בקצרה

שורש תלת-עיצורי אינו פועל אחד. הוא בית חרושת קטן שיכול להוציא עד עשרה פעלים, כל אחד על משקל אחר וכל אחד במשמעות שונה באופן צפוי. מ-ع-ل-م הערבית עושה عَلِمَ “הוא ידע”, عَلَّمَ “הוא לימד”, أَعْلَمَ “הוא הודיע”, تَعَلَّمَ “הוא למד” ו-اِسْتَعْلَمَ “הוא בירר”. האנגלית צריכה לזה חמש מילים לא קשורות; הערבית, כמו העברית, צריכה שורש אחד וחמש צורות. הצורות האלה נקראות الأَوْزان, המשקלים, וספרים מערביים ממספרים אותן בספרות רומיות מ-I עד X.

השיעור הזה הוא המפה, לא השטח. כאן לא נוטים כלום — זה שיעורים 47 ו-53. מה שמקבלים הוא את כל הרשת בעמוד אחד: איך כל צורה נראית, מה כל אחת נוטה לעשות למשמעות השורש, ושני אבחונים קטנים שמאפשרים לנקוב בשם הצורה של פועל ברגע שרואים אותו. זו השעה הכי משתלמת בפועל הערבי, כי אחריה כל פועל חדש שמגיעים אליו כבר ממוין: לא “עוד מילה לשנן” אלא “ع-ل-م, צורה X”.

הכלל

1. המשקל הצורני (الميزانُ الصَّرْفِيُّ): שוקלים פועל מול فعل. שיעור 22 הציג את הסרגל. השורש ف-ع-ل משמש כסרגל: ف מייצג את אות השורש הראשונה, ع את השנייה, ل את השלישית, וכל השאר המודפס במשקל — שדה, אליף ארוכה ا, המזה, تـ, نـ, سـ — שייך למשקל ולא לשורש שלכם. לכן دَرَّسَ עומד על המשקל فَعَّلَ, اِسْتَقْبَلَ עומד על המשקל اِسْتَفْعَلَ, ו-اِجْتَمَعَ עומד על המשקל اِفْتَعَلَ. אמרו את המשקל בקול אחרי הפועל והצורה תתחיל להיות נראית לכם: اِسْتَقْبَلَ اِسْتَفْعَلَ.

2. مُجَرَّد מול مَزيد. פועל שבעבר שלו אין כלום מלבד שלוש אותיות השורש והתנועות שלהן הוא פועל פשוט (مُجَرَّد), “חשוף”: كَتَبَ، شَرِبَ، كَبُرَ. זו צורה I, והיא המשקל היחיד בלי שום חומר נוסף. כל משקל אחר הוא פועל מורחב (مَزيد), “מורחב” — הוא מוסיף אות אחת, שתיים או שלוש לשלד. התוספות אף פעם לא אקראיות. הן באות מאותו מלאי קטן ששיעור 22 לימד אתכם לחשוד בו: עיצור שורש אמצעי מוכפל (II), ا מאריכה (III), המזה (IV), تـ מלפנים (V, VI), نـ מלפנים (VII), ت שנדחף פנימה (VIII), עיצור שורש אחרון מוכפל (IX), ו-اِسْتـ מלפנים (X).

3. שני שמות לכל משקל. הערבים קוראים למשקל לפי הצורה שלו עצמה — الوَزْنُ فَعَّلَ — או לפי מספר סודר, الوَزْنُ الثّاني. ספרים ומילונים באנגלית משתמשים בספרות רומיות, כי “צורה II” קל יותר לאנדקס מ-فَعَّلَ. שניהם קוראים לאותו דבר, ומילון מסודר לפי שורש מדפיס את משקלי השורש בדיוק בסדר הזה: I, אחר כך II, אחר כך III, עד X. למדו את המספרים כמערכת תיוק ואת הצורות כמציאות.

4. מה כל משקל עושה — מגמה, לעולם לא חוק. הטבלה למטה נותנת את האפקט האופייני של כל משקל: II מחזק או גורם למישהו לעשות את זה, III מכוון את הפעולה אל צד שני, IV גורם למישהו לעשות את זה, V הוא החוזר של II, VI הוא ההדדי של III, VII הוא מה שקורה למשהו בלי שנקב בשם העושה, VIII הוא לעיתים קרובות דרך הביניים או פשוט פועל מילוני אחר, IX הוא צבעים ומומים גופניים, X הוא בקשה או חיפוש. אלה מגמות שמחזיקות מספיק פעמים כדי שכדאי להכיר אותן, ולא מספיק פעמים כדי לבטוח בהן. اِسْتَخْدَمَ היא צורה X ומשמעותה “הוא השתמש”, לא “הוא ביקש שירות”. اِسْتَطاعَ היא צורה X ומשמעותה “הוא יכול היה”. קראו את המגמה כניחוש ראשון שהמילון מאשר או דוחה.

