בקצרה

הערבית, כמו העברית, אינה מחזיקה מילים נפרדות לגמרי ל”לכתוב”, “כותב”, “כתוב”, “שולחן כתיבה” ו”משרד”. יש לה את השורש ك-ت-ب וסט משקלים שהופכים פועל לשם: كاتِبٌ מי שכותב, مَكْتوبٌ הדבר הכתוב, مَكْتَبٌ מקום הכתיבה, مَكْتَبَةٌ מקום הספרים. משקלי השם האלה נקראים المُشْتَقّات, “הנגזרים”, ויש רק ארבע משפחות מהם ששווה ללמוד כמערכת: העושה, הנפעל, המקום-או-הזמן, והכלי.

זה שיעור אוצר המילים עם התשואה הגבוהה ביותר במסלול. כל צורה משיעורים 46–48 מזינה את המשקלים האלה אוטומטית, לכן פועל חדש אחד מוסר לכם שלושה או ארבעה שמות חדשים בחינם — ושם מוזר בעיתון מפסיק להיות מוזר ברגע שרואים את המשקל שלו. המחיר הוא הרגל אחד: מצורה II ומעלה העושה והנפעל נבדלים בדרך כלל בתנועה אחת בדיוק, וערבית רגילה לא מדפיסה אף אחת מהן.

הכלל

1. הכול מתחיל מהפועל. שם נגזר נבנה על משקל, והמשקל נבחר לפי צורת הפועל (צורה I או צורות II–X), לא לפי המשמעות שלו. לכן השאלה הראשונה תמיד אותה שאלה ששיעור 46 לימד אתכם לשאול: האם הפועל הזה مُجَرَّد (צורה I, שלושה עיצורי שורש חשופים) או مَزيد (כל מה שמורחב)? לצורה I יש משקלים ייחודיים משלה; צורות II–X חולקות מתכון מכני אחד עם הסביל של שיעור 52.

2. اسْمُ الفاعِلِ מצורה I: המשקל فاعِل. משבצים את שלושת עיצורי השורש ב-فاعِل ומקבלים את הפרטיציפ הפעיל — מי שעושה את הפעולה: كَتَبَ ← كاتِبٌ، دَرَسَ ← دارِسٌ، عَمِلَ ← عامِلٌ، جَلَسَ ← جالِسٌ. עיצורי שורש חלשים כופפים את הצורה בדרכים ששיעורים 49–51 ניבאו:

• الأَجْوَف (אמצע חלש): ה-و או ה-ي עולה כהמזה על מושב אליף — قالَ ← قائِلٌ، باعَ ← بائِعٌ، نامَ ← نائِمٌ.
• النّاقِص (סוף חלש): ה-ي נלחצת החוצה והמילה מסתיימת ב-ـٍ — دَعا ← داعٍ، قَضى ← قاضٍ، مَشى ← ماشٍ. ראו כלל 10.
• المُضَعَّف (מוכפל): שני עיצורי השורש הזהים מתמזגים תחת שדה — مَرَّ ← مارٌّ، ضَرَّ ← ضارٌّ.

3. اسْمُ الفاعِلِ מצורות II–X: مُـ ועוד גזע ההווה ועוד كَسْرَة. זה מכני וכמעט בלי חריגות — רק ה-أَجْوَف מתנהג אחרת, ראו כלל 5. לוקחים את הווה ה-هُوَ, זורקים את אות התחילית, שמים مُـ במקומה, ומוודאים שהתנועה שלפני עיצור השורש האחרון היא كَسْرَة:

يُدَرِّسُ ← مُدَرِّسٌ، يُسافِرُ ← مُسافِرٌ، يُرْسِلُ ← مُرْسِلٌ، يَتَعَلَّمُ ← مُتَعَلِّمٌ، يَتَعاوَنُ ← مُتَعاوِنٌ، يَنْكَسِرُ ← مُنْكَسِرٌ، يَجْتَمِعُ ← مُجْتَمِعٌ، يَسْتَخْدِمُ ← مُسْتَخْدِمٌ. שורשים בני ארבע אותיות מתנהגים זהה: يُتَرْجِمُ ← مُتَرْجِمٌ.

