בקצרה

כל מה שכתבתם עד כה היה אירוע אחד למשפט. השיעור הזה מחבר שניים: “כשהגעתי, מצאתי…”, “לפני שהמנהל מגיע לכאן”, “כי מזג האוויר קר”. הערבית עושה זאת בקבוצה סגורה קטנה של מקשרים — عِنْدَما، بَيْنَما، قَبْلَ أَنْ، بَعْدَ أَنْ، مُنْذُ، لِأَنَّ، بِسَبَبِ ועוד כמה — וכל הקושי אינו המשמעויות, שהן קלות, אלא מה שמותר חוקית לבוא אחרי כל אחד. חלקם דורשים פועל עבר, חלקם דורשים المُضارِعُ المَنْصوبُ משיעור 33, וחלקם מסרבים לפועל בכלל ומתעקשים על שם עצם בגניטיב.

לכן למדו כל מקשר כגוש דו-חלקי: המילה ועם המשלים שלה. قَبْلَ أَنْ אינו “לפני”, הוא “לפני + פועל בסוביונקטיב, תמיד, אפילו במשפט על יום שלישי שעבר”. بِسَبَبِ אינו “כי”, הוא “בגלל + שם עצם”. חצי הסיבה של השיעור הוא המקום שבו דוברי אנגלית מפסידים הכי הרבה נקודות, כי האנגלית נותנת ל-”because” ול-”because of” להחליף מקומות עם קצת ניסוח מחדש, והערבית לא. העברית כבר מפרידה כך (“כי” + פסוקית, “בגלל” + שם עצם): لِأَنَّ לוקח פסוקית ומעמיד את הנושא שלה באקוזטיב, بِسَبَبِ לוקח שם עצם חשוף, ו-لِذٰلِكَ הופך את המשפט ומכריז על התוצאה במקום.

הכלל

1. שלושה משלימים אפשריים. כל מקשר בשיעור הזה לוקח אחד או שניים מתוך בדיוק שלושה דברים: פסוקית פועלית שלמה (בדרך כלל ماضٍ), أَنْ + المُضارِعُ المَنْصوبُ, או שם עצם ב-الجَرّ (בדרך כלל مَصْدَر). ברגע שיודעים איזה חריץ מקשר פותח, אי אפשר לטעות; כמעט כל שגיאת לומד כאן היא לשפוך את המשלים הלא נכון לתוך המילה הנכונה.

2. عِنْدَما ו-حينَما — ה”כאשר” של כל יום. לאירוע עבר שהושלם הם לוקחים ماضٍ: عِنْدَما وَصَلْتُ إِلَى البَيْتِ، وَجَدْتُ رِسالَةً. להרגל או לאמת כללית הם לוקחים مُضارِع: حينَما أَشْعُرُ بِالتَّعَبِ أَشْرَبُ القَهْوَةَ. שתי המילים ניתנות להחלפה; حينَما רשמי מעט יותר ונפוץ יותר בכתב. אף אחד מהם לא לוקח أَنْ — عِنْدَما כבר הוא המקשר — ו-عِنْدَما היא מילה אחת, לעולם לא נכתבת عِنْدَ ما. כל אחת מהפסוקיות יכולה לבוא ראשונה; כשפסוקית הזמן פותחת את המשפט, הכתיב המודרני בדרך כלל שם «،» אחריה.

3. لَمّا — ה”כאשר” של הסיפור. אותו תפקיד כמו عِنْدَما אבל מוגבל: ماضٍ בפסוקית ו-ماضٍ במשפט העיקרי, והוא שייך לסיפור יותר מאשר לשיחה. لَمّا سَمِعَ الخَبَرَ صَمَتَ طَويلًا. היו מודעים להומוגרף: لَمّا אחרת אומרת “עדיין לא” ואחריה المَجْزوم (لَمّا يَصِلْ), ששייך למערכת השלילה, לא לכאן. צורת המילה זהה; רק דרך הפועל מאחוריה והמשמעות מבדילות ביניהן.

4. بَيْنَما — “בעוד”, והוא רוצה كانَ. بَيْنَما עומד בראש פסוקית שלמה, לעולם לא שם עצם חשוף, וכי “בעוד” צריך פעולת רקע שכבר רצה, הפסוקית הזו היא בדרך כלל كانَ + مُضارِع (שיעור 32): بَيْنَما كُنْتُ أَقْرَأُ الجَريدَةَ، رَنَّ الهاتِفُ. הוא יכול גם לעמוד בראש משפט שמני: بَيْنَما هُوَ في الطَّريقِ، اتَّصَلَ بِهِ صَديقُهُ. שימוש שני, נפוץ מאוד, הוא ניגוד — “ואילו”: هُوَ يُفَضِّلُ الشّايَ بَيْنَما أُفَضِّلُ أَنا القَهْوَةَ. לעולם לא *بَيْنَما الدَّرْسِ ולעולם לא *بَيْنَما أَنْ.

