בקצרה

גם לאנגלית וגם לעברית יש משבצת שקטה בסוף המשפט למצב שבו מישהו היה בזמן שמשהו קרה: “he arrived exhausted”, “הוא הגיע מותש”; “she left smiling”, “היא יצאה מחייכת”; “I drank the tea hot”, “שתיתי את התה חם”. המילה במשבצת הזו לא אומרת מה האדם או הדבר הוא — היא אומרת איך הם היו באותו רגע. לערבית יש צורה דקדוקית ייעודית בדיוק לעבודה הזו, והיא סיומת, לא מילה: שמים את התיאור באקוזטיב ומשאירים אותו לא מיודע. جاءَ الطّالِبُ مُسْرِعًا “התלמיד נכנס בחיפזון”. ה-مُسْرِعًا הזה הוא החאל الحال.

שווה להקדיש לו שיעור שלם משתי סיבות. ראשית, الحال הוא משבצת, לא מחלקת מילים אחת: אפשר למלא אותה בפרטיציפ אחד, בפסוקית שלמה שפותחת وَ, בפועל הווה חשוף, או בצירוף יחס — ארבע צורות, משמעות אחת. שנית, כלל קטן אחד מפריד אותו משם תואר רגיל: המילה שאת מצבה מתארים (בעל החאל صاحِبُ الحالِ) מיודעת, וה-حال עצמו לא מיודע. הופכים את זה והמשפט נעשה בשקט למשהו אחר.

הכלל

1. ההגדרה, והשאלה שהוא עונה עליה. الحال הוא אקוזטיב לא מיודע שמתאר את המצב של מישהו או משהו ברגע הפעולה. הוא עונה על كَيْفَ جاءَ؟ “איך / באיזה מצב הוא בא?”. השם שהוא שייך אליו נקרא صاحِبُ الحالِ, “בעל המצב”, ובדרך כלל הוא מיודע — שם פרטי, שם עם الـ, כינוי, או הנסמך של סמיכות מיודעת إِضافَة. לכן למשפט حال שלם יש שלושה חלקים: פועל, صاحِب מיודע, ואקוזטיב לא מיודע שתלוי בסוף:

• عادَ الوَلَدُ باكِيًا. — הילד חזר בבכי.
• خَرَجَ الرَّجُلُ غاضِبًا. — הגבר יצא כועס.

صاحِبُ الحالِ הוא בדרך כלל הנושא, אבל באותה קלות הוא יכול להיות המושא: ב-شَرِبْتُ الشّايَ ساخِنًا התה הוא שהיה חם, לא אני. חוש והתאם מכריעים ביניהם, וכששניהם אפשריים הקורא לוקח את הקרוב והסביר יותר: قَرَأْتُ الرِّسالَةَ واقِفًا יכול לתאר רק אותי, כי מכתב לא עומד.

2. צורה אחת: מילה בודדת (حالٌ مُفْرَدٌ). זו הצורה היומיומית וזו שכדאי לשלוט בה קודם. הממלא הוא כמעט תמיד פרטיציפ משיעור 53 — שם העושה اسْمُ الفاعِلِ למצב שהאדם נמצא בו מעשייתו שלו (مُسْرِعًا، ضاحِكًا، واقِفًا، جالِسًا), או שם הפעול اسْمُ المَفْعولِ למצב שמשהו הוכנס אליו (مَفْتوحَةً، مَكْسورًا، مَشْوِيًّا). גם שמות תואר של מצב זמני עובדים: ساخِنًا، بارِدًا، مُتْعَبَةً، سَعيدًا.

שתי תכונות לעולם לא משתנות: הוא مَنْصوب והוא نَكِرَة. בלי الـ ובלי מילת יחס מלפנים — רק סיומת האקוזטיב.

3. התאם: מין ומספר, לעולם לא יידוע. בניגוד לתוארי הפועל של שיעור 31, שהם קפואים, حالٌ مُفْرَدٌ מתאים ל-صاحِبِ الحالِ במין ובמספר בדיוק כמו שם תואר: عادَتِ الطّالِبَةُ مُتْعَبَةً، خَرَجوا ضاحِكينَ، وَصَلَ الطّالِبانِ مُتَأَخِّرَيْنِ. הוא פשוט מסרב להעתיק את היידוע. וכלל הריבוי הלא-תבוני של שיעור 11 עדיין חל: وَصَلَتِ الرَّسائِلُ مَفْتوحَةً, יחיד נקבה לריבוי של דברים.

ההתאם הזה הוא גם המבחן המעשי מול תואר פועל של אופן: سارَ سَريعًا “הוא הלך מהר” מתאר את ההליכה ולעולם לא מחליף צורה, בעוד جاءَ مُسْرِعًا מתאר אותו ונעשה مُسْرِعَةً، مُسْرِعينَ כשהנושא משתנה.

