בקצרה

פועל חלול — الفِعْلُ الأَجْوَفُ, “הפועל עם אמצע חלול” — הוא פועל שעיצור השורש השני שלו הוא و או ي: ق و ل، ب ي ع، ن و م، خ و ف. בצורת המילון האות החלשה כבר נמסה לאליף ארוכה, ולכן מה שרואים בפועל הוא قالَ، باعَ، نامَ، خافَ. השורש בלתי נראה על הדף, הפועל נראה קצר באות אחת, ואף אחת מהסיומות שתרגלתם על دَرَسَ לא נראית מתאימה.

הן מתאימות מצוין, ברגע שיודעים את החוק היחיד ששולט בכל המחלקה: תנועה ארוכה אינה יכולה לעמוד מיד לפני עיצור בלי תנועה — החריגה השיטתית היחידה היא עיצור מוכפל שאחריה, כמו ב-دابَّة. מחברים סופית שנפתחת בעיצור — ـتُ، ـنا، ـنَ — כך שעיצור השורש האחרון מאבד את התנועה שלו, והתנועה הארוכה חייבת לפנות מקום לגרסה הקצרה שלה — قالَ אבל قُلْتُ. שמים את הפועל בג’זם או בציווי, שם עיצור השורש האחרון עצמו מקבל סוכון, והיא נסוגה שוב — لَمْ يَقُلْ، قُلْ. זה הקיצור שהשיעור נקרא על שמו, וזה אותו אירוע בשני חצאי הפועל.

הכלל

1. שלושה סוגים של צורה I, שמבחינים ביניהם לפי ה-مُضارِع, לא לפי ה-ماضٍ. צורת העבר לא עוזרת: قالَ، باعَ ו-نامَ כולן מראות אליף ארוכה חשופה, ואי אפשר לדעת ממנה אם עיצור השורש האמצעי הוא و או ي. ההווה מראה זאת:

• סוג و: قالَ — يَقولُ (ق و ل) “לומר”. גם زارَ — يَزورُ، عادَ — يَعودُ، دارَ — يَدورُ، كانَ — يَكونُ.
• סוג ي: باعَ — يَبيعُ (ب ي ع) “למכור”. גם سارَ — يَسيرُ، عاشَ — يَعيشُ، زادَ — يَزيدُ، صارَ — يَصيرُ.
• סוג a: نامَ — يَنامُ (ن و م) “לישון”, خافَ — يَخافُ (خ و ف) “לפחד”. גם نالَ — يَنالُ (ن ي ل)، ועוד פעלים של צורות מורחבות כמו اِحْتاجَ — يَحْتاجُ.

הביטו בקבוצה השלישית מקרוב. ל-نامَ ול-خافَ יש و בשורש, וההווה שלהם עדיין يَنامُ، يَخافُ עם אליף. הסוג הוא עובדה על הפועל הבודד, בדיוק כמו התנועה האמצעית של يَكْتُبُ מול يَجْلِسُ בפועל שלם. למדו כל פועל חלול כזוג, قالَ — يَقولُ, ושאר השיעור הזה ניתן לניבוי מהזוג הזה.

2. ה-ماضٍ: מקצרים כשעיצור השורש האחרון מאבד את התנועה, משאירים את האליף אחרת. סיומות העבר מתפצלות לשני מחנות. המחנה ששם סוכון על עיצור השורש האחרון — ـْتُ، ـْتَ، ـْتِ، ـْتُما، ـْتُمْ، ـْتُنَّ، ـْنا، ـْنَ — כופה את הקיצור. המחנה שמשאיר את העיצור עם תנועה, או לא מוסיף כלום — צורת ה-هُوَ החשופה, ـَتْ، ـا، ـَتا، ـوا — משאיר את האליף הארוכה במקומה:

قالَ، قالَتْ، قالا، قالوا אבל قُلْتُ، قُلْنا، قُلْنَ.

3. צבע התנועה הקצרה ב-ماضٍ. הוא אינו אקראי ואינו תמיד התאום הקצר של תנועת ההווה:

• סוג و → דמה: قُلْتُ، زُرْتُ، كُنْتُ، دُرْتُ.
• סוג ي → כסרה: بِعْتُ، سِرْتُ، عِشْتُ، صِرْتُ.
• סוג a → כסרה, יהיה עיצור השורש אשר יהיה: نِمْتُ (שורש ב-و!)، خِفْتُ (שורש ב-و!)، نِلْتُ.