5. كُلَّما — “בכל פעם ש-”, עבר + עבר. זה נראה שגוי לעין אנגלית (וגם עברית: הרגל בהווה) ושווה לשנן כמסגרת קבועה: كُلَّما + ماضٍ … ماضٍ, אף שהמשמעות היא הרגלית וחסרת זמן. كُلَّما زارَني جَدّي فَرِحْتُ. אותה מסגרת נושאת גם את השוואת “ככל ש…, כך…”: كُلَّما زادَ العَمَلُ زادَ التَّعَبُ. אל תבלבלו אותו עם ה-كُلُّ ما הדו-מילי, “כל מה ש-”, שהוא כמת וכינוי זיקה (שיעור 39): كُلُّ ما قالَهُ صَحيحٌ.

6. قَبْلَ أَنْ — תמיד المُضارِعُ المَنْصوبُ. זה כלל השיעור. יהיה אשר יהיה זמן המשפט העיקרי, הפועל אחרי قَبْلَ أَنْ הוא סוביונקטיב: خَرَجْتُ مِنَ المَكْتَبِ قَبْلَ أَنْ يَصِلَ المُديرُ — פועל עיקרי בעבר, סוביונקטיב אחרי قَبْلَ أَنْ. ההיגיון תקין ברגע שרואים אותו: ברגע האירוע הראשון אירוע ה”לפני” עדיין לא קרה, ולכן הערבית מסמנת אותו כלא-מומש. ערבית מודרנית נצמדת כאן לסוביונקטיב, ולכן *قَبْلَ أَنْ يَصِلُ עם דמת החיווי פשוט שגוי, ו- *قَبْلَ أَنْ وَصَلَ — צורה שמעט סופרים קלאסיים כן השתמשו בה — אינה אחת להעתיק.

7. بَعْدَ أَنْ — ماضٍ או مَنْصوب, וציר הזמן בוחר. אם כל המשפט בעבר, השתמשו ב-ماضٍ: بَعْدَ أَنْ أَنْهَيْتُ واجِبي، شاهَدْتُ فيلْمًا. אם האירוע עדיין לפניכם, השתמשו ב-المَنْصوب: سَنَخْرُجُ بَعْدَ أَنْ نَتَناوَلَ الفَطورَ. שלא כמו قَبْلَ أَنْ, לזה באמת יש שתי אפשרויות, ולבחור את זו שמתאימה לפועל העיקרי תמיד יישמע טבעי.

8. קיצור ה-مَصْدَر: قَبْلَ / بَعْدَ + שם עצם בגניטיב. במקום פסוקית אפשר לשים מסדר ישר אחרי قَبْلَ או بَعْدَ: قَبْلَ الوُصولِ “לפני ההגעה”, بَعْدَ الدَّرْسِ “אחרי השיעור”. قَبْلَ ו-بَعْدَ הם ظَرْفانِ مَنْصوبانِ שעומדים בראש إِضافَة, ולכן מה שבא אחריהם הוא مَجْرور — הכסרה הזו אינה רשות. לתת שם לנושא, חברו כינוי ל-مَصْدَر: قَبْلَ خُروجِهِ “לפני שהוא יוצא”, بَعْدَ وُصولِنا “אחרי שהגענו”. הצורה הזו קצרה יותר, נפוצה מאוד בכתב, ובטוחה כשהנושא ברור; ההרחבה המלאה של ה-مَصْدَر היא שיעור 54.

9. مُنْذُ — “מאז” ו”במשך”. עם שם עצם היא אומרת נקודת התחלה או קטע זמן, והשם הוא مَجْرور: مُنْذُ الصَّباحِ، مُنْذُ سَنَتَيْنِ. עם פסוקית היא לוקחת أَنْ + ماضٍ: مُنْذُ أَنْ تَعَلَّمْتُ السِّباحَةَ. הפועל העיקרי הוא אז בדרך כלל مُضارِع פשוט, כי המצב עדיין נמשך — أَدْرُسُ العَرَبِيَّةَ مُنْذُ سَنَتَيْنِ הוא “אני לומד ערבית כבר שנתיים”. לערבית אין זמן נפרד ל-”have been”; مُنْذُ נושא את המשמעות לבדו, וגם העברית כך. مُذْ הוא תאום קל יותר של אותה מילה.

10. حَتّى — “עד”, והדרך אומרת לכם אם זה קרה. שיעור 33 הבטיח את הפיצול הזה. ماضٍ אחרי حَتّى מדווח על משהו שבאמת התרחש: انْتَظَرْنا في المَحَطَّةِ حَتّى وَصَلَ القِطارُ. مَنْصوب אחרי حَتّى מצביע על משהו שעדיין לפניכם, רצוי או צפוי: سَأَنْتَظِرُ هُنا حَتّى يَعودَ أَخي. حَتّى עובד גם כמילת יחס פשוטה עם שם עצם בגניטיב — العَمَلُ مُسْتَمِرٌّ حَتّى المَساءِ — ובתפקיד אחר לגמרי, כמילית “אפילו”. ההקשר מפריד ביניהם בלי קושי.

