בקצרה

שיעור 47 בנה את הצורות שלו בעבודה בתוך המילה: הכפלת עיצור שורש, מתיחת תנועה, הדבקת تَ מלפנים. הצורות שנשארו עושות משהו שנראה אחרת — הן פותחות את העבר באליף נוספת: اِنْكَسَرَ، اِجْتَمَعَ، اِحْمَرَّ، اِسْتَقْبَلَ. הסיבה מכנית. המשקלים עצמם נפתחים בעיצור בלי תנועה (نْكَسَرَ، سْتَقْبَلَ) ושום מילה ערבית לא רשאית להיפתח כך, לכן השפה תומכת את המילה באליף ובכסרה. התמוכה הזו היא המזת אל-וצל (هَمْزَةُ الوَصْلِ), ולהבין אותה זה רוב השיעור הזה.

אלה לא צורות אקזוטיות. اِسْتَخْدَمَ، اِسْتَعْمَلَ، اِجْتَمَعَ، اِخْتَلَفَ، اِتَّصَلَ، اِنْتَظَرَ، اِنْقَطَعَ הם בין הפעלים התכופים ביותר בכל עיתון, והפעלים הארבע-עיצוריים تَرْجَمَ ו-بَرْمَجَ הם איך ערבית מודרנית טובעת חדשים. למדו את ששת המשקלים בשיעור הזה, ויחד עם שיעור 47 אפשר לנטות בגופים למעשה כל פועל שלם בערבית ספרותית שפוגשים.

הכלל

1. מה מתווסף, ואיפה. כל צורה מוסיפה חומר קבוע לשלושת עיצורי השורש ف ع ل. צורה VII מקדימה نْ; צורה VIII מכניסה تَ אחרי עיצור השורש הראשון; צורה IX מכפילה את עיצור השורש האחרון ולא מוסיפה שום דבר אחר; צורה X מקדימה سْتَ. כי כל ארבעתן נפתחות אז בעיצור עם סוכון, העבר — בניגוד להווה — צריך את האליף התומכת מלפנים.

• VII: نْ מלפני השורש → اِنْفَعَلَ.
• VIII: تَ מוכנס אחרי עיצור השורש הראשון → اِفْتَعَلَ.
• IX: עיצור השורש האחרון מוכפל, שום דבר אחר → اِفْعَلَّ.
• X: سْتَ מלפני השורש → اِسْتَفْعَلَ.

2. הנקודה המרכזית: האליף הזו היא המזת אל-וצל (هَمْزَةُ الوَصْلِ), לעולם לא המזת אל-קטע (هَمْزَةُ القَطْعِ). פגשתם את ההבחנה בשיעור ההמזה במדריך ההגייה. המזת אל-קטע (قَطْع) היא עיצור אמיתי ונכתבת עם כיסא — أَكَلَ، إِسْلامٌ. המזת אל-וצל (وَصْل) היא התקן השקה חד-פעמי: היא קיימת רק כדי שאפשר יהיה להתחיל את המילה, ובצורות האלה היא נכתבת כאליף חשופה עם כסרה מתחתיה. לכן האיות הנכון הוא اِنْكَسَرَ، اِجْتَمَعَ، اِسْتَقْبَلَ. לכתוב إِنْكَسَرَ או إِسْتَقْبَلَ עם إ היא אחת משגיאות האיות הנראות ביותר בערבית של לומדים, ובניגוד לרוב הניקוד במסלול הזה היא נשארת נראית כשמסירים את סימני התנועה: استقبل נכון, إستقبل שגוי בכל עמוד.

אותו דבר חל על כל מה שנבנה על המשקלים האלה, כולל המסדרים שתפגשו בשיעור 54: اِسْتِقْبالٌ، اِجْتِماعٌ، اِنْكِسارٌ, לעולם לא إِسْتِقْبال.

3. הוגים אותה רק ממש בתחילת דיבור. שמים מילה כלשהי מלפנים והאליף משתתקת — המילה הקודמת רצה ישר אל העיצור שאחריה. ב-وَصَلَ المُهَنْدِسونَ وَاجْتَمَعوا فِي المَكْتَبِ האליף של اِجْتَمَعوا כתובה אבל לא נשמעת; ה-وَ נצמדת ישר ל-ج. זה בדיוק מה ש-الـ עושה ב-الكِتاب, ומאותה סיבה.

