בקצרה

שיעורים 46-48 מיינו פעלים לפי המשקל — מה שמתווסף סביב השורש. השיעור הזה ממיין אותם מהכיוון השני, לפי אותיות השורש עצמן. שלוש אותיות גורמות צרות כשמנסים לבנות עליהן מילה: ההמזה ء, עיצור שורש שחוזר, והאותיות החלשות و ו-ي. כל השאר נוטה בגופים כמו كَتَبَ ותמיד נטה.

קודם החדשות הטובות: הסיומות שלמדתם בשיעורים 14, 22 ו-41 אף פעם לא משתנות. أَنا תמיד מסתיים ב-ـتُ בעבר ומתחיל ב-أَ בהווה; هُمْ תמיד ـوا / ـونَ. מה שמשתנה הוא אם הגזע שורד את ההתנגשות. השיעור הזה נוקב בשמות כל שבע מחלקות השורש כדי שאפשר יהיה להסתכל על כל פועל ולדעת מה הוא, ואחר כך נוטה בגופים את שלוש הנוחות: مَهْموز, مُضَعَّف ו-مِثال. שתי המחלקות הקשות באמת מקבלות שיעורים משלהן מיד אחר כך.

הכלל

1. שתי משפחות, שבע מחלקות. שורש הוא صَحيح (“שלם”) אם אף אחת משלוש האותיות שלו אינה و או ي, ו-مُعْتَلّ (“חלש”) אם אחת או שתיים מהן כן. כל משפחה מתפצלת הלאה, ושמות המדקדקים שווה ללמוד כי מילונים ודקדוקים משתמשים בהם כל הזמן:

• صَحيح سالِم — אין שום דבר מיוחד: كَتَبَ (ك-ت-ب)، دَرَسَ، جَلَسَ.
• صَحيح مَهْموز — עיצור שורש אחד הוא המזה: أَكَلَ (أ-ك-ل)، سَأَلَ (س-أ-ل)، قَرَأَ (ق-ر-أ).
• صَحيح مُضَعَّف — עיצורי השורש השני והשלישי הם אותה אות: مَدَّ (م-د-د)، رَدَّ.
• مُعْتَلّ مِثال — עיצור השורש הראשון הוא و או ي: وَصَلَ (و-ص-ل)، يَبِسَ (ي-ب-س).
• مُعْتَلّ أَجْوَف — עיצור השורש האמצעי חלש: قالَ (ق-و-ل)، باعَ (ب-ي-ع).
• مُعْتَلّ ناقِص — עיצור השורש האחרון חלש: رَمى (ر-م-ي)، دَعا (د-ع-و).
• مُعْتَلّ لَفيف — שניים משלושתם חלשים: وَقى (و-ق-ي)، طَوى (ط-و-ي).

שימו לב איפה ההמזה נוחתת: ء היא עיצור, לכן مَهْموز יושב בתוך משפחת השלמים, לא החלשים. היא לא נמסה לתנועה ארוכה כמו و; מלבד כמה פעלים תכופים (كُلْ، خُذْ، مُرْ בכלל 4, ו-يَرى בכלל 13) היא רק מקשה על האיות.

2. מוצאים קודם את השורש (שיעור 22), אחר כך את המחלקה. שואלים שלוש שאלות בסדר הזה. האם אחד מעיצורי השורש הוא ء? האם השני והשלישי אותה אות? האם הראשון, האמצעי או האחרון הוא و / ي? התשובה אומרת לאיזו פרדיגמה לפנות, וזו הסיבה שמילונים מדפיסים את השורש — قَرَأَ לא אומר כלום על يَقْرَأُ עד שרואים ق-ر-أ.