5. שורש אחד לאורך כל המערכת. המקרה הנקי הוא ع-ل-م, “ידיעה”, שבו חמישה משקלים בשימוש יומיומי והמשמעויות באמת הולכות אחרי המגמות: عَلِمَ “הוא ידע” (I), عَلَّمَ “הוא לימד”, מילולית “הוא גרם למישהו לדעת” (II), أَعْلَمَ “הוא הודיע” (IV), تَعَلَّمَ “הוא למד”, החוזר של “ללמד” (V), اِسْتَعْلَمَ “הוא בירר”, חיפוש הידע (X). שימו לב של-ع-ل-م אין צורות III, VI, VII, VIII או IX רגילות בשימוש מודרני. זה נורמלי. אף שורש לא ממלא את כל עשר המשבצות; לשורש טיפוסי יש שלושה או ארבעה משקלים חיים, והמילון הוא הסמכות היחידה אילו. אפשר לזהות משקל, אבל אסור להמציא אחד.

6. אבחון ראשון: התנועה על אות ההווה (حَرْفُ المُضارَعَة). כל פועל בהווה מתחיל באות תחילית — أ، ن، ي، ت. מבין עשרת המשקלים, התחילית הזו נושאת דמה בצורות II, III ו-IV, ופתחה בכל האחרות:

• דמה: يُدَرِّسُ (II)، يُساعِدُ (III)، يُرْسِلُ (IV).
• פתחה: يَكْتُبُ (I)، يَتَعَلَّمُ (V)، يَتَعاوَنُ (VI)، يَنْكَسِرُ (VII)، يَجْتَمِعُ (VIII)، يَحْمَرُّ (IX)، يَسْتَقْبِلُ (X).

זו העובדה השימושית ביותר בכל המערכת, כי היא מפצלת את עשרת המשקלים לשלושה ושבעה במבט אחד. שני דברים יושבים מחוץ לפיצול הזה. גם הסביל נוטל תחילית בדמה — يُكْتَبُ “זה נכתב” הוא צורה I, לא צורה IV. מבחינים ביניהם לפי התנועה לפני עיצור השורש האחרון (פתחה בסביל: يُكْتَبُ מול يُرْسِلُ), ולפי זה שלסביל של פועל מצורה I אין הרחבה נראית. שיעור 52 מטפל בזה כראוי. וגם המשקל מארבע אותיות فَعْلَلَ נוטל דמה: تَرْجَمَ ← يُتَرْجِمُ (סעיף 10). אז לעת עתה, קראו תחילית בדמה כ”II, III, IV — שורש מארבע אותיות — או סביל”.

7. אבחון שני: המזת אל-קטע (هَمْزَةُ القَطْعِ) מול המזת אל-וצל (هَمْزَةُ الوَصْلِ). ארבעה משקלים פותחים את העבר באליף, והאליף אינה אותה אליף.

• צורה IV נפתחת ב-هَمْزَةُ القَطْع, שנכתבת أَ ונהגית תמיד: أَعْلَمَ، أَرْسَلَ، أَغْلَقَ. זה עיצור אמיתי. בהווה היא נעלמת לגמרי: أَرْسَلَ ← يُرْسِلُ، לא يُأَرْسِلُ.
• צורות VII, VIII, IX ו-X נפתחות ב-هَمْزَةُ الوَصْل, שנכתבת כאליף חשופה ا ונהגית i- רק כשהמילה פותחת דיבור: اِنْكَسَرَ، اِجْتَمَعَ، اِحْمَرَّ، اِسْتَقْبَلَ. באמצע משפט היא נבלעת — כותבים את האליף אבל לא הוגים אותה: وانْكَسَرَ الزُّجاجُ، ثُمَّ اجْتَمَعوا. בהווה היא נעלמת גם מהכתב: يَنْكَسِرُ، يَجْتَمِعُ، يَسْتَقْبِلُ.

לכן בין המשקלים הנגזרים, פועל בעבר שמתחיל ב-أ הוא צורה IV, ופועל שמתחיל באליף חשופה ا הוא VII, VIII, IX או X. (פועל מצורה I שמתחיל בהמזה כמו أَكَلَ “הוא אכל” או أَخَذَ “הוא לקח” נפתח גם הוא ב-أَ, אבל שם ההמזה היא אות שורש, לא סימן משקל.) זה כלל כתיב עם שיניים: לכתוב أَسْتَقْبَلَ במקום اِسْتَقْبَلَ זו שגיאה, לא וריאנט, והיא מהנפוצות בכתיבת לומדים.