אם המילה הקודמת מסתיימת בסוכון, היא לא יכולה לרוץ אל שום דבר, לכן היא נוטלת תנועת עזר, בדרך כלל כסרה: هَلْ + اِسْتَخْدَمْتَ נותן هَلِ اسْتَخْدَمْتَ. שימו לב איך האיות המנוקד במלואו רושם את זה: הכסרה עוברת אל ה-هَلْ והאליף נשארת חשופה.

4. אין אליף כלל ב-مُضارِع. תחיליות ההווה يَ تَ أَ نَ כבר מספקות עיצור פתיחה ותנועה, לכן התמוכה לא נחוצה ופשוט אינה שם: يَنْكَسِرُ، يَجْتَمِعُ، يَسْتَقْبِلُ. הצורה يَاسْتَقْبِلُ אינה קיימת, וגם לא يِسْتَقْبِلُ. לצורות VII, VIII ו-X תנועת התחילית היא פתחה, כמו בצורה I ובצורות V-VI, ותנועת הגזע היא כסרה; רק הארבע-עיצורי מתנהג אחרת (סעיף 11).

הציווי, שבניתם בשיעור 36, שומר את אליף אל-וצל כי גם הוא נפתח בסוכון: اِسْتَقْبِلْ، اِجْتَمِعوا، اِنْتَظِرْ.

5. צורה VII اِنْفَعَلَ: זה קרה מעצמו. צורה VII לוקחת פועל יוצא מצורה I והופכת אותו לעומד, במשמעות שהפעולה פשוט התרחשה ואין סוכן נקוב: كَسَرَ “הוא שבר (משהו)” → اِنْكَسَرَ “זה נשבר”; قَطَعَ → اِنْقَطَعَ “זה נותק”; فَتَحَ → اِنْفَتَحَ “זה נפתח”; شَغَلَ → اِنْشَغَلَ “הוא התעסק”. בגלל המשמעות הזו, פועל מצורה VII אף פעם לא נוטל מושא ישיר. אם רוצים “הילד שבר את החלון”, הפועל הוא צורה I: كَسَرَ الوَلَدُ النّافِذَةَ.

צורה VII הרבה פחות פורה מ-VIII ומ-X: שורשים שנפתחים ב-ن، ر، ل، م، و، ي כמעט לא משתמשים בה, ובמקום שהפועל חסר הערבית פונה במקומה לצורה VIII.

6. צורה VIII اِفْتَعَلَ: ה-ت שנכנס אחרי עיצור השורש הראשון. זו אחת הצורות העסוקות בשפה, לצד II ו-IV. ערכה הקלאסי הוא חוזר או דרך הביניים — جَمَعَ “הוא אסף (דברים)” → اِجْتَمَعَ “הם התכנסו, נפגשו” — אבל בפועל רוב פעלים מצורה VIII הם פשוט אוצר מילים עצמאי: اِنْتَظَرَ “לחכות”, اِخْتَلَفَ “להיבדל”, اِعْتَمَدَ “להישען”, اِشْتَغَلَ “לעבוד”. למדו את המשמעות מהמילון; השתמשו במשקל כדי לנטות בגופים.

7. ה-ت של צורה VIII מחליף צורה אחרי עיצורי שורש ראשונים מסוימים. ה-ت המוכנס יושב מיד אחרי עיצור השורש הראשון, והערבית לא תסבול חלק מהזוגות שנוצרים. שלושה תיקונים מכסים כל מה שתפגשו:

• אחרי הנחציות ص ض ط ظ ה-ت מתקשה ל-ط: ص ب ر → اِصْطَبَرَ، ض ر ب → اِضْطَرَبَ. במקום שעיצור השורש עצמו הוא ط או ظ, השניים מתמזגים לאות אחת מוכפלת: ط ل ع → اِطَّلَعَ.
• אחרי השיניים הקוליות ز د ذ ה-ت מקבל קול והופך ל-د: ز ح م → اِزْدَحَمَ. שוב, עיצור שורש د או ذ מתמזג: ذ خ ر → اِدَّخَرَ.
• עיצור שורש ראשון و נעלם אל תוך ה-ت ומכפיל אותו: و ص ل → اِتَّصَلَ، و ف ق → اِتَّفَقَ. זה הפועל המשווה (المِثال) של שיעור 49; אותה בליעה קורה כשעיצור השורש הוא ت: ت ب ع → اِتَّبَعَ.