3. مَهْموز الفاء: שתי המזות מתכווצות ל-مَدَّة. أَكَلَ נוטה בגופים לגמרי כרגיל בעבר — أَكَلْتُ، أَكَلَتْ، أَكَلوا — וכרגיל גם בהווה: يَأْكُلُ، تَأْكُلُ، نَأْكُلُ. הצורה היחידה שנשברת היא أَنا, שבה התחילית أَ פוגשת את أْ של השורש. הערבית מסרבת ל-هَمْزَتان ברצף כשהשנייה נושאת סוכון: أَأْكُلُ הופך ל-آكُلُ, שנכתב עם مَدَّة בדיוק כמו שלמדתם בשיעור ההמזה במדריך ההגייה. אותו כיווץ רץ בכל מקום שתחילית أ עם תנועה פוגשת המזת שורש עם סוכון: آخُذُ، آمُرُ، آسَفُ، וצורה IV آمَنَ / أُومِنُ (שם أُ + ؤْ נותן ū ארוכה במקום مَدَّة). במקום שלהמזת השורש יש תנועה משלה אין מה לכווץ, ושתי ההמזות נשארות: צורה II أَثَّرَ → أُؤَثِّرُ.

4. שלושה ציוויים זורקים את ההמזה. הציווי הוא הג’זם בלי התחילית שלו (שיעור 36). ל-أَكَلَ זה נותן أْكُلْ, שנפתח בהמזה עם סוכון — ותמיכה בהמזת עזר היתה שוב נותנת שתיים ברצף. לכן המזת השורש פשוט נושרת: كُلْ، خُذْ، مُرْ. רק שלושת הפעלים האלה עושים זאת. אחרים שומרים את ההמזה ומושיבים אותה על ئ אחרי כסרת העזר: أَذِنَ → اِئْذَنْ “תן רשות”. (אחרי وَ או فَ, أَمَرَ מחזיר את צורתו המלאה: وَأْمُرْ.)

5. مَهْموز العَيْن ו-مَهْموز اللّام: האות נשארת, הכיסא זז. ב-سَأَلَ וב-قَرَأَ שום דבר לא נמחק ושום דבר לא מתכווץ. הקושי היחיד הוא איותי: על איזה כיסא ההמזה יושבת. הכיסא הולך אחרי החזקה משתי תנועות — של ההמזה עצמה ושל זו שלפניה — מדורגות כסרה > דמה > פתחה > סוכון:

• قَرَأَ (פתחה על פתחה) → أ; قَرَأْتُ (סוכון על פתחה) → أ; يَقْرَؤونَ (דמה) → ؤ
• سَأَلَ، يَسْأَلُ، سَأَلْتُ → أ; השם مَسْؤولٌ (דמה) → ؤ; سائِلٌ (כסרה) → ئ
• תוספת אחת לסולם: סוכון ي לפני ההמזה נספר ככסרה → شَيْئًا، هَيْئَةٌ، يَيْئَسُ

ל-سَأَلَ יש ציווי שני, קצר יותר, ליד ה-اِسْأَلْ הסדיר: سَلْ، سَلي، سَلوا. שניהם ערבית ספרותית מודרנית תקנית לגמרי: מילונים מצטטים اِسْأَلْ, וה-سَلْ הקצר נפוץ מאוד בדיבור ובדפוס כאחד.

6. مُضَعَّف: השדה מחזיק עד שמגיע סוכון. م-د-د היה צריך לתת مَدَدَ, אבל שתי אותיות זהות עם תנועה ביניהן קורסות לאות אחת מוכפלת: مَدَّ. המיזוג הזה (إِدْغام) שורד כל עוד מה שבא אחריו נפתח בתנועה:

مَدَّ، مَدَّتْ، مَدُّوا، يَمُدُّ، يَمُدّونَ، تَمُدّينَ

ברגע שסיומת נפתחת בעיצור — ובפועל זה אומר הסיומות שנפתחות בסוכון: כל קבוצת ـْتُ / ـْتَ / ـْتِ / ـْتُمْ, ועוד ـْنا ו-ـْنَ — שתי האותיות נפרדות שוב בכוח (فَكُّ الإِدْغام) ועיצור השורש השלישי הקבור מופיע מחדש:

مَدَدْتُ، مَدَدْنا، مَدَدْتُمْ، مَدَدْنَ — לעולם לא *مَدَّتُ

זה אותו הדק שפגשתם עם كانَ → كُنْتُ בשיעור 43, מיושם על חולשה אחרת. הרבות הנקבה עושות זאת גם בהווה: هُنَّ يَمْدُدْنَ, כי ـْنَ נושאת סוכון.