8. אף אחד משני האבחונים לא שורד עמוד בלי ניקוד. שני הרמזים חיים בסימנים שהערבית הרגילה לא מדפיסה. בלי ניקוד, يدرس הוא או يَدْرُسُ “הוא לומד” או يُدَرِّسُ “הוא מלמד”; علم הוא عَلِمَ، عَلَّمَ، عُلِمَ، عِلْمٌ או عَلَمٌ. מה שבאמת קוראים הוא שלד העיצורים ועוד ההקשר, בדיוק כמו ששיעור 22 חזה: האותיות נותנות את השורש, המשקל נותן את הצורה, והמשפט בוחר בין המשקלים שמתאימים. يدرس الأستاذ اللغة العربية في الجامعة הוא “הפרופסור לומד”; يدرس الأستاذ الطلاب اللغة العربية הוא “הפרופסור מלמד”, כי הופיע אקוזטיב שני, ומבין הקריאות שהשלד הזה מתיר רק המשקל הסיבתי דורש שני מושאים. שימו לב שהנושא צריך להיות נקוב בשם כדי שהמבחן יעבוד: يدرس الطلاب اللغة العربية לבדו עדיין דו-משמעי, כי الطلاب יכול באותה מידה להיות הנושא בנומינטיב של يَدْرُسُ. אמנו את ההרגל עכשיו: כשהשלד דו-משמעי, שאלו מה שמות העצם מסביב עושים.

9. תנועת ההווה של צורה I היא מילונית — הפסיקו לחפש כלל. המשקלים המורחבים סדירים: ברגע שיודעים שהפועל הוא צורה II, يُفَعِّلُ מובטח. צורה I לא. ההווה שלה נוטל דמה, כסרה או פתחה על עיצור השורש האמצעי, והבחירה היא תכונה של הפועל הבודד שצריך ללמוד איתו: كَتَبَ/يَكْتُبُ، ضَرَبَ/يَضْرِبُ، فَتَحَ/يَفْتَحُ، شَرِبَ/يَشْرَبُ، كَبُرَ/يَكْبُرُ. שתי מגמות חלשות עוזרות קצת — עבר עם כסרה (شَرِبَ) בדרך כלל נותן הווה בפתחה, ושורש שמכיל אות גרון (ح، خ، ع، غ، ه، ء) לעיתים קרובות נוטל פתחה: فَتَحَ/يَفْتَحُ، ذَهَبَ/يَذْهَبُ. אף אחת לא אמינה. כתבו את ההווה במחברת בכל פעם שפוגשים פועל חדש מצורה I.

10. אילו משקלים באמת פוגשים. I, II, V, VIII ו-X בכל מקום בפרוזה מודרנית. III, IV, VI ו-VII נפוצים. IX שולי — הוא קיים כמעט רק לצבעים ולמומים גופניים (اِحْمَرَّ “להאדים”, اِسْوَدَّ “להשחיר”, اِعْوَجَّ “להתעקם”) ופוגשים אותו בעיקר בקריאה. דקדוקים קלאסיים מונים גם משקלים XI עד XV (اِحْمارَّ וחבריו); הם נדירים עד היעלמות בערבית ספרותית ואפשר להתעלם מהם לגמרי. שורשים מארבע אותיות רצים על מערכת קטנה משלהם, فَعْلَلَ — تَرْجَمَ “הוא תרגם” — ששיעור 48 מכסה.

11. מה השיעור הזה משאיר במכוון בצד. נטיית כל משקל בגופים, בדרכים ובציווי היא שיעורים 47-53; שורשים שמכילים ء، و، ي או עיצור שורש מוכפל מעוותים את הצורות האלה ומקבלים שיעורים 49-51. הסביל הוא שיעור 52, הפרטיציפים ושמות המקום שיעור 53, והמסדר — סדיר ברובו ל-II-X, חריג לגמרי ל-I — שיעור 54. לעת עתה, למדו לנקוב בשם משקל ולצפות למשמעות.

צורות ותבניות

עשרת המשקלים, בעבר (الماضي) ובהווה המרפוע (المُضارِع المَرْفوع) של هُوَ בלבד. כל השאר — שאר הגופים, הדרכים, הציווי, המסדר مَصْدَر — נשאר לשיעורים 47-53 ו-59.