אז פעלים מסוג a מתנהגים בדרך אחת בעבר (כסרה) ובדרך אחרת בהווה (פתחה). نامَ נותן نِمْتُ אבל لَمْ يَنَمْ, והפיצול הזה שווה כרטיס משלו.

4. ה-مُضارِعُ المَرْفوعُ: שום דבר לא מתקצר חוץ מלפני ה-نون של הרבות. התנועה הארוכה יושבת בנוח ב-يَقولُ، تَقولينَ، يَقولونَ، نَبيعُ، يَنامانِ, כי כל אחת מהמילים האלה מסתיימת בתנועה. רק שני התאים הקפואים של הרבות מחברים ـْنَ ישר לעיצור השורש האחרון ולכן מפעילים את החוק: يَقُلْنَ، تَقُلْنَ، يَبِعْنَ، تَبِعْنَ، يَنَمْنَ، يَخَفْنَ. השוו يَقولونَ “הם אומרים” עם يَقُلْنَ “הן אומרות” — אותו זמן, ואורך הגזע הוא ההבדל הנראה היחיד.

5. ה-مَنْصوب שומר על התנועה הארוכה. הסיומת שלו היא פתחה, תנועה, ולכן לא נוצר צרור ולא קורה כלום: لَنْ يَقولَ، أُريدُ أَنْ أَبيعَ، لَنْ يَنامَ، حَتّى يَعودَ. לומדים מקצרים כאן מתוך הרגל; אין סיבה. חמשת התאים שמשמיטים את ה-ن מסתיימים גם הם בתנועה ארוכה ובטוחים באותה מידה: لَنْ يَقولوا، لَنْ تَبيعي.

6. ה-مَجْزوم מתקצר — וכאן הצבע הולך אחרי ההווה. אחרי لَمْ، لا النّاهِيَة ו-لامُ الأَمْرِ עיצור השורש האחרון מקבל סוכון, החוק נושך, והתנועה הארוכה של ההווה נעשית התאום הקצר שלה:

لَمْ يَقُلْ (و → דמה)، لَمْ يَبِعْ (ي → כסרה)، لَمْ يَنَمْ ו-لَمْ يَخَفْ (ا → פתחה).

ההגבלה משיעור 35 חלה בלי שינוי: רק התאים שמסתיימים בפועל בסוכון מתקצרים. ה-الأَفْعالُ الخَمْسَةُ משמיטים את ה-نون ומסתיימים בתנועה ארוכה, ולכן הם שומרים על הגזע שלם — لَمْ يَقولوا، لَمْ تَبيعي، لَمْ يَناموا. והרבות כבר היו קצרות בדרך החיווי, ולכן הן נראות זהות בשלוש הדרכים: يَقُلْنَ / لَنْ يَقُلْنَ / لَمْ يَقُلْنَ.

7. הציווי הוא הג’זם בלי התחילית — ולכן גם הוא קצר. לוקחים لَمْ تَقُلْ, מסירים את ה-تَـ, ומקבלים قُلْ “אמור!”. אין צורך בשום דבר נוסף: בניגוד ל-اُدْرُسْ, הגזע החלול נפתח בעיצור עם תנועה, ולכן אין צורך להוסיף هَمْزَةُ الوَصْلِ. צורות הרבים והנקבה באות מהג’זם באותה דרך מכנית, והתאים שמסתיימים בתנועה ארוכה שומרים עליה: قُلْ، قولي، قولا، قولوا، قُلْنَ. אותו דבר ל-بِعْ، بيعي، بيعوا ול-نَمْ، نامي، ناموا ול-خَفْ، خافي، خافوا. איסורים משתמשים בג’זם ישירות: لا تَقُلْ هٰذا، لا تَخَفْ.

8. שני סוכונים אינם יכולים להיפגש. ג’זם או ציווי מקוצרים מסתיימים בעיצור בלי תנועה, ואם המילה הבאה נפתחת ב-هَمْزَةُ الوَصْلِ — מעל לכול בתווית היידוע — הערבית מתקנת את ההתנגשות בכסרה על הפועל: قُلِ الحَقيقَةَ، لَمْ يَقُلِ المُديرُ شَيْئًا، لَمْ يَنَمِ الطِّفْلُ. הדרך לא השתנתה; רק ההגייה הוחלקה.