7. איזו תנועה חוזרת. כשהאותיות נפרדות, התנועה ביניהן היא תנועת הגזע של הפועל עצמו מהמילון: פעלים על فَعَلَ מחזירים פתחה (مَدَّ → مَدَدْتُ، رَدَّ → رَدَدْتُ), פעלים על فَعِلَ מחזירים כסרה (ظَلَّ → ظَلِلْتُ، مَلَّ → مَلِلْتُ). בהווה התנועה החוזרת היא תנועת ה-مُضارِع: يَمُدُّ → يَمْدُدْنَ، يَحُلُّ → يَحْلُلْنَ.

8. שורשים מוכפלים בצורות הנגזרות מתנהגים זהה. أَحَبَّ (צורה IV של ح-ب-ب) נותן أَحَبَّ، أَحَبَّتْ، أَحَبّوا، يُحِبُّ — אבל أَحْبَبْتُ، أَحْبَبْنا، أَحْبَبْتُمْ. כך גם اِسْتَعَدَّ → اِسْتَعْدَدْتُ، اِهْتَمَّ → اِهْتَمَمْتُ، اِسْتَمَرَّ → اِسْتَمْرَرْتُ.

9. مِثال: ה-و מתאדה בהווה של צורה I. זו העובדה השימושית ביותר בשיעור. פועל שעיצור השורש הראשון שלו הוא و שומר אותו בעבר ומאבד אותו ב-مُضارِع:

وَصَلَ → يَصِلُ، وَجَدَ → يَجِدُ، وَقَفَ → يَقِفُ، وَعَدَ → يَعِدُ، وَزَنَ → يَزِنُ، وَضَعَ → يَضَعُ، وَهَبَ → يَهَبُ، وَسِعَ → يَسَعُ

שימו לב ל-وَضَعَ / يَضَعُ: הפתחה שם בגלל ה-ع הגרונית, ובכל זאת ה-و נושרת באותו אופן. קבוצה זעירה של פעלים מצביים שומרת אותה — وَجِلَ / يَوْجَلُ “לפחד”, وَدَّ / يَوَدُّ “לאחל” — אבל הם נדירים מספיק ללמוד אחד-אחד כשפוגשים אותם.

10. לכן הציווי של مِثال הוא בן שתי אותיות. מורידים את התחילית מ-تَصِلْ והגזע כבר נפתח בעיצור, לכן אין צורך בהמזת עזר כלל: صِلْ، جِدْ، قِفْ، ضَعْ، عِدْ، زِنْ، صِفْ، هَبْ. קומץ שמות מראים אותו אובדן עם ة שנתפר בסוף כפיצוי: وَعَدَ → عِدَةٌ “הבטחה”، وَزَنَ → زِنَةٌ “משקל”، وَهَبَ → هِبَةٌ “מתנה”.

11. מחוץ לצורה I ה-و בטוחה — חוץ מבצורה VIII, שם היא הופכת ל-ت. צורות II, IV ו-X שומרות את ה-و גלויה לעין: وَظَّفَ / يُوَظِّفُ، أَوْقَفَ / يُوقِفُ، اِسْتَوْرَدَ / يَسْتَوْرِدُ. צורה VIII אחרת, כי ה-ت המוכנס שלה נוחת מיד אחרי עיצור השורש הראשון: اِوْتَصَلَ בלתי ניתן להגייה, לכן ה-و מתיישרת אל ה-ت והשתיים מתמזגות תחת שדה — اِتَّصَلَ. זה מייצר משפחה שלמה של פעלים מודרניים נפוצים מאוד: اِتَّصَلَ بِـ “ליצור קשר”، اِتَّفَقَ عَلى “להסכים”، اِتَّحَدَ “להתאחד”، اِتَّجَهَ إِلى “לפנות אל”، اِتَّسَعَ “להתרחב”. اِتَّخَذَ “לקחת, לאמץ” מצטרף אליהם משורש עם המזה (أ-خ-ذ), באותו היגיון. בכל פעם שפוגשים פועל שנפתח ב-اِتَّـ, חשדו ב-و נסתרת.