4. צורה שנייה: משפט שמני עם واو الحال. משפט שלם יכול לתפוס את המשבצת. אם הוא جُمْلَة اسْمِيَّة (נושא + נשוא), מכניסים אותו ב-واو الحال — ואו واو שמשמעותה “בזמן ש, עם”, לא “ו”:

• خَرَجَ وَهُوَ يَبْتَسِمُ. — הוא יצא מחייך.
• دَخَلْتُ البَيْتَ وَالمَطَرُ يَنْزِلُ. — נכנסתי לבית והגשם יורד.

הפסוקית חייבת להיות קשורה חזרה ל-صاحِبِ الحالِ ב-رابِط, מקשר. יש שניים: ה-واو עצמה, וכינוי שמפנה אחורה. כשהפסוקית על אותו אדם, צריך את הכינוי: وَهُوَ، وَهِيَ، وَأَنا، وَهُمْ. כשהיא על משהו אחר, כמו ב-وَالمَطَرُ يَنْزِلُ, ה-واو לבדה עושה את הקישור. שימו לב שכאן שום דבר לא נושא סיומת אקוזטיב שאפשר לראות; הפסוקית כולה עומדת במקום אקוזטיב (في مَحَلِّ نَصْبٍ), וזה כל מה שהדקדוק צריך.

5. צורה שלישית: פסוקית פועלית עם مُضارِع חשוף — ובלי واو. כשהמצב הוא פעולה מתמשכת של אותו אדם, הערבית משמיטה את הכינוי ואת ה-واو ופשוט נותנת לפועל הווה לבוא אחרי:

• ذَهَبَ يَجْري. — הוא הלך בריצה.
• وَقَفَ يَنْتَظِرُ الحافِلَةَ. — הוא עמד מחכה לאוטובוס.
• جَلَسَتْ تَقْرَأُ في الحَديقَةِ. — היא ישבה קוראת בגינה.

המקשר הוא הכינוי שכבר בתוך הפועל, ולכן واو היתה שגויה: לא *ذَهَبَ وَيَجْري. זו אחת הבניות שנשמעות הכי טבעיות בסיפור הערבי, והיא מתרגמת את ה-”-ing” האנגלי כמעט מילה במילה — וגם בעברית יש מקבילה קרובה (“הלך רץ”, “עמד מחכה”). مُضارِع בשלילה מתנהג אותו דבר ונשאר בלי واو: جَلَسَ لا يَتَكَلَّمُ “הוא ישב שם ולא אמר כלום”.

6. פסוקית בזמן עבר צריכה قَدْ. פועל ماضٍ לא יכול לתאר מצב הווה לבדו, ולכן פסוקית حال הבנויה עליו נוטלת قَدْ (שיעור 45), בדרך כלל עם ה-واو:

• جاءَ وَقَدْ تَعِبَ. — הוא הגיע מותש.
• وَصَلْنا وَقَدْ غابَتِ الشَّمْسُ. — הגענו אחרי שהשמש כבר שקעה.

משמיטים את قَدْ והקורא ייקח בדרך כלל את ה-واو כחיבור רגיל במקום: جاءَ وَتَعِبَ נקרא כשני אירועים ברצף, “הוא בא ועייף”. המקבילה השלילית משתמשת ב-لَمْ + ג’זם, שוב עם ה-واو: خَرَجَ مِنَ القاعَةِ وَلَمْ يَقُلْ شَيْئًا “הוא יצא מהאולם בלי לומר מילה” — דרך נפוצה מאוד לתת את ה-”without …ing” האנגלי, ואת “בלי” + שם הפועל העברי.

7. צורה רביעית: צירוף יחס או תואר מקום/זמן (شِبْهُ جُمْلَةٍ). حَرْفُ جَرٍّ + שם, או ظَرْف, יכולים גם הם למלא את המשבצת:

• رَأَيْتُهُ عَلى الشّاطِئِ. — ראיתי אותו על החוף.
• وَجَدْتُ القِطَّةَ تَحْتَ الطّاوِلَةِ. — מצאתי את החתולה מתחת לשולחן.

גם כאן שום דבר לא מסומן באקוזטיב — عَلى עדיין שמה גניטיב בתוך הצירוף שלה, تَحْتَ עדיין נסמך בסמיכות إِضافَة. הצירוף כולו פשוט יושב במשבצת ה-حال.