9. צורות מורחבות: IV, VII, VIII ו-X מתקצרות בדיוק כמו צורה I. أَقامَ — يُقيمُ، اِخْتارَ — يَخْتارُ، اِسْتَقالَ — يَسْتَقيلُ כולם חלולים, וכל השלושה מצייתים לאותו חוק. שני פרטים הופכים אותם לקלים יותר מצורה I, לא לקשים יותר:

• ב-ماضٍ התנועה הקצרה היא תמיד פתחה, יהיה עיצור השורש אשר יהיה: أَقَمْتُ، أَرَدْتُ، اِخْتَرْتُ، اِحْتَجْتُ، اِسْتَقَلْتُ، اِسْتَطَعْتُ. אין בחירה משולשת.
• ב-مُضارِع התנועה הקצרה היא התאום של הארוכה, כתמיד: يُقيمُ → لَمْ يُقِمْ، أَقِمْ; يَخْتارُ → لَمْ يَخْتَرْ، اِخْتَرْ; يَسْتَقيلُ → لَمْ يَسْتَقِلْ، اِسْتَقِلْ.

10. צורות II, III, V ו-VI שומרות על האות החלשה כעיצור אמיתי. ב-فَعَّلَ וב-تَفَعَّلَ עיצור השורש האמצעי מוכפל, ואות מוכפלת אינה יכולה להימס: حَوَّلَ — يُحَوِّلُ، عَيَّنَ — يُعَيِّنُ، تَحَوَّلَ — يَتَحَوَّلُ. ב-فاعَلَ וב-تَفاعَلَ כבר עומדת אליף ארוכה לפניו, ולכן הוא נשאר עיצור גם שם: عاوَنَ — يُعاوِنُ، تَعاوَنَ — يَتَعاوَنُ، شاوَرَ — يُشاوِرُ. הפעלים האלה נוטים בגופים כמו כל פועל שלם: حَوَّلْتُ، تَعاوَنّا، لَمْ يَتَحَوَّلْ. שורש עם עיצור שורש אמצעי חלש הוא אפוא חלול בחלק מהצורות ולא באחרות.

11. קריאת השלד. פעלים חלולים הם אחד המקומות הבודדים שבהם ערבית בלי ניקוד מראה לכם את הדקדוק בכל זאת, כי הקיצור מסיר אות, לא רק סימן: قال מול قلت, يقول מול لم يقل, اختار מול اخترت. כשפוגשים قل חשוף בטקסט, המילה שלפניו מכריעה: لم قل בלתי אפשרי, לכן لم يقل הוא ג’זם ו-قل בודד הוא בדרך כלל הציווי.

12. נשאר לשיעורים הבאים. הסביל قيلَ — يُقالُ ו-بيعَ — يُباعُ שייך לשיעור 52 ויש לו משקל תנועות משלו; הפרטיציפים قائِلٌ، مَقولٌ، مُقيمٌ، مُخْتارٌ הם שיעור 53; המסדרים قَوْلٌ، بَيْعٌ، نَوْمٌ، إِقامَةٌ، اِخْتِيارٌ הם שיעור 54. كانَ מופיע למטה רק כפריט מורפולוגי — מה שהוא עושה למשפט סביבו הם שיעורים 32 ו-43.

צורות ותבניות

الماضي — העבר של שלושת סוגי צורה I, עם שני פעלים מסוג a זה לצד זה. קראו למטה בעמודת قالَ ותראו את הפיצול: חמשת התאים עם אליף ארוכה הם אלה שהסיומת שלהם משאירה את ה-ل עם תנועה, או לא מוסיפה כלום.

المُضارِعُ المَرْفوعُ. רק שתי צורות הרבות קצרות.

שלוש הדרכים והציווי, גוף שלישי יחיד זכר. הטבלה הזאת היא כל השיעור במסך אחד.

הציווי לאורך הגופים. רק שני התאים שעיצור השורש האחרון שלהם מקבל סוכון הם קצרים.

שימו לב למלכודת בשורה האחרונה: قُلْنَ הוא גם “הן אמרו” וגם “אמרו! (לנשים)”, ו-نَمْنَ “ישנו! (לנשים)” אינו העבר نِمْنَ “הן ישנו”. רק ההקשר מפריד ביניהם.

פעלים חלולים בצורות המורחבות. הזוגי וצורות הנקבה הושמטו; הם הולכים בדיוק לפי תבנית צורה I.