אותם עשרה עם פועל חי בכל משבצת:

שורש אחד במעקב לאורך המערכת — ع-ل-م. המשקלים הריקים ריקים בשימוש האמיתי:

אבחון 1 — התנועה על אות התחילית:

אבחון 2 — איזו אליף פותחת את העבר:

תנועת ההווה של צורה I, שאף כלל לא חוזה:

מה שלד בלי ניקוד מסתיר — המשקל הוא ניחוש עד שהמשפט מחליט:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• دَرَسَ الأُسْتاذُ الطُّلّابَ -> دَرَّسَ الأُسْتاذُ الطُّلّابَ — שדה אחד הוא כל ההבדל בין ללמוד משהו ללמד מישהו. קראו את השדה לפני שמתרגמים.
• يُدْرُسُ الطّالِبُ -> يَدْرُسُ الطّالِبُ — צורה I פעילה אף פעם לא נוטלת דמה על התחילית. הדמה שייכת ל-II, III ו-IV, למשקל מארבע האותיות فَعْلَلَ, ולסביל.
• يُجْتَمِعُ الوُزَراءُ -> يَجْتَمِعُ الوُزَراءُ — צורה VIII מחוץ לקבוצת הדמה; כל משקל מ-V עד X פותח את ההווה בפתחה.
• أَسْتَقْبَلَ الرَّئيسُ ضُيوفَهُ -> اِسْتَقْبَلَ الرَّئيسُ ضُيوفَهُ — צורה X נפתחת ב-هَمْزَةُ الوَصْل, אליף חשופה. רק צורה IV נכתבת עם أ.
• اِعْلَمَ المُديرُ المُوَظَّفينَ -> أَعْلَمَ المُديرُ المُوَظَّفينَ — והמלכודת בכיוון השני: ההמזה של צורה IV היא עיצור אמיתי, לכן חייבים לכתוב אותה ולהגות אותה.
• يُأَرْسِلُ الوَلَدُ الرِّسالَةَ -> يُرْسِلُ الوَلَدُ الرِّسالَةَ — ההמזה של צורה IV שורדת רק בעבר. ההווה מוריד אותה ושומר את תחילית הדמה כעקבות שלה.
• يَتَعَلِّمُ الأَطْفالُ -> يَتَعَلَّمُ الأَطْفالُ — צורה V שומרת פתחה על עיצור השורש המוכפל (يَتَفَعَّلُ). הכסרה שם שייכת לצורה II, يُعَلِّمُ.
• كَتَبَ ← يَكْتِبُ -> كَتَبَ ← يَكْتُبُ — תנועת ההווה של צורה I היא עובדה מילונית, לא גזירה. למדו אותה כחלק מהמילה, כמו שלומדים ריבוי.
• اِنْكَسَرَ الوَلَدُ الزُّجاجَ -> كَسَرَ الوَلَدُ الزُّجاجَ — צורה VII לא נוקבת בעושה ולא נוטלת מושא. אם רוצים עושה ומושא, השתמשו בצורה I.
• اِسْتَخْدَمَ = “הוא ביקש שירות” -> اِسْتَخْدَمَ = “הוא השתמש” — ה”חיפוש” של צורה X הוא מגמה במשקל, לא הבטחה במילון. תמיד אשרו את המשמעות האמיתית.

טיפים

• שיננו קודם את שני השלדים המנוקדים فَعَّلَ/يُفَعِّلُ ו-اِسْتَفْعَلَ/يَسْتَفْعِلُ. הם בין המשקלים הפוריים ביותר בערבית מודרנית, וכל השאר מסתדר סביבם.
• דקלמו את כלל התחילית בשורה אחת — ضَمَّة في الثّاني والثّالِثِ والرّابِعِ، وفَتْحَة في الباقي. הוא פותר את רוב שאלות הזיהוי בפחות משנייה.
• שמרו עמוד במחברת לכל שורש, ערוך כעשר שורות ממוספרות, ומלאו שורה בכל פעם שפוגשים פועל חדש. לראות את החסרים מלמד כמו לראות את הרשומות.
• בכל פעם שלומדים פועל חדש, רושמים שלושה דברים ולא פחות: העבר, ההווה ומספר המשקל. בצורה I, תנועת ההווה היא החלק שישכחו.
• התייחסו לעמודת המשמעות כאל מחולל השערות, ואז אשרו במילון. התעלמו מצורה IX עד שקוראים רומן, והתעלמו ממשקלים XI-XV לעולם — אלה צורות קלאסיות.
• תרגלו על כותרות, שבהן המשקלים צפופים: اِجْتَمَعَ، اِسْتَقْبَلَ، أَعْلَنَ، اِسْتَأْنَفَ. נקבו במשקל לפני שמחפשים את המשמעות.
• אל תנסו לנטות בגופים עדיין. זיהוי קודם, ייצור בשני השיעורים הבאים — הצורות צריכות להיות מוכרות לפני שהפרדיגמות יידבקו.