בקצרה

שיעור 46 פרש את הרשת: שורש אחד, קבוצת משקלים, כל משקל פועל עם צורה משלו ועם נטיית משמעות משלו. השיעור הזה נוטה בגופים את חמשת המשקלים הראשונים — II فَعَّلَ, III فاعَلَ, IV أَفْعَلَ, V تَفَعَّلَ, VI تَفاعَلَ — החמישה שפוגשים הכי הרבה בעמוד של ערבית מודרנית. دَرَّسَ “הוא לימד”, سافَرَ “הוא נסע”, أَرْسَلَ “הוא שלח”, تَعَلَّمَ “הוא למד”, تَعاوَنَ “הוא שיתף פעולה”: פועל אחד לגמרי רגיל מכל אחד.

החדשות הטובות הן שאת הסיומות כבר יודעים. כל סימן גוף שלמדתם לפועל הפשוט — ـْتُ، ـْنا، ـوا מאחור ב-الماضي, ותחיליות أَـ نَـ تَـ يَـ ב-المُضارِع — זהה כאן לגמרי. מה שמשתנה הוא רק הגזע שהן נצמדות אליו. לכן השיעור הזה אינו חמש פרדיגמות חדשות; הוא חמישה גזעים חדשים ועוד שני כללי תנועה קטנים, וברגע שזה נסגר אפשר לנטות בגופים פועל נגזר שמעולם לא ראיתם, מצורת המילון לבדה.

הכלל

1. גזעים חדשים, סיומות ישנות. دَرَّسْتُ הוא גזע חדש ועוד אותה ـْتُ שנתנה לכם كَتَبْتُ; يُدَرِّسونَ הוא גזע חדש בתוך אותו שלד يـ … ـونَ שנתן לכם يَكْتُبونَ. שום דבר בסיומות ה-ماضي, בשלד ה-مُضارِع, באליף השקטה של ـوا או בזוגי אינו נפתח מחדש בגלל הצורות הנגזרות. בונים את הגזע והנטייה בגופים באה בחינם.

2. צורה II فَعَّلَ מכפילה את עיצור השורש האמצעי. זו כל הצורה: לוקחים د-ر-س, שמים שדה על ה-ر, ומקבלים دَرَّسَ. העבר הוא שלוש פתחות — دَرَّسَ — וההווה הוא يُدَرِّسُ. כי השדה הוא ההבדל היחיד בין دَرَسَ (צורה I, “הוא למד”) ל-دَرَّسَ (צורה II, “הוא לימד”), וכי ערבית רגילה כמעט לא מדפיסה את השדה, הזוג הזה הוא מלכודת הקריאה הקלאסית של כל המערכת. כתבו את השדה בעצמכם, תמיד.

3. צורות III ו-IV: ā ארוכה, והמזה שלא שורדת. צורה III فاعَلَ מכניסה ا ארוכה אחרי עיצור השורש הראשון: س-ف-ر נותן سافَرَ, ش-ه-د נותן شاهَدَ. צורה IV أَفْعَلَ מרכיבה هَمْزَةُ قَطْعٍ מלפנים ושמה סוכון על עיצור השורש הראשון: ر-س-ل נותן أَرْسَلَ, ع-ل-ن נותן أَعْلَنَ. ה-أَ הזו היא המזת אל-קטע (قَطْع) אמיתית בעבר — שומעים אותה, כותבים את הכיסא — אבל היא נעלמת בהווה: أَرْسَلَ הופך ל-يُرْسِلُ, לעולם לא *يُأَرْسِلُ. בגוף ראשון רק המזה אחת שורדת את ההתנגשות: أُرْسِلُ, “אני שולח”, לא *أُأَرْسِلُ. מבין חמשת המשקלים כאן, צורה IV היא היחידה שמאבדת אות בין שני הזמנים.

4. תנועת התחילית מפצלת את חמש הצורות לשתי משפחות. זו העובדה השימושית ביותר בשיעור, וזו שמתחילים טועים בה ראשונים:

• צורות II, III ו-IV נוטלות דמה על תחילית ההווה: يُدَرِّسُ، يُسافِرُ، يُرْسِلُ. לא يَـ — ובכל גוף: أُدَرِّسُ، تُسافِرُ، نُرْسِلُ، يُشاهِدونَ.
• צורות V ו-VI נוטלות פתחה, בדיוק כמו הפועל הפשוט: يَتَعَلَّمُ، يَتَعاوَنُ، أَتَكَلَّمُ، نَتَبادَلُ.

