוית: האליף של ـًا, הזוג ـونَ / ـينَ, ن חסרה.
• תרגלו בקריאת טקסט מנוקד בקול בלי לעצור בין מילים. להריץ את הצירוף הלאה הוא המצב היחיד שמכריח אתכם לבטא את הסיומות האלה.
• התעלמו לעת עתה מניתוח إِعْراب רשמי — התרגיל שבו מסמנים כל מילה مَرْفوعٌ وعَلامَةُ رَفْعِهِ كَذا. זו מסורת בית ספר, לא דרך לשטף.