11. فَوْرَ — “ברגע ש-”, שם עצם בלבד. فَوْرَ הוא ظَرْف שעומד ב-إِضافَة, ולכן חייב לבוא אחריו שם עצם, בדרך כלל مَصْدَر עם כינוי חבור: فَوْرَ وُصولِهِ اتَّصَلَ بِنا “ברגע שהגיע הוא התקשר אלינו”. פועל לעולם לא יכול לבוא אחריו ישירות. אם רוצים פסוקית עם פועל שלם, המקבילות המוכנות הן حالَما + ماضٍ או بِمُجَرَّدِ أَنْ + פועל.

12. لِأَنَّ — “כי” + פסוקית, נושא באקוזטיב. لِأَنَّ הוא لِـ ועם أَنَّ, ו-أَنَّ כופה על השם מאחוריו النَّصْب בעוד הנשוא נשאר مَرْفوع: لِأَنَّ الطَّقْسَ بارِدٌ — الطَّقْسَ באקוזטיב, بارِدٌ בנומינטיב. הנשוא עצמו יכול להיות פועל: لِأَنَّ الطَّقْسَ تَغَيَّرَ فَجْأَةً. כשהנושא הוא כינוי הוא לא עומד כמילה נפרדת; הוא נחבר: لِأَنَّهُ مَريضٌ، لِأَنَّني نَسيتُ. לכן لِأَنَّ לעולם לא יכולה לבוא מיד לפני פועל — “כי שכחתי” צריך להפוך ל”כי-אני שכחתי”. שאר משפחת أَنَّ, וההבדל בין أَنْ ל-أَنَّ, הוא שיעור 44.

13. بِسَبَبِ — “בגלל” + שם עצם. بِسَبَبِ הוא بِـ ועם سَبَب ב-إِضافَة, ולכן מה שבא אחריו הוא שם עצם בגניטיב: تَأَخَّرَتِ الحافِلَةُ بِسَبَبِ الازْدِحامِ. תפגשו גם بِسَبَبِ أَنَّهُ … בעיתונות — פסוקית ה-أَنَّ נקראת כ-مَصْدَر مُؤَوَّل, ולכן ה-إِضافَة אינה נשברת — אבל זה כבד, ורוב העורכים בונים מחדש משפט כזה עם لِأَنَّهُ. שני קרובים שכדאי לזהות: نَظَرًا لِـ, “מחמת” רשמי, ו-بِفَضْلِ, “בזכות”, שבדרך כלל שמור לתוצאות טובות.

14. لِذٰلِكَ — אותו קישור רץ אחורה. لِأَنَّ ו-بِسَبَبِ שמים את הסיבה שנייה; لِذٰلِكَ שם אותה ראשונה ומכריז על התוצאה: المَطْعَمُ مُغْلَقٌ اليَوْمَ، لِذٰلِكَ سَنَأْكُلُ في البَيْتِ. כל זוג סיבה-תוצאה אפשר לומר בשלוש הצורות, והבחירה ביניהן היא עניין של מה שרוצים להבליט, לא של דקדוק.

15. מה שהושאר במתכוון בחוץ. ה”כאשר” שהוא באמת “אם” — إِذا — הוא תנאי ומחכה לשיעור 56, וה-لَوْ וה-لَوْلا הלא-ממשיים לשיעור 65. הדרך האחרת לומר “בעוד”, לתלות פסוקית נסיבתית באקוזטיב על המשפט (خَرَجَ وَهُوَ يَبْتَسِمُ), היא الحالُ, שיעור 55. إِنَّ ואחיותיה כמערכת הם שיעור 44, והמקשרים שתופרים פסקאות שלמות הם שיעור 66.

צורות ותבניות

עשרת מקשרי הזמן עם המשלים שכל אחד מהם פותח. הטבלה הזו היא השיעור במסך אחד.

ל-قَبْلَ ול-بَعْدَ יש לכל אחד שתי צורות לאותה משמעות. העמודה הימנית היא הקצרה יותר ואינה דורשת החלטות דרך כלל.

لِأَنَّ עם כינוי נושא חבור. הזוגי لِأَنَّكُما، لِأَنَّهُما ורבות הנקבה لِأَنَّكُنَّ נבנים באותו אופן והושמטו כדי שהטבלה תישאר קריאה.