אמרו זאת במשפט אחד: שלושת האמצעיים נוטלים דמה, זוג ה-تَـ נוטל פתחה. שיעור 48 יאשר את ההכללה מאחורי זה: מבין עשר הצורות התלת-עיצוריות רק II, III ו-IV נוטלות שם דמה בפעיל. (הפועל מארבע אותיות يُتَرْجِمُ של שיעור 48 מצטרף אליהן, והסביל של שיעור 52 מנקד כל תחילית בדמה — אף אחד מאלה אינו דוגמה נגדית שצריך עדיין.)

5. התנועה לפני עיצור השורש האחרון מפצלת אותן באותו אופן. II, III ו-IV נושאות כסרה על האות שלפני האחרונה — يُدَرِّسُ، يُسافِرُ، يُرْسِلُ — בעוד V ו-VI נושאות שם פתחה: يَتَعَلَّمُ، يَتَعاوَنُ. לכן שני הכללים נוסעים יחד ולומדים דבר אחד, לא שניים: يُـ + כסרה מול يَـ + פתחה. הכסרה חשובה גם מסיבה שפוגשים בשיעור 52: يُدَرَّسُ, עם פתחה במשבצת הזו, אינה טעות אלא מילה אחרת — הסביל, “מלמדים אותו”.

6. צורות V ו-VI הן צורות II ו-III עם تَـ מלפנים. V تَفَعَّلَ היא עיצור השורש האמצעי המוכפל של II עם تَـ מלפנים; VI تَفاعَلَ היא ה-ā הארוכה של III עם تَـ מלפנים. ה-تَـ הזו היא חלק מהמילה, לא סימן גוף, וזה מייצר שתי תוצאות:

• העבר של V ו-VI נושא פתחה על כל אות שיש עליה תנועה בכלל: تَعَلَّمَ، تَكَلَّمَ، تَعاوَنَ، تَبادَلَ. אין כסרה, אין דמה, בשום מקום בגזע.
• ההווה של “אתה” ושל “היא” נגמר עם שתי אותיות ت, אחת מהמשקל ואחת מהגוף: تَتَعَلَّمُ “אתה לומד / היא לומדת”, تَتَكَلَّمينَ “את מדברת”. הן נראות מוזרות והן נכונות. לעולם לא מוחקים אחת.

7. تَعَلَّمَ הוא “הוא למד”, לא “אתה למדת”. تَـ בראש פועל ערבי בדרך כלל אומרת “אתה” או “היא” — אבל רק ב-المُضارِع. ל-الماضي אין תחילית גוף כלל, לכן ה-تَـ של تَعَلَّمَ، تَكَلَّمَ، تَعاوَنَ יכולה להיות רק המשקל. تَعَلَّمَ היא צורת המילון, “הוא למד”; “אתה למדת” מוסיף את הסיומת הרגילה מאחור, تَعَلَّمْتَ.

8. ה-نون של الأَفْعال الخَمْسَة היא סימן ה-مَرْفوع — ו-نون שנייה אינה. חמש משבצות בהווה מסתיימות ב-ن: تُدَرِّسينَ، تُدَرِّسانِ، يُدَرِّسانِ، تُدَرِّسونَ، يُدَرِّسونَ. אלה الأَفْعالُ الخَمْسَةُ של שיעור 40, וה-ن הסופית שלהן היא نونُ الرَّفْعِ — זה איך הן מראות المُضارِع المَرْفوع, בדיוק כמו שהדמה של يُدَرِّسُ מראה אותו. במשפט חיווי רגיל ה-ن חייבת להיות שם; אחרי لَنْ או أَنْ או لَمْ היא נושרת (لَنْ يُدَرِّسوا). עוד שתי משבצות מסתיימות ב-ن — تُدَرِّسْنَ ו-يُدَرِّسْنَ — אבל שלהן היא نونُ النِّسْوَةِ, הכינוי עצמו, והיא אף פעם לא נושרת, כי המשבצות האלה مَبْنِيّ.

9. מה הצורות אומרות: מגמה חזקה, לא נוסחה. לכל משקל יש עבודה, והידיעה הזו הופכת חצי מאוצר המילים למשהו שאפשר לבנות מחדש במקום לשנן:

• II فَعَّلَ — הופך פועל לסיבתי (عَلِمَ “ידע” → عَلَّمَ “לימד”, כלומר גרם לדעת; دَرَسَ “למד” → دَرَّسَ “לימד”), או מחזק אותו (كَسَرَ “שבר” → كَسَّرَ “ניפץ לרסיסים”).
• III فاعَلَ — מכוון את הפעולה אל צד שני: كَتَبَ “כתב” → كاتَبَ “כתב אל מישהו”; قَبِلَ “קיבל” → قابَلَ “נפגש, ראיין”; دَرَسَ → دارَسَ “למד עם”. פעלים מצורה III בדרך כלל יוצאים, וכשהמשמעות של המשקל עצמו חיה המושא הוא הצד השני הזה.
• IV أَفْعَلَ — שוב סיבתי, לעיתים קרובות ספרותי יותר מ-II: عَلِمَ → أَعْلَمَ “הודיע”; خَرَجَ “יצא” → أَخْرَجَ “הוציא, הפיק”.
• V تَفَعَّلَ — החוזר או התוצאה של II. عَلَّمَ “לימד” → تَعَلَّمَ “למד” (לימד את עצמו); حَرَّكَ “הזיז משהו” → تَحَرَّكَ “זז, יצא לדרך”.
• VI تَفاعَلَ — ההדדי של III. كاتَبَ “כתב אל” → تَكاتَبَ “כתבו זה לזה”; قابَلَ “נפגש” → تَقابَلَ “נפגשו זה עם זה”. לפועל VI בדרך כלל יש נושא ברבים או בזוגי.

10. בכל זאת תבדקו במילון. המגמות האלה הן איך השפה נבנתה, לא מכונה שאפשר להריץ לאחור. شاهَدَ היא צורה III אבל משמעותה פשוט “לצפות”, בלי צד שני באופק; ל-سافَرَ צורה III בלי צורה I “לנסוע” מאחוריה; تَقَبَّلَ (V) אינו הסביל של قَبَّلَ (II) אלא “לקבל, לקבל בברכה”. השתמשו במשקל כדי לזכור משמעות שקראתם במילון וכדי לנחש בחוכמה בטקסט — לעולם לא כדי להמציא פועל. רוב השורשים משתמשים רק בשלוש או ארבע מעשר הצורות, ואילו מהן זו עובדה על השורש.

11. גזעים שלמים בלבד, ורק שני הזמנים. כל פועל כאן נוטה בגופים כמו תלת-עיצורי שלם: בלי המזה, בלי עיצור שורש מוכפל, בלי שום דבר בתוך הגזע שזז או נושר. (تَعاوَنَ כן נושא و בשורש ع-و-ن, אבל ה-ا הארוכה של III ו-VI מחזיקה עיצור שורש אמצעי חלש במקום כעיצור, לכן הוא מתנהג בדיוק כמו تَبادَلَ.) השורשים שבאמת מעצבים מחדש את המשקלים האלה הם שיעורים 49-51. גם נעדר במכוון: ה-مَصْدَر של כל צורה (שיעור 54), הפרטיציפים مُدَرِّس ו-مُتَعَلِّم (שיעור 53), הסביל يُدَرَّسُ (שיעור 52), וצורות VII-X (שיעור 48).

צורות ותבניות

צורה II במלואה. دَرَّسَ / يُدَرِّسُ (שורש د-ر-س, “ללמד”), כל שלושה-עשר הגופים ב-الماضي וב-المُضارِع المَرْفوع:

חמש המשבצות تُدَرِّسينَ، تُدَرِّسانِ، يُدَرِّسانِ، تُدَرِّسونَ، يُدَرِّسونَ הן الأَفْعالُ الخَمْسَةُ, וה-ن הסופית שלהן היא نونُ الرَّفْعِ, סימן ה-المَرْفوع. تُدَرِّسْنَ ו-يُدَرِّسْنَ מסתיימות ב-ن גם כן, אבל שלהן היא نونُ النِّسْوَةِ, כינוי שאף פעם לא נושר.

צורות III עד VI, חמש משבצות כל אחת (أَنا، هُوَ، هِيَ، نَحْنُ، هُمْ). שמונה המשבצות שלא מוצגות

• أَنْتَ، أَنْتِ، أَنْتُمْ، أَنْتُنَّ، هُنَّ ושלושת הזוגיים — נוטלות בדיוק את הסיומות של טבלת צורה II למעלה, על אותו גזע:

שתי משבצות שם ראויות למבט שני. أَعْلَنَّا ו-تَعاوَنَّا נושאות שדה כי עיצור השורש האחרון של ع-ل-ن ו-ع-و-ن הוא עצמו ن ומתמזג עם ה-ن של הסיומת ـْنا. אין לזה קשר לצורות הנגזרות — צורה I سَكَنَ עושה אותו דבר: سَكَنَّا.

