בקצרה

האנגלית מחברת פסוקית לשם עצם במילה קטנה אחת — “the man who works here”, “the book that I read” — ואפילו שמחה להשמיט אותה (“the book I read”). הערבית מחליטה שתי החלטות במקום אחת. ראשית, האם השם שמתארים מיודע או לא מיודע? שם מיודע לוקח اسْم مَوْصول, כינוי זיקה שנבחר לפי מין ומספר: الرَّجُلُ الَّذي يَعْمَلُ هُنا. שם לא מיודע לוקח שום דבר — הפסוקית פשוט נתלית על השם כמו שם תואר: رَأَيْتُ رَجُلًا يَعْمَلُ هُنا. לכתוב الَّذي אחרי שם לא מיודע היא השגיאה האחת שהשיעור הזה קיים כדי למנוע.

החצי השני הוא הכינוי שהאנגלית זורקת והערבית לעולם לא: العائِد, “השב”. הפסוקית אחרי ה-مَوْصول חייבת להיות שלמה, עם כינוי בתוכה שמצביע חזרה אל השם. “הספר שקראתי” הוא الكِتابُ الَّذي قَرَأْتُهُ — מילולית “הספר אשר קראתי אותו”. וכי מילת יחס ערבית לעולם לא יכולה להישאר תלויה בסוף כמו שהאנגלית משאירה ב-”the house I live in” — גם העברית לא (“הבית שאני גר בו”) — מילת היחס נכנסת לפסוקית גם היא, עם כינוי דבוק אליה: البَيْتُ الَّذي أَسْكُنُ فيهِ.

הכלל

1. הצורות, וזו שזזה. יש שש צורות, שמתאימות לשם הראש במין ובמספר:

• יחיד: الَّذي (ז’) / الَّتي (נ’)
• זוגי: اللَّذانِ ~ اللَّذَيْنِ (ז’) / اللَّتانِ ~ اللَّتَيْنِ (נ’)
• רבים: الَّذينَ (ז’) / اللّاتي، اللَّواتي (נ’)

כולן מלבד הזוגי הן مَبْنِيّ — קפואות. الَّذي הוא الَّذي בין שהצירוף הוא הנושא, המושא או אחרי מילת יחס; לעולם לא שמים עליו תנועת יחסה. רק הזוגי נוטה ביחסות, עם סיומות הזוגי הרגילות של שיעור 12: اللَّذانِ כשהראש مَرْفوع, اللَّذَيْنِ כשהוא مَنْصوب או مَجْرور (جاءَ الطّالِبانِ اللَّذانِ نَجَحا, אבל سَأَلْتُ الطّالِبَيْنِ اللَّذَيْنِ نَجَحا). למה הזוגי מתנהג כך, ומה “مَبْنِيّ” אומר במלואו, הוא שיעור 40.

2. שימו לב לכתיב של ה-ل. הצורות הכתובות אינן סדירות כמו שהן נשמעות. الَّذي، الَّتي ו-الَّذينَ נכתבות עם ل אחת שנושאת שדה; הזוגי اللَّذانِ، اللَّتانِ ורבות הנקבה اللّاتي، اللَّواتي נכתבים עם שתיים. זה קמט איות קבוע, לא כלל שאפשר לגזור, ו- *اللَّذي או *الَّذانِ היא שגיאת כתיב גם אם שום דבר בהגייה לא משתנה. העתיקו את הטבלה בפרק הבא ביד פעם אחת וזה יידבק.

3. הכלל שנושא את השיעור: ראש מיודע, مَوْصول; ראש לא מיודע, כלום. זה אותו רפלקס התאם שכבר יש לכם משיעור 8. שם תואר מעתיק את היידוע של השם שלו (بَيْتٌ كَبيرٌ / البَيْتُ الكَبيرُ), ופסוקית לוואי היא מתארת גם היא. ה-مَوْصول היא מילה מיודעת — היא נפתחת ב-الـ — ולכן השם שהיא נצמדת אליו חייב להיות מיודע גם הוא:

• ראש מיודע: رَأَيْتُ الرَّجُلَ الَّذي يَعْمَلُ هُنا. — “ראיתי את האיש שעובד כאן.”
• ראש לא מיודע: رَأَيْتُ رَجُلًا يَعْمَلُ هُنا. — “ראיתי איש שעובד כאן.”

במשפט השני אין כינוי זיקה בשום מקום, ושום דבר לא חסר: הפסוקית يَعْمَلُ هُنا היא صِفَة, פסוקית מתארת, והיא עושה אותו תפקיד ש-كَبيرًا היה עושה ב-رَأَيْتُ رَجُلًا كَبيرًا. לומדים מוצאים את זה קשה כי גם העברית (כמו האנגלית) צריכה “ש-” בשני המשפטים. הערבית לא צריכה אותו באף אחד — היא צריכה התאם.

