בקצרה

האנגלית בונה סביל משתי מילים — “was written”. הערבית, כמו העברית (“נכתב”), בונה מחדש את המילה האחת מבפנים: كَتَبَ נעשה كُتِبَ، يَكْتُبُ נעשה يُكْتَبُ. שום דבר לא נוסף ושום דבר לא יורד; רק התנועות משתנות. והעושה אינו יורד לצירוף “by” — הוא נעלם לגמרי. זה מה שהשם הערבי אומר: المَبْنِيُّ لِلْمَجْهولِ, “בנוי לנעלם”, מול المَبْنِيُّ لِلْمَعْلومِ, “בנוי לידוע”. מה שהיה המושא נכנס אז לתא הנושא הריק, לוקח נומינטיב, ונקרא نائِبُ الفاعِلِ — ממלא מקום הפועל.

זו מיומנות קריאה לפני שהיא מיומנות כתיבה. דיווחי חדשות, פרוזה רשמית, מדע ומשפט רצים על הסביל, ושניים מהפעלים השכיחים ביותר בערבית ספרותית יומיומית הם סבילים שכבר השתמשתם בהם כצירופים: وُلِدَ “הוא נולד” (שיעור 27) ו-لا يوجَدُ “אין” (שיעור 17). המכניקה קטנה — מתכון תנועות אחד ושתי הסתייגויות — וברגע שיש אותם, כל פועל בשפה, כולל שורשים חלשים, מכוסה.

הכלל

1. המתכון, שני הזמנים. למדו אותו כשתי הברות ויש לכם את כל המערכת.

• الماضي: דמה על האות הראשונה, כסרה על האות שלפני האחרונה. كَتَبَ → كُتِبَ، فَتَحَ → فُتِحَ، عَلَّمَ → عُلِّمَ، أَرْسَلَ → أُرْسِلَ.
• المُضارِع: דמה על אות התחילית, פתחה על האות שלפני האחרונה. يَكْتُبُ → يُكْتَبُ، يُعَلِّمُ → يُعَلَّمُ، يُشاهِدُ → يُشاهَدُ، يُرْسِلُ → يُرْسَلُ.

“האות שלפני האחרונה” פירושה האות האחרונה של המילה עצמה, לא סיומת היחסה — ב-كُتِبَ ה-فَتْحة הסופית היא סיומת העבר, והכסרה יושבת על ה-ت שלפניה. אמרו كُتِبَ — يُكْتَبُ בקול כמה פעמים: u-i בעבר, u-a בהווה. כל טענה אחרת בשיעור הזה היא הערת שוליים לשתי ההברות האלה.

2. הסתייגות ראשונה: מילה שנפתחת ב-هَمْزَةُ الوَصْلِ מקבלת דמה שנייה, על האות השלישית. צורות VII, VIII, IX ו-X מתחילות את העבר באליף התמיכה של שיעור 48, שאין לה תנועה משלה לשנות. לכן הערבית נותנת לאליף את הדמה וגם נותנת אחת לאות השלישית: اِنْتَخَبَ → اُنْتُخِبَ، اِسْتَخْدَمَ → اُسْتُخْدِمَ، اِعْتَقَلَ → اُعْتُقِلَ. שימו לב לכתיב: האליף נשארת חשופה (وَصْل), היא פשוט נושאת דמה במקום הכסרה הרגילה שלה. להווה אין אליף כזו ואין צורך בהסתייגות: يُنْتَخَبُ، يُسْتَخْدَمُ.

3. הסתייגות שנייה: עבר שנפתח ב-تَ מוספת מקבל את הדמה השנייה על האות מיד אחרי ה-تَ הזו. ה-تَ היא האות הראשונה, לכן היא מקבלת את הדמה הרגילה של כלל 1, ועיצור השורש הראשון מקבל את הנוספת. זה מכסה את צורות V ו-VI: تَعَلَّمَ → تُعُلِّمَ، تَبادَلَ → تُبودِلَ. הסבילים האלה נדירים, אבל אחד מהם הוא ערבית עיתונאית יומיומית: تُوُفِّيَ “הוא נפטר”, הסביל של تَوَفّى.

4. תנועות ארוכות מתכופפות כדי להתאים למתכון. במקום שבמשקל יש ا ארוכה שעכשיו חייבת לשאת דמה, היא עולה כ-و: צורה III شاهَدَ → شوهِدَ، ساعَدَ → سوعِدَ; צורה VI تَبادَلَ → تُبودِلَ. בהווה ה-ا אינה נפגעת, כי פתחה היא בדיוק מה שהיא כבר מחזיקה: يُشاهَدُ، يُتَبادَلُ. אין כאן חריגה — מתכון התנועות פשוט מנצח.