8. ניגוד היידוע מול النَّعْت. זה ההחלטה האחת שמקיימת או הורסת את הבנייה. השוו:

• عادَ الوَلَدُ باكِيًا. — הילד חזר בבכי. (حال — מצב, לא מיודע)
• عادَ الوَلَدُ الباكي. — הילד הבוכה חזר. (نَعْت — תיאור, מיודע)

המשפט השני דקדוקי לגמרי, אבל אין בו حال: الباكي נעשה שם תואר מודבק ל-الوَلَدُ, והמשפט רק אומר לכם איזה ילד. לכן הכלל הוא תמונת ראי של שיעור 8: שם תואר מעתיק את היידוע של השם שלו, حال לעולם לא.

החצי השני של אותו כלל: صاحِبُ الحالِ צריך להיות מיודע. כותבים جاءَ رَجُلٌ مُسْرِعًا והקורא פשוט ייקח את مُسْرِعٌ כשם תואר על رَجُلٌ, כי שם לא מיודע מזמין שם תואר. מיידעים את השם — جاءَ الرَّجُلُ مُسْرِعًا — או מנסחים מחדש. حال בראש המשפט עם صاحِب לא מיודע קיים בכתיבה זהירה, אבל אין צורך לייצר אותו בעצמכם.

9. כתיבת הסיומת ושמיעתה. האקוזטיב על حالٌ مُفْرَدٌ נכתב עם אליף משענת — مُسْرِعًا، ساخِنًا، واقِفًا — עם שני חריגים שכבר פגשתם בשיעור 31: מילה שמסתיימת ב-ة נושאת את התנווין על ה-ة (مُسْرِعَةً، مُتْعَبَةً, לעולם לא *مُتْعَبَةاً), ומילה שמסתיימת ב-המזה אחרי אליף ארוכה נושאת אותו על ההמזה (مَساءً, לעולם לא *مَساءاً). דיפטוט (שיעור 41) מקבל פתחה חשופה בלי תנווין כלל: رَجَعَ الطِّفْلُ جَوْعانَ.

פרס אחד על המאמץ: צורת ההפסק משמיטה את ـٌ ואת ـٍ, אבל את ـً לא — היא עדיין נשמעת כ-ā ארוכה. לכן مُسْرِعًا، ضاحِكًا، واقِفًا שומרים סיומת נשמעת אפילו אצל דוברים שלא הוגים שום יחסה אחרת. סוג ה-ة הוא החריג האחד שמדריך ההגייה סימן: אין לו אליף משענת ליפול עליה, לכן مُتْعَبَةً נעצר כ-مُتْعَبَهْ. אם לומדים לומר את הסיומת הזו בקול, נשמעים נכון.

10. הקפואים. קבוצה קטנה של אקוזטיבים — חלקם حال במקור, חלקם مَفْعول مُطْلَق ישן — עובדים עכשיו פשוט כתוארי פועל. אל תנתחו אותם — שיננו אותם: مَعًا “יחד”, جَميعًا “כולם יחד”, أَيْضًا “גם”, مَثَلًا “למשל”, طَبْعًا “כמובן”, أَوَّلًا “ראשית”, ثانِيًا “שנית”, عادَةً “בדרך כלל”, خُصوصًا “במיוחד”. הם לעולם לא מתאימים לכלום והם מהמילים התכופות ביותר בערבית הכתובה.

11. שני שכנים שהוא אינו. خَبَرُ كانَ גם הוא באקוזטיב (كانَ الطّالِبُ مُسْرِعًا), אבל הוא כל הנקודה של המשפט: מוחקים אותו ולא נשאר כלום. حال הוא תוספת — מוחקים את مُسْرِعًا מ-جاءَ الطّالِبُ مُسْرِعًا ועדיין יש משפט שלם. ותואר פועל של אופן (שיעור 31) לעולם לא מתאים, בעוד حالٌ مُفْرَدٌ כן.

שני אקוזטיבים נוספים נשארים לשיעורים שלהם: האקוזטיב שמציין במה נמדדים כמות או השוואה (התמייז التَّمْييز, שיעור 61), והאחד שחוזר על ה-مَصْدَر של הפועל עצמו להדגשה (המושא המוחלט المَفْعولُ المُطْلَقُ, שיעור 60). שניהם נראים כמו حال על הדף; אף אחד מהם לא מתאר מצב.