שגיאת הכותרת היא אפוא *رَأَيْتُ رَجُلًا الَّذي يَعْمَلُ هُنا: שם לא מיודע ואחריו מתאר מיודע, שבור בדיוק כמו *بَيْتٌ الكَبيرُ.

הנוסחה המסורתית שווה לשנן כמות שהיא: الجُمَلُ بَعْدَ النَّكِراتِ صِفاتٌ، وبَعْدَ المَعارِفِ أَحْوالٌ — “פסוקיות אחרי לא-מיודעים הן תיאורים, אחרי מיודעים הן נסיבתיות”. החצי השני מסביר מה קורה אם משמיטים את ה-مَوْصول אחרי שם מיודע: رَأَيْتُ الرَّجُلَ يَعْمَلُ هُنا אינו שגוי, אבל הוא כבר לא אומר “האיש שעובד כאן”. הוא אומר “ראיתי את האיש בזמן שעבד כאן” — حال, שיעור 55. ה-مَوْصول הוא מה ששומר את הפסוקית צמודה לשם במקום לאירוע.

4. “מיודע” כולל יותר מ-الـ. כל דבר מיודע נספר, ולכן ה-مَوْصول נדרש אחרי שם שהיידוע שלו בא מסופית שייכות (שיעור 7), מ-إِضافَة (שיעור 20), או מכך שהוא שם פרטי:

• كِتابي الَّذي قَرَأْتُهُ فِي الصَّيْفِ — “הספר שלי שקראתי בקיץ”
• سَيّارَةُ أَخي الَّتي اِشْتَراها أَمْسِ — “המכונית של אחי, שקנה אתמול”
• القاهِرَةُ الَّتي زُرْتُها — “קהיר שביקרתי”

5. התאם, וריבוי לא-תבוני. ה-مَوْصول מעתיק את המין והמספר של הראש, עם יוצא מן הכלל אחד שאינו יוצא מן הכלל כלל ברגע שנזכרים בשיעור 11: ריבוי של דברים לא-תבוניים נספר כיחיד נקבה, ולכן הוא לוקח الَّتي, לעולם לא الَّذينَ:

• الكُتُبُ الَّتي اِشْتَرَيْتُها — “הספרים שקניתי”
• المُدُنُ الَّتي زُرْناها — “הערים שביקרנו”
• אבל المُوَظَّفونَ الَّذينَ يَعْمَلونَ هُنا — “העובדים שעובדים כאן”

الَّذينَ הוא לגברים ולקבוצות מעורבות; اللّاتي ו-اللَّواتي הם לקבוצות נשים. שתי רבות הנקבה נוכחות בערבית ספרותית וניתנות להחלפה; בחרו اللّاتي והישארו איתה.

6. العائِد — הפסוקית חייבת להצביע אחורה. אחרי ה-مَوْصول באה جُمْلَةُ الصِّلَة, והיא חייבת להיות פסוקית שלמה שמכילה כינוי שמתייחס לראש. איזה כינוי תלוי בתפקיד שהראש ממלא בתוך הפסוקית הזו:

• הראש הוא הנושא — הכינוי כבר בתוך הפועל, ולכן לא נכתב כלום: الرَّجُلُ الَّذي يَعْمَلُ هُنا. ה-ي של يَعْمَلُ הוא ההפניה.
• הראש הוא המושא הישיר — חברו את כינוי המושא של שיעור 29 לפועל: الكِتابُ الَّذي قَرَأْتُهُ، المَقالَةُ الَّتي كَتَبْتُها.
• הראש בא אחרי מילת יחס — מילת יחס ועם כינוי: البَيْتُ الَّذي أَسْكُنُ فيهِ، الرَّجُلُ الَّذي تَكَلَّمْتُ مَعَهُ، المُشْكِلَةُ الَّتي تَحَدَّثْنا عَنْها.
• הראש הוא הבעלים — הכינוי יושב על השם שהוא שייך לו: الطّالِبَةُ الَّتي أَبوها طَبيبٌ، الرَّجُلُ الَّذي بَيْتُهُ كَبيرٌ. כך הערבית אומרת “שלו / שלה / ש-… שלו”.

רק המקרה הראשון נראה ריק לעין אנגלית, והוא לא: פועל ערבי נושא את הנושא שלו. גם בעברית הפועל מסמן גוף. בכל מקרה אחר ערבית כתובה מודרנית שומרת את הכינוי; השמיטו אותו והמשפט נקרא כלא גמור. *الكِتابُ الَّذي قَرَأْتُ נעצר באמצע מחשבה: “הספר אשר קראתי…”.