5. לצורות VII ו-IX אין סביל בשימוש רגיל. اِنْكَسَرَ כבר אומר “זה נשבר, בלי עושה נקוב”, ו-اِحْمَرَّ “זה האדים” אין לו מושא לקדם. שניהם עומדים וכבר בלי עושה, לכן מילון או מטה נטייה פשוט לא מדפיס להם עמודת مَجْهول. אם טקסט צריך “הדלת נפתחה על ידי מישהו לא נקוב”, הבחירה היא فُتِحَ البابُ (סביל אמיתי של צורה I) או اِنْفَتَحَ البابُ (צורה VII, “הדלת נפתחה”). את הצורה اُنْفُتِحَ לא תפגשו.

6. דמה על התחילית אינה סביל בפני עצמה. שיעור 46 הזהיר על זה וכאן זה נושך. צורות II, III ו-IV והפועל בן ארבעה עיצורים מקבלים דמה על התחילית גם ב-פעיל. מה שמבדיל ביניהם הוא התנועה שלפני האות האחרונה — כסרה לפעילים האלה, פתחה לכל סביל:

يُعَلِّمُ “מלמד” מול يُعَلَّمُ “נלמד”; يُشاهِدُ “צופה” מול يُشاهَدُ “נצפה”; يُرْسِلُ “שולח” מול يُرْسَلُ “נשלח”; يُتَرْجِمُ “מתרגם” מול يُتَرْجَمُ “מתורגם”. סימן אחד, שני מובנים הפוכים — זה הטיעון הטוב ביותר שהמסלול יכול להביא בעד הדפסת ה-تَشْكيل.

7. ה-نائِبُ الفاعِلِ הוא مَرْفوع, והפועל מתאים אליו. לוקחים كَتَبَ الطّالِبُ الرِّسالَةَ. מוחקים את העושה, ו-الرِّسالَةَ — באקוזטיב כי היה המושא — נכנס לתא שהתפנה ונעשה مَرْفوع: كُتِبَتِ الرِّسالَةُ. שני דברים השתנו יחד, ולומדים בדרך כלל עושים רק אחד מהם: היחסה וגם ההתאם. הפועל עכשיו מתאים במין לממלא המקום שלו, לכן كُتِبَتْ עם تاء, לא كُتِبَ.

ההתאם הולך לפי הכללים הרגילים שכבר יש לכם. פועל לפני ממלא המקום שלו נשאר ביחיד: اُعْتُقِلَ المُتَّهَمونَ. רבים לא-תבוניים מקבלים התאם יחיד נקבה (שיעור 11): تُباعُ الكُتُبُ، أُرْسِلَتِ الرَّسائِلُ، تُرْجِمَتْ رِواياتُهُ. ממלא מקום הפועל מתנהג בכל דבר כמו כל נושא אחר של משפט פועלי (שיעור 19) — רק צורת הפועל חריגה.

8. כשהפועל מגיע למושא דרך מילת יחס, ה-جارّ والمَجْرور נכנס במקומו. פעלים כמו عَثَرَ عَلى “למצוא”, أَشارَ إِلى “לציין”, أَعْلَنَ عَنْ “להכריז” אין להם מושא באקוזטיב לקדם (שיעור 30), לכן צירוף היחס עומד כממלא מקום — וכי ל-شِبْه جُمْلَة אין מין או מספר משלו, הפועל קופא ביחיד זכר: عُثِرَ عَلَى الحَقيبَةِ، أُشيرَ إِلى أَنَّ…، أُعْلِنَ عَنْ نَتائِجِ الاِنْتِخاباتِ. לכתוב عُثِرَتِ الحَقيبَةُ היא השגיאה הסטנדרטית כאן: الحَقيبَة מעולם לא היה מושא ואינו יכול להיעשות ממלא מקום.

9. שני מושאים, ממלא מקום אחד. פעלים שלוקחים שני אקוזטיבים — أَعْطى، مَنَحَ، عَلَّمَ — מקדמים את הראשון ומשאירים את השני במקומו: أَعْطى المُديرُ الطّالِبَ جائِزَةً → أُعْطِيَ الطّالِبُ جائِزَةً. האקוזטיב השני אינו טעות שנשארה; פשוט אין לו תא להיכנס אליו. (משפחת ظَنَّ, ששני האקוזטיבים שלה מתנהגים אחרת, היא שיעור 59.)