הצורות שאינן חלולות כלל, הבנויות על שורשים עם עיצור שורש אמצעי חלש:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• قالْتُ -> قُلْتُ — הסופית ـتُ שמה סוכון על ה-ل, ואליף ארוכה אינה יכולה לעמוד לפניו. האליף הולכת ומשאירה דמה מאחור, כי قالَ הוא פועל מסוג و.
• كانْتُ -> كُنْتُ — אותה מחלקת פעלים והמילה השכיחה ביותר שהיא נוגעת בה. אל תבלבלו אותה עם كانَتْ “היא הייתה”, שם ה-ن שומר על הפתחה שלו ושום דבר לא מתקצר.
• بَعْتُ -> بِعْتُ — הקיצור אמיתי, אבל פועל מסוג ي משאיר כסרה, לא פתחה. אותו דבר ל-سِرْتُ، عِشْتُ، صِرْتُ.
• نُمْتُ -> نِمْتُ — ל-نامَ יש و בשורש, ובכל זאת העבר שלו מתקצר לכסרה, כי הוא פועל מסוג a (يَنامُ). וכך גם خِفْتُ، לא خُفْتُ.
• لَمْ يَقولْ -> لَمْ يَقُلْ — ה-جَزْم שם סוכון על ה-ل, ו-و ארוכה מיד לפניו בלתי אפשרית. גם ה-و נעלמת מהכתיב.
• لَنْ يَقُلَ -> لَنْ يَقولَ — ה-مَنْصوب מסתיים בפתחה, לא בסוכון, ולכן אין צרור ואין סיבה לקצר. רק הג’זם והציווי קצרים.
• يَقولْنَ -> يَقُلْنَ — ה-ـْنَ של הרבות מתחבר לעיצור בלי תנועה, ולכן הוא מקצר את הגזע גם בדרך החיווי, בדיוק כמו لَمْ.
• قولْ -> قُلْ — הציווי בנוי מהג’זם لَمْ تَقُلْ, ולכן הוא קצר מלכתחילה. רק צורות הרבים והנקבה שומרות על התנועה הארוכה: قولوا، قولي.
• أَقامْتُ -> أَقَمْتُ — גם הצורות המורחבות מתקצרות, ובעבר התנועה הקצרה שלהן היא תמיד פתחה: اِخْتَرْتُ، اِسْتَقَلْتُ، اِحْتَجْتُ.
• قُلْ الحَقيقَةَ -> قُلِ الحَقيقَةَ — שני עיצורים בלי תנועה היו נפגשים מעבר לגבול המילה, ולכן הפועל מקבל כסרה. זו הגייה, לא שינוי דרך.

טיפים

• שמרו כל פועל חלול כשלישייה: قالَ — يَقولُ — قُلْتُ. השניים הראשונים באים מכל מילון; השלישי הוא הדבר היחיד שצריך להוסיף, והוא מקבע את כל נטיית העבר.
• שני כללי צבע נפרדים, אחד לכל חצי של הפועל. עבר: דמה לסוג و, כסרה לכל השאר. צד ההווה (ג’זם, ציווי, רבות): התאום הקצר של התנועה הארוכה שכבר רואים — يَقولُ → ـُ، يَبيعُ → ـِ، يَنامُ → ـَ.
• לפני שכותבים כל סיומת, שאלו שאלה אחת: האם היא משאירה את עיצור השורש האחרון בלי תנועה? ـْتُ، ـْنا، ـْنَ והסוכון של הג’זם כן; ـَتْ، ـوا، ـينَ، ـانِ והפתחה של ה-مَنْصوب לא.
• كانَ שווה כרטיס משלו, בתרגול כגוש: كُنْتُ، كانَ، كانوا، يَكونُ، لَمْ يَكُنْ، كُنْ. זה הפועל החלול שתקראו הכי הרבה, בטקסטים מכל משלב.
• תרגלו בזוגות מינימליים ואמרו אותם בקול: قالَ / قُلْتُ، يَقولونَ / يَقُلْنَ، لَنْ يَقولَ / لَمْ يَقُلْ. ההבדל הוא פעימת אורך אחת, והאוזן לומדת אותו מהר יותר מהעין.
• כשפועל חלול חוסם אתכם בדיבור, ברחו לעבר עם ما: ما زارَنا נכון וקונה לכם שנייה בזמן ש-لَمْ يَزُرْنا מתיישב.
• התעלמו לעת עתה: הסביל قيلَ، הפרטיציפ قائِلٌ והמסדר قَوْلٌ כולם מעצבים מחדש את עיצור השורש החלש, ולכל אחד שיעור משלו בהמשך. שלטו קודם בנטייה הפעילה.