שום דבר מזה אינו רשות ושום דבר מזה אינו חירות איות. اِزْتَحَمَ ו- اِضْتَرَبَ פשוט אינם מילים ערביות.

8. צורה IX اِفْعَلَّ, בשתי שורות. משקל סגור קטן לצבעים ולמומים גופניים, עם עיצור השורש השלישי מוכפל מההתחלה: اِحْمَرَّ / يَحْمَرُّ “להאדים”, اِصْفَرَّ / يَصْفَرُّ “להצהיב, להחוויר”, اِعْوَجَّ / يَعْوَجُّ “להתעקם”. כי ההכפלה בנויה אל תוך המשקל, כל פועל מצורה IX הוא פועל مُضَعَّف ומתנהג כמו אחד: שתי האותיות נפרדות שוב לפני סיומת עיצור (اِحْمَرَرْتُ), וזה נושא שיעור 49. שימו לב לתנועת הגזע: ההווה הוא يَفْعَلُّ עם פתחה, לא הכסרה של VII, VIII ו-X.

9. צורה X اِسْتَفْعَلَ: לבקש, לחפש, לראות ככזה. התחילית سْتَ קלאסית אומרת “לבקש” או “לחפש” את משמעות צורה I — عَلِمَ “לדעת” → اِسْتَعْلَمَ “לברר” — או “לראות משהו כ”: حَسُنَ “להיות טוב” → اِسْتَحْسَنَ “למצוא טוב, לאשר”. הרבה פעלים מצורה X נסחפו משם אל אוצר מילים פשוט, ואלה התכופים: اِسْتَقْبَلَ “לקבל, לקדם בברכה”, اِسْتَخْدَمَ “להשתמש, להעסיק”, اِسْتَعْمَلَ “להשתמש”, اِسْتَخْرَجَ “לחלץ”, اِسْتَمَرَّ “להמשיך”.

10. המלכודת: סופרים את עיצורי השורש לפני שקוראים למשהו צורה X. اِسْتَمَعَ / يَسْتَمِعُ “להקשיב” נראה כמו פועל מצורה X ואינו. השורש שלו הוא س م ع, וה-س שרואים היא עיצור השורש הראשון, לא ה-س של سْتَ; הפועל הוא צורה VIII, עם ה-ت הרגיל המוכנס פנימה. הספירה מכריעה מיד: אחרי האליף, לפועל מצורה X יש חמישה עיצורים (س، ت، ואחר כך שלושה עיצורי שורש), לפועל מצורה VIII יש ארבעה.

اِسْتَقْبَلَ → س ت ق ب ل = חמישה = צורה X של ق ب ل. اِسْتَمَعَ → س ت م ع = ארבעה = צורה VIII של س م ع.

אותו שורש יכול אפילו לתת את שתיהן, במשמעויות שונות: اِسْتَلَمَ “לקבל משלוח” הוא צורה VIII של س ل م, בעוד اِسْتَسْلَمَ “להיכנע” הוא צורה X של אותו שורש — ושם אפשר ממש לראות את ה-س הנוסף.

11. הפועל הארבע-עיצורי: ארבעה עיצורי שורש, בלי אליף. מחלקה קטנה אבל שימושית של פעלים יש לה ארבע אותיות שורש במקום שלוש. המשקל הבסיסי הוא فَعْلَلَ: تَرْجَمَ “לתרגם” (ت ر ج م), بَرْمَجَ “לתכנת” (ب ر م ج), فَلْسَفَ “לפלסף” (ف ل س ف), زَلْزَلَ “לנער”. הוא נפתח בעיצור עם תנועה, לכן אליף אל-וצל אינה מעורבת כלל.