סיבה אחת, שלושה משפטים. שימו לב איפה נופלים האקוזטיב והגניטיב.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• قَبْلَ أَنْ يَصِلُ -> قَبْلَ أَنْ يَصِلَ — أَنْ תמיד מעמיד את הפועל ב-المَنْصوب, ולכן הדמה הסופית חייבת להפוך לפתחה. זה הפליטה הכי תכופה בשיעור.
• خَرَجْتُ قَبْلَ أَنْ وَصَلَ المُديرُ -> خَرَجْتُ قَبْلَ أَنْ يَصِلَ المُديرُ — פועל עיקרי בעבר לא גורר את פסוקית ה-قَبْلَ أَنْ לעבר. הפסוקית הזו לא-מומשת בהגדרה ונשארת בסוביונקטיב.
• عِنْدَما أَنْ وَصَلْتُ -> عِنْدَما وَصَلْتُ — عِنْدَما כבר כל המקשר. להוסיף أَنْ זה כמו לומר “כאשר ש- הגעתי”.
• بَيْنَما أَقْرَأُ، رَنَّ الهاتِفُ -> بَيْنَما كُنْتُ أَقْرَأُ، رَنَّ الهاتِفُ — “בעוד” צריך רקע שכבר רץ, וזה كانَ + مُضارِع. مُضارِع חשוף נקרא כהרגל בהווה.
• كُلَّما أَزورُهُ أَفْرَحُ -> كُلَّما زُرْتُهُ فَرِحْتُ — كُلَّما הוא מסגרת עבר + עבר גם כשהמשמעות היא הרגל חוזר. אל תתרגמו את ההווה של הרגל.
• لِأَنَّ الطَّقْسُ بارِدٌ -> لِأَنَّ الطَّقْسَ بارِدٌ — أَنَّ לוקח את השם ב-النَّصْب. הנשוא بارِدٌ שומר על הדמה; רק הנושא זז.
• لِأَنَّ هُوَ مَريضٌ -> لِأَنَّهُ مَريضٌ — נושא כינוי אחרי أَنَّ יכול להיות רק חבור. כינויי העצמאיים של שיעור 6 בלתי אפשריים בחריץ הזה.
• لِأَنَّ نَسيتُ المِفْتاحَ -> لِأَنَّني نَسيتُ المِفْتاحَ — פועל לעולם לא יכול לבוא ישר אחרי لِأَنَّ. חברו קודם את הכינוי, ואז שימו את הפועל.
• بِسَبَبِ أَنَّهُ مَريضٌ -> لِأَنَّهُ مَريضٌ — بِسَبَبِ בנוי לשם עצם פשוט. כשמה שבא אחריו הוא משפט שלם, המילה להושיט אליה יד היא لِأَنَّ.
• فَوْرَ وَصَلَ إِلَى المَطارِ -> فَوْرَ وُصولِهِ إِلَى المَطارِ — فَوْرَ צריך مَصْدَر, לעולם לא פועל. לפסוקית פועל שלמה, עברו ל-حالَما وَصَلَ.

טיפים

• שמרו כל מקשר כמילה + משלים, לעולם לא כגלוסה חשופה. “قَبْلَ أَنْ + مَنْصوب” הוא פריט אחד לשנן; “לפני” הוא תרגום שיטעה בסיומת.
• פתח המילוט כשאינכם בטוחים בדרך: השתמשו ב-مَصْدَر. ל-قَبْلَ الوُصولِ ול-بَعْدَ الاجْتِماعِ אין פועל כלל, ולכן אי אפשר לטעות בנטייה — והם נשמעים יותר כתובים, לא פחות.
• השתמשו בצורה העברית לבחור את מילת הסיבה: אם אפשר לומר “בגלל” ואחריו שם עצם, זו بِسَبَبِ; אם באה פסוקית שלמה, זו لِأَنَّ. הבדיקה הזו כמעט אף פעם לא נכשלת.
• אמרו את האקוזטיב אחרי لِأَنَّ בקול — لِأَنَّ الطَّقْسَ — עד שהוא מרגיש אוטומטי. הוא נשמע בדיבור זהיר, ולכן זו אחת מסיומות היחסה הבודדות שבאמת יבחינו בה.
• שימו לב לכסרה אחרי مُنْذُ ו-بِسَبَبِ: مُنْذُ سَنَةٍ، بِسَبَبِ المَطَرِ. שניהם חריצי גניטיב, ולכן תנווין דמה שם הוא סימן מיידי.
• צמדו את بَيْنَما ל-كانَ כרפלקס, כמו שמצמידים لَنْ לסוביונקטיב. אם לפסוקית بَيْنَما אין كانَ, בדקו אם באמת התכוונתם ל”ואילו”.
• אל תרדפו עדיין אחרי إِذا. הוא נראה כמו עוד “כאשר”, אבל הוא תנאי עם מנגנון משלו, ופגישה איתו עכשיו רק תטשטש את עשרת המקשרים שיש לכם כאן.