בקצרה

לכל פועל ערבי יש שם עצם שנותן שם לפעולה שלו: הפועל كَتَبَ “הוא כתב” נותן את كِتابَةٌ “כתיבה”, והפועל اِسْتَخْدَمَ “הוא השתמש” נותן את اِسْتِخْدامٌ “שימוש”. השם הזה הוא ה-مَصْدَر, והערבית מושיטה יד אליו כל הזמן במקום שבו האנגלית היתה שמה גרונד, שם פועל או פסוקית שלמה — וגם העברית שמה שם פעולה, שם פועל או פסוקית. שלטים, כותרות, חוזים ופרוזה אקדמית בנויים מ-مَصادِر: الدُّخولُ مَمْنوعٌ، التَّدْخينُ مُضِرٌّ، اِسْتِمْرارُ الحِوارِ.

יש שניים. הישיר — المَصْدَر الصَّريح — הוא מילה אחת מהמילון. המיוחס — المَصْدَر المُؤَوَّل — הוא פסוקית ה-أَنْ שכבר בונים בשיעור 34: أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ. הערבית מתייחסת לשניים כאל אותה יחידה דקדוקית, ולכן אפשר להחליף אחד בשני, וההחלפה הזו היא המיומנות המעשית של השיעור. ברגע שאפשר להפוך את أَنْ أَذْهَبَ ל-الذَّهابَ יש לכם משלב שני בכל משפט שתכתבו.

הכלל

1. מהו مَصْدَر. זה שם עצם, לא צורת פועל. הוא נותן שם לפעולה בהפשטה, בלי גוף, בלי זמן ובלי דרך: قِراءَةٌ הוא “קריאה” כשלעצמה, לא “אני קורא” ולא “הוא היה קורא”. כי הוא שם עצם הוא מקבל ال, מקבל תנווין, מקבל סיומות יחסה, מקבל שמות תואר, ויכול להיות ה-مُبْتَدَأ, ה-خَبَر, ה-فاعِل, ה-مَفْعول بِه, או השם אחרי מילת יחס — כל מה ששם עצם יכול להיות.

2. צורה I: ה-مَصْدَر מילוני. לפועל השלם התלת-עיצורי אין כלל אמין. את המשקל לומדים עם הפועל, בדיוק כמו שלומדים את הריבוי של שם עצם. كَتَبَ נותן كِتابَةٌ אבל دَخَلَ נותן دُخولٌ ו-فَهِمَ נותן فَهْمٌ, ושום דבר בשלושת עיצורי השורש לא מנבא איזה. כשפוגשים פועל חדש מצורה I, רושמים שלושה דברים: الماضي، المُضارِع، المَصْدَر. מילונים מדפיסים את שלושתם בדיוק בגלל זה.

3. משפחות צורה I שווה לזהות, לא לגזור. קומץ משקלים מכסה את רוב מה שתקראו, ויש נטיות רפויות: פעלים של מלאכה ועיסוק כמו كِتابَة ו-زِراعَة נוטים ל-فِعالَة; פעלים של בוא וצא כמו دُخول ו-خُروج נוטים ל-فُعول. התייחסו לאלה כעזרי זיהוי לניחוש מילה שזוכרים למחצה, לעולם לא כרישיון להמציא אחת. הטבלה למטה נותנת את המשפחות התכופות עם זוגות אמיתיים.

4. מצורה II ומעלה ה-مَصْدَر ניתן לניבוי. אלה החדשות הטובות, וזה רוב הערך המעשי של השיעור: לכל צורה מורחבת יש משקל مَصْدَر סדיר — סעיף 5 למטה נוקב בשני המקומות שבהם משקל שני מתחרה — ואפשר לבנות אותו מהפועל בלי מילון. למדו מילת עוגן לכל שורה בטבלת הצורות המורחבות — تَدْريس، مُشاهَدَة، إِرْسال، تَعَلُّم، تَعاوُن، اِنْكِسار، اِجْتِماع، اِسْتِخْدام — ויש לכם את כל המערכת. שימו לב לחתימה הפנימית של שלושת האחרונים: כסרה יושבת מיד לפני ה-ا הארוכה, וזה מה שהופך את اِنْفِعال، اِفْتِعال، اِسْتِفْعال לזיהוי מיידי על הדף.