12. שורשים שנפתחים ב-ي לא מורידים כלום. הכלל למעלה הוא על و בלבד. שורשים שנפתחים ב-ي שומרים אותו לכל אורך הדרך: يَبِسَ / يَيْبَسُ “להתייבש”، يَئِسَ / يَيْئَسُ “להתייאש”، يَسُرَ / يَيْسُرُ “להיות קל”. ה-ي המוכפל נראה שגוי והוא נכון. למזלנו הפעלים האלה מעטים, כי אין כאן מה להסיק בכלל — פשוט זוכרים אותם.

13. חלק מהפעלים שייכים לשתי מחלקות בבת אחת. رَأى הוא مَهْموز العَيْن וגם ناقِص (ر-أ-ي), והוא מאבד את ההמזה לגמרי בהווה: يَرى، نَرى، أَرى. جاءَ הוא أَجْوَف וגם مَهْموز اللّام (ج-ي-أ). أَتى הוא مَهْموز الفاء וגם ناقِص (أ-ت-ي). لَفيف הוא השם הרשמי לחפיפה אחת בלבד — שני עיצורי שורש חלשים באותו שורש, לעולם לא המזה ועוד אות חלשה: وَقى (و-ق-ي) מוריד את ה-و כמו مِثال וגם מסתיים כמו ناقِص, וכך הערבית מגיעה לציווי בן אות אחת, قِ. אל תלמדו אף אחד מאלה כמחלקה; נטו אותם בגופים בהחלת שני הכללים הרלוונטיים בתורם, ובדקו את אלה שמשתמשים בהם הרבה.

14. קריאת פועל מוכפל בלי סימני תנועה: סופרים את האותיות. בלי ניקוד, مد יכול להיות مَدَّ “הוא מתח”, مُدَّ “מתח!”, או השם مَدٌّ “מתיחה, גאות”. אבל ל-مدد שלושה עיצורים כתובים, לכן בפועל מצורה I זה יכול להיות רק הגזע המופרד — مَدَدْتُ، مَدَدْنا. (מחוץ לצורה I אותן שלוש אותיות עדיין יכולות להיות השם مَدَدٌ “תגבורת” או הפועל מצורה II مَدَّدَ “הוא האריך”.) ספירת האותיות אומרת אם סיומת שנפתחת בסוכון מחוברת — קיצור באמת שימושי בטקסט בלי ניקוד.

15. זה לא נושא השיעור הזה. לג’זם של פועל מוכפל יש שלוש צורות מותרות, لَمْ يَمُدَّ, لَمْ يَمُدِّ ו-لَمْ يَمْدُدْ — זה היה שיעור 35, ושום דבר כאן לא משנה אותו. פעלים חלולים (قالَ، باعَ، نامَ) הם שיעור 50; פעלים עם עיצור שורש אחרון חלש (رَمى، دَعا، نَسِيَ) הם שיעור 51; ומה שכל המחלקות האלה עושות בסביל — قيلَ، سُئِلَ، قُرِئَ — מחכה לשיעור 52.

צורות ותבניות

שבע המחלקות במבט אחד

المَهْموز: שלושת המקומות

أَكَلَ ב-مُضارِع — רק أَنا חריג; הזוגיים ו-هُنَّ מושמטים כי הם לא מוסיפים כלום חדש