10. הסביל בדרך כלל אינו נוקב בעושה. זו הנקודה שבה הרגלי “על ידי” בעברית ו-”by” באנגלית מזיקים ביותר. הסביל קיים בדיוק כי העושה אינו ידוע, אינו רלוונטי או מושמט במכוון, ולכן השימוש הקלאסי אינו מחבר צירוף “על ידי” כלל — אם רוצים לנקוב בעושה, משתמשים בפעיל. שני מעקפים מודרניים קיימים ושניהם דורשים זהירות:

• بِواسِطَةِ פירושו “באמצעות, דרך” ושייך לכלים ולערוצים: أُرْسِلَتِ الوَثائِقُ بِواسِطَةِ البَريدِ الإِلِكْتْرونِيِّ. להשתמש בו לאדם — قُتِلَ بِواسِطَةِ الجُنودِ — זה רפלקס תרגום, והוא נשמע רע.
• مِنْ قِبَلِ + גניטיב (اُعْتُقِلَ الرَّجُلُ مِنْ قِبَلِ الشُّرْطَةِ) הוא מה שהעיתונות באמת כותבת. מזהים אותו; זה משלב העיתונות ושייך לשיעור 69, לא לפרוזה הנייטרלית שלכם.

11. דרכים ו-قَدْ לא משנים כלום מבפנים. הסביל לוקח אותן סיומות כמו הפעיל, כי הסיומות מעולם לא היו עניין של הסביל: لَنْ يُباعَ البَيْتُ (סוביונקטיב, שיעור 33), لَمْ يُنْشَرِ الخَبَرُ (ג’זם, שיעור 35), قَدْ كُتِبَتِ الرِّسالَةُ (שיעור 45), كانَ البابُ قَدْ فُتِحَ. אין ציווי סביל — אי אפשר לצוות על מישהו לעבור משהו.

12. בלי ניקוד, שתי הצורות הן אותן אותיות. كتب الدرس הוא או كَتَبَ الدَّرْسَ “הוא כתב את השיעור” או كُتِبَ الدَّرْسُ “השיעור נכתב”, ורק ההקשר מכריע. זה המקרה השימושי ביותר של מיומנות הקריאה בלי ניקוד: חפשו עושה נקוב (אם יש אחד, הפועל פעיל), והמשיכו לקרוא — مِنْ قِبَلِ، أَمْسِ في الجَريدَةِ שאחריו או שם בודד אחרי הפועל בלי שום דבר אחר שיכול להיות העושה כולם מצביעים על סביל. لا يوجَدُ לא משאיר כלום לפתור — הפעיל שלו يَجِدُ נכתב בלי ה-و — ו-ولد ואחריו תאריך או מקום נקרא وُلِدَ כדבר מובן מאליו.

13. נשאר לשיעורים אחרים. פרטיציפ הסביל مَفْعولٌ — مَكْتوبٌ، مُسْتَخْدَمٌ — מכסה הרבה מאותו שטח עם שם במקום פועל, והוא שיעור 53. סבילים של משפחת ظَنَّ הם שיעור 59.

צורות ותבניות

המתכון בטבלה אחת. כל השאר נובע מארבעת התאים האלה.

הצורות, פעיל מול סביל. צורה I כאן היא كَتَبَ, אחר כך عَلَّمَ (II), شاهَدَ (III), أَرْسَلَ (IV), تَعَلَّمَ (V), تَبادَلَ (VI), اِنْكَسَرَ (VII), اِنْتَخَبَ (VIII), اِسْتَخْدَمَ (X) והפועל בן ארבעה עיצורים تَرْجَمَ. צורה IX הושמטה מאותה סיבה כמו VII.

נטייה מלאה בגופים — سُئِلَ / يُسْأَلُ, “להישאל”. הסיומות הן אלה שלמדתם בשיעורים 14 ו-18, בלי שינוי. רק פנים הגזע חדש. הזוגי והרבות בגוף שני הושמטו; הם לוקחים את הסיומות שכבר יודעים.

שורשים חלשים ומסורבלים. כאן הסביל קל יותר מהפעיל: יהיה מה שהמחלקה הפעילה עשתה, הסביל מכווץ אותה לצורה אחת. כל פועל أَجْوَف שמתקצר בפעיל — צורה I וצורות IV, VIII ו-X (שיעור 50) — הוא בצורת قيلَ / يُقالُ: ي בעבר, ا בהווה. כל פועל ناقِص מסתיים ב-ـِيَ בעבר וב-ـى בהווה, תהיה האות שהפעיל השתמש בה אשר תהיה.

הפעלים עם המזה מחליפים מושב, לא צליל: המזה עם כסרה עליה או לפניה יושבת על ي (سُئِلَ، قُرِئَ), והמזה עם סוכון אחרי דמה יושבת על و (يُؤْخَذُ, מ-أَخَذَ).