5. שני פרטים בתוך טבלת הצורות המורחבות. ראשית, צורה II היא تَفْعيل, אבל כשעיצור השורש השלישי חלש (פועל לקוי ناقِص, שיעור 51) המשקל נעשה تَفْعِلَة: رَبّى → تَرْبِيَةٌ، سَمّى → تَسْمِيَةٌ، صَفّى → تَصْفِيَةٌ. כמה פעלים בשורש שלם לקחו את تَفْعِلَة גם מילונית — جَرَّبَ → تَجْرِبَةٌ — לכן אם מילה נראית כמו המשקל הזה, אל “תתקנו” אותה. שנית, לצורה III שני משקלים: ה-مُفاعَلَة הסדיר (شاهَدَ → مُشاهَدَةٌ، ساعَدَ → مُساعَدَةٌ) ו- فِعال קצר יותר שחלק מהפעלים מעדיפים או מתירים לצידו (دافَعَ → دِفاعٌ، حاوَرَ → حِوارٌ، حافَظَ → حِفاظٌ). אלה של فِعال הם שמות עצם תכופים בזכות עצמם; אספו אותם כמילים נפרדות.

6. ההמזה אומרת לכם באיזו צורה אתם מסתכלים. ה-مَصْدَر إِفْعال של צורה IV נפתח ב-המזה המפרידה هَمْزَة قَطْع, שנכתבת על מושב עם כסרה: إِرْسالٌ، إِعْلامٌ، إِغْلاقٌ. צורות VII, VIII, IX ו-X נפתחות ב-המזה המחברת هَمْزَة وَصْل, האליף התומכת החשופה של שיעור 48: اِنْكِسارٌ، اِجْتِماعٌ، اِسْتِخْدامٌ. ההבדל הזה שורד את הסרת סימני התנועה, ולכן הוא נראה בטקסט רגיל בלי ניקוד: إعلام נכון ו- اعلام שגוי; استخدام נכון ו- إستخدام שגוי. אם תזכרו משיעור זה עובדת כתיב אחת, שתהיה זו.

7. مَصْدَر מתנהג כמו כל שם עצם אחר. הוא מקבל את תווית היידוע במקום שבו האנגלית שמה גרונד חשוף — التَّدْخينُ مَمْنوعٌ “העישון אסור” — והערבית נוטלת את הצורה המיודעת הרבה יותר ברצון משהאנגלית נוטלת “the”. גם העברית מיידעת כאן (“העישון אסור”). הוא נוטה ביחסות כרגיל: مَرْفوع כנושא, مَنْصوب כמושא, مَجْرور אחרי מילת יחס או כסומך בסמיכות (إِضافَة). כמה مَصادِر אף נסחפו לשמות עצם מוחשיים ספירים ומקבלים ריבוי: اِجْتِماعٌ / اِجْتِماعاتٌ “פגישה / פגישות”, مُقابَلَةٌ / مُقابَلاتٌ “ראיון / ראיונות”.

8. المَصْدَر المُؤَوَّل: פסוקית שעושה עבודת שם עצם. הערבית יכולה לבנות את אותה משמעות גם מפסוקית קטנה, והמדקדקים קוראים לפסוקית הזו مَصْدَر מיוחס — مَصْدَر בתחפושת. שתי בניות עושות זאת:

• أَنْ + المُضارِع المَنْصوب, משיעור 34: أَنْ تَنْجَحَ = نَجاحُكَ. הפועל אחרי أَنْ בסוביונקטיב, ולכן אף פעם לא נושא דמה: פועל רגיל מקבל פתחה, הצורות שמסתיימות ב-نُون משמיטות אותה, ופועל שמסתיים ב-ى לא מראה שינוי כלל.
• أَنَّ + اسْم مَنْصوب + خَبَر, משיעור 44: أَنَّ الطّالِبَ ناجِحٌ = نَجاحُ الطّالِبِ.

יש חבר שלישי, פחות גלוי: أَنْ + الماضي, נפוץ אחרי מילות זמן — خَرَجْنا بَعْدَ أَنِ انْتَهَى الدَّرْسُ. (הערה: הכסרה על أَنِ שם: זו תנועת עזר לפני האליף השקטה של وَصْل ב-اِنْتَهى, בדיוק כמו ב-هَلِ اسْتَخْدَمْتَ.)

הבדילו בין أَنْ ל-أَنَّ לפי מה שבא אחריהן: أَنْ מקבלת פועל, أَنَّ מקבלת שם. השתיים אינן ניתנות להחלפה, וערבוב ביניהן הוא טעות נפוצה מאוד באזור הזה.

9. החלפת השניים, והיחסה שמתקבלת. כדי להפוך פסוקית ל-مَصْدَر ישיר: לוקחים את ה-مَصْدَر של הפועל, מחברים את הנושא כסופית כינוי או כסומך בסמיכות إِضافَة, ונותנים לשם את יחסת המשבצת שהפסוקית מילאה. הפסוקית עצמה לא מראה סיומת — וזו בדיוק הסיבה שכדאי לתרגל את ההחלפה, כי היא מכריחה אתכם לתת שם למשבצת.