مَدَّ בעבר — הקבוצה המלאה, כי ההפרדה היא כל הנקודה

مَدَّ במקומות אחרים, ושתי צורות נגזרות

المِثال: ה-و נעדרת בהווה

אותו שורש و לאורך הצורות

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أَأْكُلُ الفَطورَ -> آكُلُ الفَطورَ — שתי המזות לא יכולות לעמוד ברצף. התחילית أَ ועוד أْ של השורש מתכווצות לאות אחת עם مَدَّة.
• اُأْكُلْ الآنَ -> كُلِ الآنَ — كُلْ، خُذْ، مُرْ מורידים את המזת השורש בציווי במקום לתמוך אותה. אין המזת עזר להוסיף.
• قَرَئْتُ الكِتابَ -> قَرَأْتُ الكِتابَ — הכיסא הולך אחרי החזקה מתנועת ההמזה עצמה ומתנועה שלפניה. כאן זה סוכון מול פתחה, לכן הכיסא הוא ا, לא ي.
• سَئَلْتُ المُعَلِّمَ -> سَأَلْتُ المُعَلِّمَ — אותו כלל: פתחה על פתחה נותנת أ. ئ צריך כסרה איפשהו בזוג, כמו ב-سائِلٌ או ב-سُئِلَ.
• مَدَّتُ يَدي -> مَدَدْتُ يَدي — הסיומת ـْتُ נפתחת בסוכון, לכן השדה חייב להיפרד. (مَدَّتْ, עם הסוכון על ה-ت, הוא “היא מתחה” תקין לגמרי.)
• أَحَبَّتُ هٰذِهِ المَدينَةَ -> أَحْبَبْتُ هٰذِهِ المَدينَةَ — שורשים מוכפלים נפרדים בצורות הנגזרות בדיוק כמו בצורה I; ההכפלה היא תכונה של השורש, לא של המשקל.
• يَوْصِلُ القِطارُ -> يَصِلُ القِطارُ — ה-و של مِثال מצורה I נמחקת ב-مُضارِع. לשמור אותה היא השגיאה הנפוצה ביותר בכל המחלקה הזו.
• اِوْضَعِ الكِتابَ هُنا -> ضَعِ الكِتابَ هُنا — מורידים את התחילית מ-تَضَعْ והגזע כבר נפתח בעיצור, לכן אין מה להוסיף מלפנים.
• اِنْتَصَلَ بي أَمْسِ -> اِتَّصَلَ بي أَمْسِ — צורה VIII של و-ص-ل אינה נבנית עם ن. ה-و מתמזגת אל תוך ה-ت של המשקל והשתיים נכתבות כאות אחת מוכפלת.
• يَبَسُ العُشْبُ في الصَّيْفِ -> يَيْبَسُ العُشْبُ في الصَّيْفِ — רק שורשים שנפתחים ב-و מורידים את עיצור השורש הראשון. שורש שנפתח ב-ي שומר אותו, ي מוכפל וכל השאר.

טיפים

• תמיד בסדר הזה: מוצאים את השורש, נוקבים בשם המחלקה, ואחר כך נוטים בגופים. שלוש שאלות מהירות — יש המזה? יש עיצור שורש חוזר? יש و/ي, ואיפה? — מכריעות כמעט כל פועל שפוגשים.
• דק אחד רץ דרך חצי מהשיעור הזה וכל שיעור 50: האם הסיומת נפתחת בסוכון? האשמים הם סיומות ה-ت (ـْتُ، ـْتَ، ـْتِ، ـْتُمْ) ועוד ـْنا ו-ـْنَ. למדו אותן כקבוצה.
• שמרו פעלים مِثال כזוגות, وَصَلَ / يَصِلُ, לעולם לא כמילים בודדות — וזו בדיוק הסיבה שמילונים מדפיסים את שתיהן. את ההווה אי אפשר לחזות מהעבר באוזן.
• טיפ לזכירה לציוויים: פקודת مِثال היא בערך הדבר הכי קצר שאפשר לומר בערבית. صِلْ، قِفْ، ضَعْ، عِدْ — שתי אותיות, בלי תמוכה, בלי תחילית.
• כל פועל מודרני שנפתח ב-اِتَّـ כמעט בוודאי מסתיר و: اِتَّصَلَ، اِتَّفَقَ، اِتَّجَهَ. חפשו תחת و-ص-ل، و-ف-ق، و-ج-ه במילון, לא תחת ا או ت.
• לכיסאות ההמזה, אל תשננו טבלה — שיננו את הסולם כסרה > דמה > פתחה > סוכון וקראו את שתי התנועות סביב ההמזה.
• התעלמו מ-لَفيف כקטגוריה לעת עתה, והתעלמו מ-رَأى، جاءَ، أَتى כחידות. הם תכופים מספיק שפשוט תדעו אותם לפני שתוכלו לנתח אותם.