ההווה שלו הוא המקום שלומדים מחליקים: يُتَرْجِمُ, עם דמה על התחילית, בדיוק כמו צורה II يُعَلِّمُ. צרפו את השניים בזיכרון ולעולם לא תכתבו يَتَرْجِمُ. הארבע-עיצורי הנגזר تَفَعْلَلَ מוסיף تَ מלפנים — تَدَحْرَجَ “להתגלגל” (د ح ر ج) — והוא מתנהג כמו צורה V במקום: תחילית בפתחה, תנועת גזע בפתחה, يَتَدَحْرَجُ. כלל האצבע משיעור 47 מחזיק גם כאן: تَ בראש העבר אומרת תחילית בפתחה בהווה.

12. מה השיעור הזה משאיר לאחרים. המסדרים של הצורות האלה — اِنْكِسارٌ، اِجْتِماعٌ، اِسْتِقْبالٌ، تَرْجَمَةٌ — הם שיעור 54; הפרטיציפים שלהן (مُجْتَمِعٌ، مُسْتَخْدَمٌ) הם שיעור 53; הסבילים שלהן שיעור 52. שורשים עם עיצור שורש אמצעי חלש, שמעצבים מחדש את המשקלים האלה קשות (اِخْتارَ، اِسْتَقالَ), מחכים לשיעור 50, ושורשים מוכפלים ומשווים לשיעור 49. מלבד ה-و של צורה VIII בסעיף 7 וההכפלה הבנויה אל תוך צורה IX, כל מה שלמטה משתמש בשורשים שלמים.

צורות ותבניות

ששת המשקלים במבט אחד, גוף שלישי יחיד זכר:

צורה VII, ك س ر:

צורה VIII, ج م ع:

צורה X, שני פעלים זה לצד זה — ق ب ل ו-خ د م:

צורה IX, ح م ر. שימו לב איך ה-ر המוכפל נפרד לפני ـتُ ו-ـنا:

שני הארבע-עיצוריים — ت ر ج م ו-د ح ر ج. השוו את תנועות התחילית בשתי עמודות ההווה; הדמה הזו היא כל ההבדל:

ה-ت המשווה של צורה VIII:

הטבלאות מראות חמש משלוש-עשרה משבצות הגוף. הזוגי, הרבות הנקבה וגוף שני נבנים עם הסיומות שכבר יודעים משיעורים 14 ו-18 — הגזע אף פעם לא משתנה. המסדר, הפרטיציפים והסביל נשארים לשיעורים 54, 53 ו-52.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• إِسْتَقْبَلَ الرَّئيسُ الضُّيوفَ -> اِسْتَقْبَلَ الرَّئيسُ الضُّيوفَ — האליף של צורה X היא هَمْزَةُ وَصْلٍ ונכתבת חשופה, לעולם לא עם כיסא. אותו דבר למסדר: اِسْتِقْبالٌ, לא إِسْتِقْبال.
• إِنْكَسَرَ الزُّجاجُ -> اِنْكَسَرَ الزُّجاجُ — כלל זהה לצורה VII, וגם ל-VIII ול-IX. אם צורה נפתחת באליף נוספת, האליף הזו היא وَصْل בהגדרה.
• يَاسْتَخْدِمُ المُهَنْدِسُ الحاسوبَ -> يَسْتَخْدِمُ المُهَنْدِسُ الحاسوبَ — אליף אל-וצל שייכת לעבר בלבד. תחילית ההווה כבר נותנת למילה תנועה להתחיל ממנה, לכן שום דבר לא נתמך ושום דבר לא נכתב.
• اِزْتَحَمَ السّوقُ -> اِزْدَحَمَ السّوقُ — ה-ت של צורה VIII הופכת ל-د אחרי ز. הצורה הכתובה הולכת אחרי ההגייה; אין איות “תשתית” לשמר.
• اِضْتَرَبَ الوَضْعُ -> اِضْطَرَبَ الوَضْعُ — אחרי עיצור שורש נחצי ה-ت הופכת ל-ط. למדו اِضْطَرَبَ، اِصْطَبَرَ، اِطَّلَعَ כמילים שלמות והכלל דואג לעצמו.
• اِوْتَصَلَ بي أَمْسِ -> اِتَّصَلَ بي أَمْسِ — עיצור שורש ראשון و נבלע על ידי ה-ت ומשאיר שדה מאחור. השורש עדיין و ص ل, ושם המילון שם את הפועל.
• اِسْتَلَمَ الجَيْشُ لِلْعَدُوِّ -> اِسْتَسْلَمَ الجَيْشُ لِلْعَدُوِّ — اِسْتَلَمَ הוא צורה VIII של س ل م (“לקבל משלוח”); “להיכנע” הוא צורה X של אותו שורש, עם ה-س הנוסף של سْتَ מלפני שלושת עיצורי השורש. ספרו את העיצורים: ארבעה אומר VIII, חמישה אומר X.
• يَتَرْجِمُ الطّالِبُ الرِّسالَةَ -> يُتَرْجِمُ الطّالِبُ الرِّسالَةَ — הארבע-עיצורי הפשוט נוטל דמה על תחילית ההווה, כמו צורה II يُعَلِّمُ. קרוב המשפחה בצורת تَ הוא זה עם הפתחה: يَتَدَحْرَجُ.
• اِحْمَرَ وَجْهُها -> اِحْمَرَّ وَجْهُها — צורה IX מוכפלת בהגדרה. מורידים את השדה והמילה אינה צורה IX חלשה יותר, היא לא כלום.
• اِنْكَسَرَ الوَلَدُ النّافِذَةَ -> كَسَرَ الوَلَدُ النّافِذَةَ — צורה VII אומרת שמשהו נשבר, לא שמישהו שבר אותו, לכן היא אף פעם לא יכולה לשאת מושא ישיר. נוקבים בעושה וצריך צורה I.

טיפים

• קבעו בזיכרון משפט אחד לכל משקל עם האליף ממש מלפנים, במקום שבו באמת הוגים אותה: اِجْتَمَعَ المُدَراءُ، اِسْتَقْبَلْنا الضُّيوفَ. אחר כך כל מופע אחר הוא פשוט המילה הזו עם האליף שהשתתקה.
• תמיד שמרו פועל חדש כזוג, עבר והווה: اِسْتَخْدَمَ / يَسْتَخْدِمُ. החצי השני של הזוג הוא המקום שהמשקל הכי ברור בו, כי האליף המסיחה אינה שם.
• ספרו עיצורים לפני שנוקבים בשם צורה. חמישה אחרי האליף עם سـ تـ מלפנים זה צורה X; ארבעה עם ت במקום השני זה צורה VIII. اِسْتَمَعَ הוא הפועל שתופס את כולם.
• עוגני משמעות, גסים אבל שימושיים: VII “זה קרה מעצמו”, VIII “דרך הביניים, או פשוט מילה חדשה”, IX “זה החליף צבע”, X “לבקש את זה, או לראות את זה ככזה”.
• למילון, הפשיטו את האליף ואת אותיות המשקל וחפשו את עיצורי השורש: ج م ع ל-اِجْتَمَعَ, و ص ل ל-اِتَّصَلَ. שיעור 22 הוא התרגול לזה, וצורה VIII עם و משווה היא המקרה שבו זה חוסך הכי הרבה זמן.
• ארבע-עיצוריים הם איך השפה ממשיכה לגדול: بَرْمَجَ משם עצם שאול, فَلْسَفَ גם כן משם עצם שאול. כשפוגשים פועל חדש מארבעה עיצורים, הניחו فَعْلَلَ / يُفَعْلِلُ וכמעט תמיד תהיו צודקים.
• התעלמו לעת עתה אילו פעלים יש לכל שורש במקרה. כמעט אף שורש לא ממלא את כל עשר הצורות, וניחוש של צורה VII שאינה קיימת הוא כישלון נפוץ יותר מנטייה שגויה בגופים של אחת שכן קיימת. קראו, אספו, והשתמשו במה שראיתם.