שימו לב שצורות II, III ו-IV כבר הייתה להן דמה על תחילית ההווה, לכן אצלן השינוי הוא אות בלבד; לצורות V–X הייתה פתחה, לכן משנים גם את האות וגם את התנועה שלה.

4. اسْمُ المَفْعولِ מצורה I: המשקל مَفْعول. שם הנפעל של פועל שלם מצורה I הוא مَفْعول — שימו לב ל-فَتْحَة על ה-م ול-و הארוכה: كَتَبَ ← مَكْتوبٌ، عَرَفَ ← مَعْروفٌ، فَتَحَ ← مَفْتوحٌ، شَرِبَ ← مَشْروبٌ. המחלקות החלשות שוב מתכווצות:

• الأَجْوَف: ה-و הארוכה קורסת לתנועת השורש — قالَ ← مَقولٌ، باعَ ← مَبيعٌ (שורש ב-ي שומר על ي).
• النّاقِص: עיצור השורש הסופי מוכפל תחת שדה — دَعا ← مَدْعُوٌّ، رَمى ← مَرْمِيٌّ (שורשי و ב-ـوٌّ، שורשי ي ב-ـيٌّ).
• المُضَعَّف: مَدَّ ← مَمْدودٌ.

5. اسْمُ المَفْعولِ מצורות II–X: אותה צורת مُـ עם فَتْحَة. אותו מתכון לכלל 3, תנועה אחת אחרת: يُدَرِّسُ ← مُدَرَّسٌ، يُشاهِدُ ← مُشاهَدٌ، يُرْسِلُ ← مُرْسَلٌ، يَتَوَقَّعُ ← مُتَوَقَّعٌ، يَحْتَرِمُ ← مُحْتَرَمٌ، يَسْتَخْدِمُ ← مُسْتَخْدَمٌ.

המחלקה האחת שבורחת מניגוד התנועות היא ה-أَجْوَف של צורות VII ו-VIII: עיצור השורש האמצעי שלה כבר ا ארוכה בשני המשקלים, לכן שני הפרטיציפים נופלים יחד — اِخْتارَ / يَخْتارُ נותן مُخْتارٌ ל”בוחר” ול”נבחר” כאחד, ו-اِحْتاجَ נותן مُحْتاجٌ לשניהם. צורות IV ו-X משאירות אותם נפרדים, כי האמצע הפעיל שלהן נשאר ي ארוכה: أَقامَ / يُقيمُ ← مُقيمٌ מול مُقامٌ, ו-اِسْتَقامَ / يَسْتَقيمُ ← مُسْتَقيمٌ מול مُسْتَقامٌ.

אמרו את זה בקול פעם אחת, כי זה כל השיעור: مُدَرِّسٌ ו-مُدَرَّسٌ נבדלים בתנועה אחת, ובלי ניקוד הם אותן ארבע אותיות, مدرس. כך גם مُسْتَخْدِمٌ “משתמש” ו-مُسْتَخْدَمٌ “משומש”، مُتَّهِمٌ “מאשים” ו-مُتَّهَمٌ “נאשם”، مُصَدِّرٌ “יצואן” ו-مُصَدَّرٌ “מיוצא”. ערבית אמיתית לא מדפיסה שום סימן, לכן מחליטים מהמשפט, בדיוק כמו שמדריך ההגייה אימן אתכם: לעושה בדרך כלל יש מתחתיו משהו שעושה משהו, לנפעל בדרך כלל מתאר דבר שנעשה בו מעשה.

6. מה פרטיציפים עושים במשפט. הם שמות עם התנהגות של שם תואר. הם נוטים במין, במספר וביחסה כמו כל שם — مُدَرِّسٌ، مُدَرِّسَةٌ، مُدَرِّسونَ، مُدَرِّساتٌ — ומופיעים בשלושה תפקידים:

• כ-שם רגיל: كاتِبٌ “כותב”, مُهَنْدِسونَ “מהנדסים”, مَشْروبٌ “משקה”.
• כ-שם תואר המתאים לשם שלו (שיעור 8): الطَّريقُ المَقْطوعُ.
• כ-נשוא של משפט שמני, שם הפרטיציפ הפעיל נושא לעיתים קרובות מאוד מובן של פעולה מתמשכת או שעומדת לקרות: أَنا ذاهِبٌ إِلى السّوقِ “אני הולך / אני יוצא לשוק”, هُمْ قادِمونَ غَدًا “הם באים מחר”.