צורות ותבניות

ארבע הצורות של الحال:

התאם של ה-حال הבודד (גזע مُسْرِع “ממהר”):

איך הפסוקית נקשרת חזרה (الرّابِط):

כתיבת סיומת האקוזטיב:

אקוזטיבים קפואים ללמוד כמילים נפרדות:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• جاءَ الطّالِبُ مُسْرِعٌ -> جاءَ الطّالِبُ مُسْرِعًا — حال הוא مَنْصوب, תמיד. הדמה היתה עושה אותו לנושא שני, שאין למשפט מקום בשבילו.
• عادَ الوَلَدُ الباكِيَ -> عادَ الوَلَدُ باكِيًا — حال הוא לא מיודע. הוספת الـ הופכת את המילה ל-نَعْت (שיעור 8), ולכן الوَلَدُ الباكي רק אומר איזה ילד חזר.
• جاءَ رَجُلٌ مُسْرِعًا -> جاءَ الرَّجُلُ مُسْرِعًا — صاحِبُ الحالِ צריך להיות מיודע; אחרי שם לא מיודע הקורא לוקח את המילה כשם התואר שלו (جاءَ رَجُلٌ مُسْرِعٌ).
• عادَتِ الطّالِبَةُ مُتْعَبًا -> عادَتِ الطّالِبَةُ مُتْعَبَةً — ה-حال מתאים במין לבעליו, אף שהוא לעולם לא מתאים ביידוע.
• خَرَجوا ضاحِكًا -> خَرَجوا ضاحِكينَ — וגם במספר: הריבוי השלם הזכר הוא ـينَ באקוזטיב, לא ـونَ ולא היחיד.
• خَرَجْنَ ضاحِكاتً -> خَرَجْنَ ضاحِكاتٍ — הריבוי השלם הנקבה מקבל כסרתאן באקוזטיב (שיעורים 9 ו-40). לכתוב פתחתאן על ـات תמיד שגוי.
• ذَهَبَ وَيَجْري -> ذَهَبَ يَجْري — مُضارِع חשוף מתחבר בלי واو כלל; המקשר הוא הכינוי שכבר בתוך הפועל. עם ה-واو זה נקרא כפעולה שנייה, נפרדת.
• خَرَجَ وَيَبْتَسِمُ -> خَرَجَ وَهُوَ يَبْتَسِمُ — واو الحال מכניס פסוקית שמנית, ולכן צריך כינוי נושא. השמטת ה-واو (خَرَجَ يَبْتَسِمُ) היא התיקון האחר.
• جاءَ وَتَعِبَ -> جاءَ وَقَدْ تَعِبَ — פסוקית حال בזמן עבר צריכה قَدْ; בלי זה ה-واو היא חיבור רגיל, “הוא בא ועייף”.
• رَأَيْتُهُ عَلى الشّاطِئَ -> رَأَيْتُهُ عَلى الشّاطِئِ — הצירוף כולו תופס את משבצת האקוזטיב, אבל בתוכו عَلى עדיין גוזרת גניטיב. לעולם אל תסמנו את شِبْهَ الجُمْلَةِ בפתחה.

טיפים

• בדקו כל מועמד ב-كَيْفَ؟ — אם התשובה מתארת את מצב העושה זה حال; אם היא מתארת את הפעולה זה תואר פועל של אופן (שיעור 31), והוא לא יתאים.
• מבחן שני, להבדיל حال מ-خَبَرِ كانَ: מחקו את האקוזטיב. אם המשפט עדיין עומד, זה היה حال; אם הוא קורס, זה היה הנשוא.
• כשלא בטוחים באיזו צורה להשתמש, נסוגים ל-وَ + כינוי + פועל (خَرَجَ وَهُوَ يَجْري). זה תמיד דקדוקי, בעוד צורת הפועל החשוף עובדת רק עם مُضارِع וצורת ה-قَدْ רק עם ماضٍ.
• למדו את הסט הקפוא (مَعًا، أَيْضًا، مَثَلًا، طَبْعًا، أَوَّلًا) כאוצר מילים רגיל. הפתחתאן שלהם אינה משהו שמחשבים בכל פעם.
• בחרו את הפרטיציפ לפי הקול: اسْمُ الفاعِلِ למה שבעל המצב עושה (ضاحِكًا، واقِفًا), اسْمُ المَفْعولِ למה שנעשה לו (مَفْتوحَةً، مَشْوِيًّا). בשיעור 53 המשקלים.
• אמרו את ـً בקול בכל حال שנכתב עם אליף משענת. זו סיומת היחסה האחת ששורדת את צורת ההפסק, ולכן זו הסיומת שבאמת תשמעו בשידור חדשות.
• בקריאת טקסט בלי ניקוד, זו החתימה: משפט שלם, ואז שם חשוף בלי الـ ובלי מילת יחס מלפנים. קראו אותו כ-حال וספקו את הפתחתאן בעצמכם.
• “Without …ing” יוצא כמעט תמיד כ-وَلَمْ + ג’זם (خَرَجَ وَلَمْ يَنْظُرْ إِلَيَّ) או כ-دونَ أَنْ + סוביונקטיב משיעור 34. גם “בלי” + שם הפועל העברי אין לו מילה ערבית אחת; אל תחפשו אותה.