חמשת המשקלים זה לצד זה. זו הטבלה לשנן:

משמעות שנקראת מהשורש. מקף אומר שהשורש לא משתמש בצורה הזו בערבית ספרותית רגילה:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• يَدَرِّسُ -> يُدَرِّسُ — צורות II, III ו-IV מנקדות את תחילית ההווה בדמה. פתחה שם שייכת לצורה I ולצורות V-VI.
• يُتَعَلَّمُ -> يَتَعَلَّمُ — תמונת המראה של הכלל למעלה: צורות ה-تَـ שומרות את תחילית הפתחה. מתקנים את התחילית ותנועת הגזע בדרך כלל הולכת אחריה.
• يُدَرَّسُ במשמעות “הוא מלמד” -> يُدَرِّسُ — התנועה לפני עיצור השורש האחרון היא כסרה. עם פתחה המילה אמיתית אבל סביל, “מלמדים אותו” (שיעור 52).
• دَرَّسْتُ اللُّغَةَ العَرَبِيَّةَ سَنَتَيْنِ במשמעות “למדתי ערבית שנתיים” -> دَرَسْتُ اللُّغَةَ العَرَبِيَّةَ سَنَتَيْنِ — دَرَسَ (I) הוא “ללמוד”, دَرَّسَ (II) הוא “ללמד”. שדה אחד, שני צדדים מנוגדים של הכיתה — וטקסט בלי ניקוד לא מדפיס אף אחת מהן.
• يُأَرْسِلُ -> يُرْسِلُ — ה-هَمْزَةُ القَطْعِ של أَرْسَلَ חיה רק בעבר. כל תחילית הווה בולעת אותה.
• أُأَرْسِلُ -> أُرْسِلُ — אותו כלל בגוף ראשון: המזה אחת, לא שתיים. השוו أُعْلِنُ מ-أَعْلَنَ.
• تَعَلَّمَ العَرَبِيَّةَ במשמעות “אתה למדת ערבית” -> تَعَلَّمْتَ العَرَبِيَّةَ — ב-الماضي אין תחיליות גוף כלל, לכן ה-تَـ של تَعَلَّمَ היא המשקל. צורת המילון אומרת “הוא למד”.
• تَعَلِّمْتُ -> تَعَلَّمْتُ — העבר של צורה V הוא פתחה לכל אורכו; אין כסרה בשום מקום ב-تَفَعَّلَ.
• أَتَعَلَّمُ الطُّلّابَ العَرَبِيَّةَ -> أُعَلِّمُ الطُّلّابَ العَرَبِيَّةَ — V تَعَلَّمَ הוא מה שעושים לעצמכם, “ללמוד”. “ללמד” הוא II عَلَّمَ.
• هُمْ يُدَرِّسوا في المَدْرَسَةِ -> هُمْ يُدَرِّسونَ في المَدْرَسَةِ — משפט חיווי רגיל צריך المُضارِع المَرْفوع, שסימנו ב-الأَفْعال الخَمْسَة הוא ה-ن. ה-يُدَرِّسوا החשוף מופיע רק אחרי מילית ששמה את הפועל ב-النَّصْب או ב-الجَزْم — لَنْ، أَنْ، لَمْ וכדומה.

טיפים

• למדו כל פועל נגזר כזוג, צורת מילון ועוד הווה: دَرَّسَ / يُدَرِّسُ، أَرْسَلَ / يُرْسِلُ، تَعَلَّمَ / يَتَعَلَّمُ. מבט אחד על הזוג אומר לכם את הצורה, תנועת התחילית ותנועת הגזע בבת אחת.
• דקלמו את שתי המשפחות עד שהן רפלקס, לא החלטה: يُدَرِّسُ، يُسافِرُ، يُرْسِلُ בנשימה אחת, ואחר כך يَتَعَلَّمُ، يَتَعاوَنُ בשנייה. שלוש דמות, אחר כך שתי פתחות.
• למדו את V ליד II ואת VI ליד III, לעולם לא כרשימה שטוחה של חמש. عَلَّمَ / تَعَلَّمَ ו-كاتَبَ / تَكاتَبَ הם שני זוגות, וה-تَـ היא מה ש”מחזיר את הפעולה אחורה” בכל אחד.
• אמרו את שם המשקל בקול אחרי הפועל, כמו בשיעור 22: سافَرَ فاعَلَ، تَعاوَنَ تَفاعَلَ. לנקוב בשם המשקל הוא מה שגורם לכם לזהות אותו בטקסט הבא.
• כתבו את השדה ביד בכל פעם. دَرَسَ / دَرَّسَ، عَلِمَ / عَلَّمَ — הזוגות שמאבדים את ההבדל בדפוס בלי ניקוד הם אלה ששווה להגזים בכתיבתם עכשיו.
• כשפוגשים פועל לא מוכר, הפשיטו אותו לשורש ושאלו באיזה מחמשת המשקלים הוא יושב. זה ועוד ההקשר בדרך כלל נושאים את המשפט, ותמיד אומרים לכם איזו ערך לפתוח.
• התעלמו לעת עתה: צורות ה-مَصْدَر (שיעור 54), הפרטיציפים (שיעור 53), הסביל (שיעור 52), וכל שורש שההמזה שלו, ה-و، ה-ي או עיצור השורש המוכפל באמת מעצבים מחדש את הגזע (שיעורים 49-51).