חוסר סימטריה מעשי אחד: פרטיציפים מצורה I של בני אדם מקבלים לעיתים קרובות ריבוי שבור (كُتّابٌ، عُمّالٌ، طُلّابٌ، قُضاةٌ), ואילו אלה מצורות II–X מקבלים ריבויים שלמים (مُدَرِّسونَ، مُسافِرونَ، مُتَرْجِماتٌ).

7. לא כל מילת فاعِل היא פרטיציפ חי. רבות קפאו לשמות מילון רגילים: عالِمٌ הוא מלומד או מדען, לא רק “מישהו שיודע”; شاعِرٌ הוא משורר; طالِبٌ הוא תלמיד, לא “מבקש”. המשקל אומר מאיפה המילה באה, המילון מה היא אומרת עכשיו. מזהים בחופשיות, אבל אל תטבעו שמות נגזרים חדשים ותצפו שיהיו מילים.

8. اسْما الزَّمانِ والمَكانِ: משקל אחד לשני תפקידים. מצורה I שם המקום ושם הזמן חולקים צורה אחת עם فَتْحَة על ה-م, והבחירה בין مَفْعَل ל-مَفْعِل הולכת אחרי תנועת ההווה:

• הווה ב-ـُ או ـَ ← مَفْعَل: يَكْتُبُ ← مَكْتَبٌ، يَطْبُخُ ← مَطْبَخٌ، يَلْعَبُ ← مَلْعَبٌ، يَخْرُجُ ← مَخْرَجٌ.
• הווה ב-ـِ ← مَفْعِل: يَجْلِسُ ← مَجْلِسٌ، يَنْزِلُ ← مَنْزِلٌ, וכך גם הפועל ה-مِثال (עיצור שורש ראשון חלש) אפילו במקום שההווה שלו אינו כסרה: يَعِدُ ← مَوْعِدٌ، يَقِفُ ← مَوْقِفٌ، يَضَعُ ← مَوْضِعٌ.

אותו משקל נושא לעיתים קרובות ة: مَدْرَسَةٌ، مَكْتَبَةٌ، مَزْرَعَةٌ، مَحَطَّةٌ. זו אינה גרסה חופשית של הצורה החשופה — במקום שלשורש יש את שתיהן, אלה שתי מילים נפרדות (مَكْتَبٌ משרד, مَكْتَبَةٌ ספרייה). קומץ מילים שכיחות מאוד פשוט חריגות וצריך ללמוד אותן כמילה נפרדת — مَسْجِدٌ יושב על مَفْعِل אף של-يَسْجُدُ יש דמה, וכך גם مَشْرِقٌ، مَغْرِبٌ، مَطْلِعٌ. שורשים חלשים מתנהגים כמצופה: زارَ ← مَزارٌ، جَرى ← مَجْرًى، مَشى ← مَمْشًى, והיומיומי المَقْهى “בית הקפה” הוא אותה צורה.

שתי עובדות נוספות הופכות את המשפחה הזו למשתלמת. ראשית, משורש שלם הריבוי ניתן לניבוי: مَفاعِل, صيغَةُ مُنْتَهى الجُموعِ משיעור 10, ומכאן גם דיפטוט (שיעור 41) — בלי תנווין, ופתחה לגניטיב אלא אם הוא מיודע: مَكاتِبُ، مَدارِسُ، مَساجِدُ، في مَكاتِبَ حَديثَةٍ، في المَكاتِبِ. (שמות מקום משורש חלול עומדים מחוץ לזה ולוקחים ـات: مَزارٌ ← مَزاراتٌ.) שנית, זמן ומקום הם אותה מילה — مَوْعِدٌ הוא זמן של פגישה, مَغْرِبٌ הוא גם המערב וגם השקיעה. רק המשפט מכריע.

מהצורות המורחבות אין משקל נפרד כלל: שם המקום זהה לפרטיציפ הסביל, ורק ההקשר מפריד ביניהם. مُسْتَشْفًى מילולית “מקום שבו מבקשים מרפא” הוא בית חולים, مُجْتَمَعٌ הוא חברה, مُخْتَبَرٌ הוא מעבדה, مُسْتَوْدَعٌ הוא מחסן, مُلْتَقًى הוא מקום מפגש.