• משבצת הנושא → مَرْفوع: يَسُرُّني أَنْ تَنْجَحَ → يَسُرُّني نَجاحُكَ.
• משבצת המושא → مَنْصوب: أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ → أُريدُ الذَّهابَ.
• אחרי מילת יחס, או אחרי ظَرْف כמו قَبْلَ ו-بَعْدَ → مَجْرور: دَرَسْتُ لِأَنْجَحَ → دَرَسْتُ لِلنَّجاحِ; وَصَلَ قَبْلَ أَنْ نَخْرُجَ → وَصَلَ قَبْلَ خُروجِنا.

10. איזה מהם לבחור. שניהם נכונים ושניהם חיים; ההבדל הוא מרקם. פסוקית ה-أَنْ היא הבחירה היומיומית במשלב הרשמי המדובר, ומתאימה כמעט בכל מקום שבו مَصْدَر ישיר היה מתאים, גם כשלא נזכרים ב-مَصْدَر של הפועל — החריג הוא פעלים שמדווחים עובדה (عَلِمَ، سَمِعَ), שרוצים أَنَّ עם שם ולא أَنْ עם פועל. ה-مَصْدَر הישיר צפוף יותר וכתוב יותר: כותרות עיתונים, מודעות רשמיות ופרוזה אקדמית מעדיפות אותו כי הוא אורז פסוקית שלמה לשם עצם אחד, וכי למודעה או לכותרת לעיתים קרובות אין מקום לפועל כלל — مَمْنوعٌ التَّدْخينُ، اِسْتِمْرارُ الحِوارِ. קראו ב-صَريح, דברו ב-مُؤَوَّل, ותהיו אידיומטיים בשני הכיוונים.

11. מה השיעור הזה משאיר לאחרים. مَصْدَر יכול לשאת מושא משלו, בסמיכות إِضافَة או באקוזטיב, ואפשר לתאר אותו בשם תואר בזמן שהוא עושה זאת; כל הבנייה הזו היא שיעור 67, וכל דוגמה כאן בנויה במתכוון בלי זה. ה-مَصْدَر שמשמש להעצים את הפועל שלו עצמו — دَرَسَ دِراسَةً جادَّةً — הוא המושא המוחלט المَفْعول المُطْلَق, שיעור 60. ה-مَصادِر של צורות מורחבות על שורשים חלשים (تَمَنّى → تَمَنٍّ) וה-المَصْدَر الميمِيّ הנדיר יותר הם מעבר לשלב הזה.

צורות ותבניות

הערה על הטבלאות: עמודת ה-وَزْن מראה תבנית חשופה, ותבנית חשופה לא נושאת סיומת יחסה — فِعالَة، فُعول، تَفْعيل הם שמות משקל, לא מילים. כל מילה אמיתית מודפסת עם הסיומת המלאה שלה, ונוטלת את היחסה שהמשפט נותן לה.

צורה I — המשפחות התכופות, עם הפועל שהן שייכות לו:

ששת המשקלים האלה אינם כל הרשימה — לצורה I יש עשרות — אבל הם מכסים את הרוב הגדול של הפעלים שפגשתם עד כה.

הצורות המורחבות, משקל אחד לכל אחת:

צורה IX, פעלי הצבע, הולכת אחרי اِفْعِلال: اِحْمَرَّ → اِحْمِرارٌ. היא נדירה דיה להשאיר את זה בכך.

שימו לב לתנועה שיושבת לפני עיצור השורש האחרון: ל-تَفَعُّل יש דמה (تَعَلُّمٌ) וגם ל-تَفاعُل (تَعاوُنٌ), בעוד שפעלי העבר שהם באים מהם יש להם פתחה (تَعَلَّمَ، تَعاوَنَ).

שני סוגי הפסוקית, והמקבילים הישירים שלהם:

והיחסה שהשם הישיר נושא אז, שמחליטה אותה המשבצת, לא השם:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• الكُتوبُ صَعْبٌ -> الكِتابَةُ صَعْبَةٌ — את ה-مَصْدَر של צורה I אי אפשר לבנות מתבנית. הושטת יד ל-فُعول של دُخول ושל خُروج נותנת كُتوبٌ, שאינה מילה. كَتَبَ במקרה לוקח كِتابَةٌ, והדרך היחידה לדעת זאת היא ללמוד את הפועל עם ה-مَصْدَر שלו.
• إِسْتِخْدامُ الحاسوبِ -> اِسْتِخْدامُ الحاسوبِ — האליף של اِسْتِفْعال היא هَمْزَة وَصْل ונכתבת חשופה, לעולם לא עם מושב. אותו דבר ל-اِجْتِماع، اِنْكِسار، اِسْتِقْبال.
• ارْسالٌ سَريعٌ -> إِرْسالٌ سَريعٌ — צורה IV הולכת בכיוון ההפוך: ה-مَصْدَر שלה נפתח בהמזה המפרידה האמיתית هَمْزَة قَطْع על מושב. קשרו את השתיים בזיכרון — إِعْلام עם מושב, اِسْتِعْلام בלי.
• أُريدُ أَنْ أَذْهَبُ -> أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ — أَنْ שמה את ה-مُضارِع שאחריה ב-مَنْصوب (שיעורים 33 ו-34). דמה שם אינה פליטה קטנה; היא אומרת שהפסוקית כבר אינה مَصْدَر مُؤَوَّل כלל.
• أُريدُ الذَّهابُ -> أُريدُ الذَّهابَ — כשמחליפים את הפסוקית בשם ישיר, השם חייב לקבל את יחסת המשבצת. כאן הוא המושא של أُريدُ, ולכן مَنْصوب.
• يَسُرُّني نَجاحَكَ -> يَسُرُّني نَجاحُكَ — אותו כלל, תוצאה הפוכה: ה-مَصْدَر הזה הוא ה-فاعِل של يَسُرُّ, ולכן مَرْفوع. תמיד שאלו איזו עבודה הפסוקית עשתה לפני שבוחרים סיומת.
• أَنَّ تَنْجَحَ -> أَنْ تَنْجَحَ — אחרי أَنْ בא פועל, אחרי أَنَّ בא שם באקוזטיב. השתמשו ב-أَنَّكَ ناجِحٌ אם אתם רוצים את השדה.
• أُحِبُّ التَّعْليمَ (במשמעות “אני אוהב ללמוד”) -> أُحِبُّ التَّعَلُّمَ — تَعْليم היא צורה II, מה שהמורה עושה; تَعَلُّم היא צורה V, מה שהתלמיד עושה. ה-مَصْدَر יורש את משמעות הצורה שלו, ולכן בחירת הצורה הלא נכונה בוחרת את המשמעות הלא נכונה.
• تَرْبيٌ -> تَرْبِيَةٌ — פועל מצורה II עם עיצור שורש אחרון חלש לוקח تَفْعِلَة, לא تَفْعيل. אותו דבר ל-تَسْمِيَة، تَصْفِيَة.
• اِجْتَماعٌ طَويلٌ -> اِجْتِماعٌ طَويلٌ — ה-مَصْدَر של צורה VIII הוא اِفْتِعال עם כסרה על ה-ت, אף שלפועל اِجْتَمَعَ יש שם פתחה. הכסרה הזו לפני ה-ا הארוכה היא החתימה של VII, VIII ו-X כאחד.

טיפים

• שמרו כל פועל חדש מצורה I כשלישייה במחברת: كَتَبَ / يَكْتُبُ / كِتابَةٌ. להוסיף את ה-مَصْدَر אחר כך, מהזיכרון, כמעט אף פעם לא עובד.
• לצורות המורחבות, שיננו מילת עוגן אחת לכל שורה בטבלה במקום את המשקל המופשט. تَدْريس، مُشاهَدَة، إِرْسال، تَعَلُّم، تَعاوُن، اِنْكِسار، اِجْتِماع، اِسْتِخْدام הן שמונה מילים וזו כל המערכת.
• בדיקה מהירה בצד המורחב: כסו את עמודת ה-مَصْدَر ובנו אותה מחדש מהפועל. אם אפשר לעשות זאת לשמונה פעלים, אפשר לעשות זאת לשמונה מאות.
• הפכו את ההחלפה לתרגול יומי. קחו כל משפט أَنْ שכתבתם וכתבו אותו מחדש עם مَصْدَر ישיר, ואמרו בקול איזו משבצת הוא ממלא ולכן איזו סיומת הוא מקבל.
• אם ה-مَصْدَر בורח לכם באמצע משפט, השתמשו בפסוקית أَنْ. כמעט בכל מקום שבו مَصْدَر ישיר מתאים, גם הפסוקית מתאימה — פתח מילוט עובד, לא ברירת מחדל פחות טובה.
• קראו כותרות. כותרות העיתונות הערבית הן שרשראות של مَصادِر, ולכן עשר דקות של עמודים ראשונים יתנו לכם יותר מהשמות האלה בהקשר מכל רשימה.
• השאירו להמשך: مَصادِر שנושאים מושא משלהם (שיעור 67), ה-مَفْعول مُطْلَق המעצים (שיעור 60), וה-مَصادِر של צורות מורחבות על שורשים חלשים. שורשים שלמים קודם.