דוגמאות

טעויות נפוצות

• كُتِبَ الرِّسالَةَ -> كُتِبَتِ الرِّسالَةُ — המושא הישן הוא עכשיו نائِبُ الفاعِلِ. שני דברים חייבים להשתנות בבת אחת: היחסה נעשית مَرْفوع, והפועל מתאים אליו במין.
• يُكْتِبُ الدَّرْسُ -> يُكْتَبُ الدَّرْسُ — לסביל ההווה יש פתחה לפני האות האחרונה. כסרה שם נותנת פועל פעיל של צורה אחרת, לא סביל.
• إِنْتُخِبَ الرَّئيسُ -> اُنْتُخِبَ الرَّئيسُ — האליף הזו היא هَمْزَةُ وَصْلٍ (שיעור 48) ונכתבת חשופה בסביל בדיוק כמו בפעיל; רק התנועה שלה משתנה, מכסרה לדמה.
• اِنْتُخِبَ الرَّئيسُ -> اُنْتُخِبَ الرَّئيسُ — והדמה יושבת על האליף וגם על האות השלישית. אותו דבר לצורה X: اُسْتُخْدِمَ، לא اِسْتُخْدِمَ.
• قُوِلَ لَنا إِنَّهُ مُسافِرٌ -> قيلَ لَنا إِنَّهُ مُسافِرٌ — שורש חלול אינו יכול לשמור כאן על ה-و האמצעית שלו; סביל העבר של פועל أَجْوَف מצורה I הוא צורת قيلَ.
• يُقولُ إِنَّ الاِجْتِماعَ غَدًا -> يُقالُ إِنَّ الاِجْتِماعَ غَدًا — וסביל ההווה של פועל חלול הוא צורת يُقالُ, עם ا. يَقولُ עם פתחה על התחילית הוא הפעיל.
• كَيْفَ يُدْعي هٰذَا الطَّبَقُ؟ -> كَيْفَ يُدْعى هٰذَا الطَّبَقُ؟ — סביל ההווה של פועל ناقِص תמיד מסתיים ב-أَلِف مَقْصورة, לעולם לא ב-ي, תהיה סיומת הפעיל אשר תהיה.
• يُباعُ الكُتُبُ هُنا -> تُباعُ الكُتُبُ هُنا — ממלא מקום לא-תבוני ברבים מקבל התאם יחיד נקבה, כמו כל נושא אחר (שיעור 11).
• قُتِلَ الرَّجُلُ بِواسِطَةِ الجُنودِ -> قَتَلَ الجُنودُ الرَّجُلَ — הסביל הערבי אינו נוקב בעושה, ו-بِواسِطة הוא “באמצעות”, לכלים ולערוצים. נוקבים בעושה ורוצים את הפעיל.
• اُنْفُتِحَ البابُ -> فُتِحَ البابُ — צורה VII עומדת וכבר בלי עושה, לכן אין לה סביל לבנות. השתמשו בסביל של צורה I, או ב-اِنْفَتَحَ البابُ.

טיפים

• תרגלו את המתכון כצליל, לא כרשימה: u-i לעבר, u-a להווה. كُتِبَ / يُكْتَبُ הוא הקולן — זמזמו אותו וכל פועל שפוגשים נופל למקום.
• נטו בפעיל שכבר יודעים, ואחר כך צבעו מחדש את התנועות. הסיומות, תחיליות הגוף והדרכים לא נגע בהן, ולכן אין נטייה שנייה לשנן.
• דמה על התחילית אינה סביל לבדה — يُعَلِّمُ، يُشاهِدُ، يُرْسِلُ، يُتَرْجِمُ כולם פעילים. העין צריכה ללכת לתנועה שלפני האות האחרונה בכל פעם.
• שורשים חלשים הם הקלה כאן. כל פועל חלול שמתקצר בפעיל הוא قيلَ — يُقالُ, כל פועל לקוי הוא رُمِيَ — يُرْمى, והפיצול و/ي של הפעיל מפסיק להיות חשוב.
• קראו עמוד חדשות ואספו את נוסחאות העיתונות הקפואות בשלמותן: يُذْكَرُ أَنَّ، أُشيرَ إِلى أَنَّ، أُعْلِنَ عَنْ، عُثِرَ عَلى. אלה סבילים עם ממלא מקום של מילת יחס והם לעולם לא משנים צורה.
• אם לא בטוחים בסביל מנוקד, חפשו את הפועל במקום לנחש — מטה נטייה כמו qutrub.arabeyes.org מדפיס את עמודת ה-المَجْهول ליד עמודת ה-المَعْلوم.
• ניגוד לסימון, לא לחיקוי: הסביל הפנימי נעלם ברובו מהדיאלקטים המדוברים, שמשתמשים במקום זאת בפועל מסוג اِنْفَعَل / اِتْفَعَل. בכתב, הערבית הספרותית מצפה לסביל בהחלפת תנועות.
• התעלמו לעת עתה מפרטיציפ הסביל مَكْتوبٌ (שיעור 53) ומכל ממלא מקום שאינו מושא שקודם. מושא לנושא הוא המקרה שמכסה כמעט כל מה שתקראו.