9. اسْمُ الآلَةِ: הכלי, עם كَسْرَة על ה-م. שלושה משקלים קלאסיים, כולם מצורה I, וכולם נפתחים ב-مِـ:

• مِفْعال: مِفْتاحٌ מפתח, مِنْشارٌ מסור, مِصْباحٌ מנורה, مِيزانٌ מאזניים.
• مِفْعَل: مِبْرَدٌ שופין, مِقَصٌّ מספריים, مِصْعَدٌ מעלית.
• مِفْعَلَة: مِكْنَسَةٌ מטאטא, مِلْعَقَةٌ כף, مِسْطَرَةٌ סרגל, مِطْرَقَةٌ פטיש.

מכונות מודרניות נקראות במשקל חדש יותר, פורה לגמרי فَعّالَة: غَسّالَةٌ מכונת כביסה, ثَلّاجَةٌ מקרר, سَمّاعَةٌ שפופרת. לצדו יושבים فَعّال (خَلّاطٌ בלנדר, سَخّانٌ דוד חימום) ו-فاعِلَة (رافِعَةٌ מנוף, طائِرَةٌ מטוס).

ועכשיו הניגוד שחשוב: مِـ הוא הכלי, مَـ הוא המקום או הזמן. مِكْنَسَةٌ הוא מטאטא, مَدْرَسَةٌ הוא בית ספר — אותו שלד סביב השורש, תנועה אחת הפרש על ה-م. שורש אחד יכול לשרת את שני התפקידים: מ-غ-س-ل، مَغْسَلَةٌ הוא הכיור, מקום הרחצה, ו- غَسّالَةٌ היא המכונה. בלי ניקוד ההבדל בלתי נראה, וזו סיבה נוספת ללמוד את המילים האלה כמילה נפרדת ולא לייצר אותן על המקום.

10. פרטיציפים المَنْقوص מסתיימים ב-ـٍ כשאינם מיודעים. قاضٍ، داعٍ، ماشٍ، مُحامٍ מאבדים את ה-ي הסופית בנומינטיב ובגניטיב כשאינם מיודעים ומקבלים כסרתאן רגילה; הם שומרים על ـِيًا מלאה באקוזטיב, וה-ي חוזרת ברגע שהמילה מיודעת או נסמך ב-إِضافَة: القاضي، قاضي المَحْكَمَةِ. זו מחלקת הנטייה של שיעור 41 במקום השכיח ביותר שלה, כי רוב שמות ה-مَنْقوص הם פרטיציפים. הריבויים שלהם: قُضاةٌ، دُعاةٌ، مُحامونَ.

11. מה השיעור הזה משאיר בשקט. פרטיציפ יכול למשול במושא בדיוק כמו הפועל שלו — هُوَ كاتِبٌ رِسالَةً — וכל הנושא הזה הוא שיעור 67. ה-مَصْدَر, שם הפעולה עצמה (كِتابَةٌ، تَدْريسٌ), הוא שיעור 54 — והיזהרו שאחת הצורות שלו, المَصْدَر المِيمِيّ, נראית בדיוק כמו שם מקום (مَطْلَبٌ “דרישה”).

צורות ותבניות

اسْمُ الفاعِلِ לאורך הצורות. הווה ה-هُوَ מודפס כדי שתראו מאיפה השם בא:

اسْمُ المَفْعولِ. צורה I היא مَفْعول; כל השאר חוזר על צורת مُـ עם فَتْحَة:

תנועה אחת, שני מובנים הפוכים — ושום דבר כלל בדפוס בלי ניקוד:

اسْما الزَّمانِ والمَكانِ מצורה I. עמודת הריבוי היא התשואה — משורש שלם הוא مَفاعِل, ודיפטוט בכל פעם:

מצורות II–X שם המקום הוא פרטיציפ הסביל:

اسْمُ الآلَةِ — שלושת המשקלים הקלאסיים והמודרניים:

הפרטיציפ ה-مَنْقوص, נטוי ביחסות (שיעור 41). רק האקוזטיב מראה את ה-ي כשאינו מיודע:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• مُكْتوبٌ عَلى الوَرَقَةِ -> مَكْتوبٌ عَلى الوَرَقَةِ — פרטיציפ הסביל של צורה I נפתח ב-فَتْحَة על ה-م. התחילית مُـ שייכת לצורות המורחבות (ולפועל בן ארבעה עיצורים), לעולם לא לצורה I.
• أَرْسَلَ ← مَرْسولٌ -> أَرْسَلَ ← مُرْسَلٌ — مَفْعول שוקל רק פועל מצורה I. מצורה מורחבת חייבים לעבור דרך ההווה: يُرْسِلُ ← مُرْسَلٌ.
• مُدَرَّسُ اللُّغَةِ العَرَبِيَّةِ ל”מורה הערבית” -> مُدَرِّسُ اللُّغَةِ العَرَبِيَّةِ — כסרה לפני עיצור השורש האחרון היא העושה, פתחה היא הנפעל.
• مُسافَرٌ إِلى بَيْروتَ -> مُسافِرٌ إِلى بَيْروتَ — سافَرَ הוא עומד, לכן אין לו פרטיציפ סביל פשוט; בשימוש רגיל מופיע רק مُسافِرٌ.
• دَخَلَ قاضِيٌ إِلى القاعَةِ -> دَخَلَ قاضٍ إِلى القاعَةِ — פרטיציפ مَنْقوص לא מיודע משמיט את ה-ي ומקבל ـٍ. היא חוזרת ברגע שהמילה מיודעת: دَخَلَ القاضي.
• مَدْعِيٌّ إِلى الحَفْلِ -> مَدْعُوٌّ إِلى الحَفْلِ — שורש ناقِص ב-و מוכפל כ-ـوٌّ (دَعا ← مَدْعُوٌّ); רק שורשי ي נותנים ـيٌّ (رَمى ← مَرْمِيٌّ).
• مِكْتَبُ المُديرِ -> مَكْتَبُ المُديرِ — כסרה על ה-م מכריזה על כלי. המשרד הוא מקום, לכן הוא לוקח פתחה; המטאטא مِكْنَسَةٌ לוקח את הכסרה.
• في مَكاتِبٍ جَديدَةٍ -> في مَكاتِبَ جَديدَةٍ — مَفاعِل הוא مُنْتَهى الجُموعِ, ומכאן דיפטוט: בלי תנווין, ופתחה לגניטיב כשאינו מיודע.
• الشّاعِرُ = מי שמרגיש -> الشّاعِرُ = המשורר — עשרות מילות فاعِل התקשו לשמות רגילים (عالِمٌ، طالِبٌ، تاجِرٌ). קראו אותן קודם כאוצר מילים, כפרטיציפים רק אם המשפט דורש זאת.

טיפים

• גזרו מה-הווה, לעולם לא מהעבר. לכל פועל מצורות II–X כל ההליך הוא “מחליפים את אות התחילית ב-مُـ, ואז בוחרים את התנועה”: כסרה לעושה, פתחה לנפעל. שתי שניות — רק פועל חלול צריך מבט שני, כי שם השניים יכולים להתלכד (يَخْتارُ ← مُخْتارٌ לשניהם).
• שיננו את הזוג يُدَرِّسُ ← مُدَرِّسٌ / مُدَرَّسٌ עד שיהיה אוטומטי. כל צורה אחרת היא אותה תנועה, והזוג הזה נושא את העובדה הקשה ביותר בשיעור.
• למדו שמות מקום כ-אוצר מילים עם בונוס: התנועה של היחיד (مَفْعَل או مَفْعِل) ניתנת לניבוי רק למחצה ושווה לשנן מילה-מילה, אבל משורש שלם הריבוי مَفاعِل ניתן בחינם בכל פעם — והוא דיפטוט.
• הפכו את תחילית ה-م לרפלקס קריאה: הסירו את ה-م ממילה לא מוכרת, קראו את שלוש האותיות מתחת, ויש לכם את השורש וניחוש ראשון למשמעות.
• מזהים לרוחב, טובעים בצרות. המשקלים האלה מסבירים מילים קיימות יפה; הם אינם מרשים לכם להמציא مِفْعال לכל מכשיר.
• השאירו שני דברים להמשך בכוונה: איך פרטיציפ לוקח מושא משלו (שיעור 67), ואת ה-مَصْدَر, שהוא שם הפעולה ולא של אדם, מקום או דבר (שיעור 54).