7. מילת יחס לעולם לא נשארת תלויה. האנגלית שמחה לסיים פסוקית לוואי במילת יחס חשופה — “the house I live in”, “the man I spoke to”, “the problem we talked about”. לערבית אין עמדה כזו, וגם לעברית אין (“הבית שאני גר בו”). מילת היחס נשארת עם המושא שלה, והמושא כאן הוא כינוי ה-عائِد, ולכן השניים נכתבים כמילה אחת:

*الرَّجُلُ الَّذي تَكَلَّمْتُ مَعَ היא שגיאת ההעברה הקלאסית מהאנגלית ואינה משפט כלל — مَعَ בלי מילה אחריה היא חצי מילה.

8. גם ראשים לא מיודעים צריכים את ה-عائِد. להשמיט את ה-مَوْصول אינו אומר להשמיט את הכינוי. הפסוקית עדיין חייבת להיות שלמה:

• قَرَأْتُ مَقالًا كَتَبَهُ صَحَفِيٌّ مِصْرِيٌّ. — “קראתי מאמר שכתב אותו עיתונאי מצרי.”
• أَسْكُنُ في بَيْتٍ نافِذَتُهُ كَبيرَةٌ. — “אני גר בבית שהחלון שלו גדול.”

לכן שני הכללים בלתי תלויים: ה-مَوْصول עוקב אחרי יידוע, ה-عائِد עוקב אחרי התפקיד שהראש ממלא בתוך הפסוקית שלו עצמו.

9. מה ה-صِلَة יכולה להיות. בדרך כלל משפט פועלי, אבל משפט שמני וצירוף יחס חשוף עובדים באותה מידה:

• פועלי: الطّالِبُ الَّذي نَجَحَ فِي الاِمْتِحانِ
• שמני: الطّالِبُ الَّذي أَبوهُ مُهَنْدِسٌ
• יחס: الطّالِبُ الَّذي فِي الغُرْفَةِ

מה שהיא לעולם לא יכולה להיות הוא קטע עם חור בתוכו. אם אחרי קריאת הפסוקית עדיין אפשר לשאול “איזה מהם?”, משהו חסר.

10. נשאר להמשך. ה-مَوْصول יכול גם לעמוד בלי שם ראש מלפנים — “מי ש-”, “מה ש-” — ב-مَنْ ו-ما (مَنْ يَدْرُسُ يَنْجَحُ). הזיקות החופשיות האלה, והצורות הממוזגות مِمَّنْ، عَمّا، مِمّا, הן שיעור 68. סיומות הזוגי ומשמעות مَبْنِيّ שייכות לשיעור 40. וקריאת ה-حال של פסוקית אחרי שם מיודע — החצי השני של הנוסחה בכלל 3 — היא שיעור 55.

צורות ותבניות

الأَسْماءُ المَوْصولَة — כל הסט. קראו את שתי שורות הזוגי כפריט אחד שמשנה צורה; כל השאר מילה קבועה אחת:

הושמטו כאן: רבות נקבה נוספות اللّائي — עדיין נוכחות בכתב רשמי — וה-اللّاءِ הנדיר הרבה יותר, שתפגשו בקריאה אבל אין צורך לכתוב בעצמכם, וה-مَنْ וה-ما העומדים לבד של שיעור 68.

נכתב עם ل אחת או עם שתיים. אין כלל, רק הרשימה:

ההחלטה שפותחת כל פסוקית לוואי:

العائِد, לפי התפקיד שהראש ממלא בתוך הפסוקית:

מילות יחס עם כינויי ה-عائِد שלהן — למדו את אלה כזנבות מוכנים:

אותה פסוקית על ראש מיודע ועל ראש לא מיודע — תרגלו את אלה בזוגות, בקול:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• رَأَيْتُ رَجُلًا الَّذي يَعْمَلُ هُنا. -> رَأَيْتُ رَجُلًا يَعْمَلُ هُنا. — שגיאת הכותרת. ראש לא מיודע לא לוקח مَوْصول כלל; הפסוקית פשוט באה אחריו, כמו שם תואר.
• الرَّجُلُ يَعْمَلُ هُنا صَديقي. (במשמעות “האיש שעובד כאן הוא חבר שלי”) -> الرَّجُلُ الَّذي يَعْمَلُ هُنا صَديقي. — שגיאת הראי. בלי الَّذي ראש מיודע ועם פסוקית נקרא כ-حال, “האיש, בזמן שעבד כאן…”, והמשפט מתפרק.
• الكِتابُ الَّذي قَرَأْتُ مُفيدٌ. -> الكِتابُ الَّذي قَرَأْتُهُ مُفيدٌ. — ה-عائِد חובה. העברית משמיטה את “אותו”; ערבית מודרנית שומרת אותו: “הספר אשר קראתי אותו”.
• الرَّجُلُ الَّذي تَكَلَّمْتُ مَعَ. -> الرَّجُلُ الَّذي تَكَلَّمْتُ مَعَهُ. — מילת יחס ערבית לא יכולה להישאר תלויה. מה שהאנגלית משאירה בסוף, הערבית כותבת עם כינוי דבוק אליה — וגם העברית.
• البَيْتُ الَّذي أَسْكُنُ كَبيرٌ. -> البَيْتُ الَّذي أَسْكُنُ فيهِ كَبيرٌ. — כאן כל מילת היחס נעלמה. سَكَنَ מגיע בדרך כלל למקומו דרך في, וה-عائِد רוכב עליה.
• الكُتُبُ الَّذينَ اِشْتَرَيْتُهُمْ. -> الكُتُبُ الَّتي اِشْتَرَيْتُها. — ריבוי לא-תבוני הוא יחיד נקבה לכל סוג התאם (שיעור 11), ולכן גם ה-مَوْصول וגם ה-عائِد הולכים לצורה ـها.
• الطّالِباتُ الَّذينَ نَجَحْنَ. -> الطّالِباتُ اللّاتي نَجَحْنَ. — الَّذينَ הוא זכר. קבוצת נשים לוקחת اللّاتي (או اللَّواتي).
• الطّالِبانِ الَّذينَ نَجَحا. -> الطّالِبانِ اللَّذانِ نَجَحا. — לזוגי יש צורה משלו, והיא לא זו של הרבים.
• سَأَلْتُ الطّالِبَيْنِ اللَّذانِ نَجَحا. -> سَأَلْتُ الطّالِبَيْنِ اللَّذَيْنِ نَجَحا. — הזוגי הוא ה-مَوْصول היחיד שנוטה ביחסות: اللَّذانِ הולך עם ראש مَرْفوع, اللَّذَيْنِ עם ראש مَنْصوب או مَجْرور.
• اللَّذي قَرَأْتُهُ -> الَّذي قَرَأْتُهُ — פליטת כתיב שכדאי לתת לה שם: היחיד וה-الَّذينَ נכתבים עם ل אחת, הזוגי וה-اللّاتي עם שתיים.
• المَرْأَةُ الَّذي تَعيشُ فِي القاهِرَةِ. -> المَرْأَةُ الَّتي تَعيشُ فِي القاهِرَةِ. — ה-مَوْصول מעתיק את מין הראש, בדיוק כמו שם תואר.

טיפים

• לפני שכותבים משהו, שאלו שאלה אחת: האם הראש נושא الـ, סופית שייכות, או שם פרטי? כן → مَوْصول. לא → כלום. הבדיקה האחת הזו מסירה את השגיאה הנפוצה ביותר.
• השתמשו שוב ברפלקס משיעור 8. الَّذي היא מילה מיודעת, ויידוע חייב להתאים; פסוקית אחרי שם עצם היא רק שם תואר ארוך יותר.
• אחר כך שאלו את השאלה השנייה: איזה תפקיד הראש ממלא בתוך הפסוקית שלו עצמו? אם הוא אינו הנושא, אתם חייבים לפסוקית כינוי.
• כשמתרגמים זנב אנגלי כמו “the man I spoke to”, הכניסו את מילת היחס פנימה ותנו לה כינוי — مَعَهُ، عَنْهُ، فيهِ، عَلَيْها. אספו את הזנבות האלה כמילים שלמות.
• לכל דבר לא-תבוני וברבים, מתג אחד הופך הכול: الَّتي ועם ـها. ספרים, ערים, מכוניות, רעיונות — כולם.
• אמרו כל משפט חדש לעצמכם מילולית (“הספר אשר קראתי אותו”). אם בגרסה המילולית אין כינוי נוסף, הערבית כנראה חסרה.
• העתיקו את שש הצורות ביד פעם אחת, עם השדות שלהן ועם ה-ل האחת-או-שתיים. הצורה היא החלק היחיד שצריך לשנן; השימוש הוא כלל של שתי שאלות.
• התעלמו מ-مَنْ ומ-ما לעת עתה. כל פסוקית לוואי שתבנו ברמה הזו נתלית על שם עצם שבאמת כתוב.