בקצרה

הערבית בונה תנאי משלושה חלקים ולא יותר: מילה שפותחת אותו, פועל התנאי, והתשובה. إِنْ تَدْرُسْ تَنْجَحْ — “אם תלמד, תצליח”. האנגלית מסמנת את שני החצאים ב-if ובזמן עתיד; גם העברית מסמנת ב”אם” או “כש” ובפועל. הערבית מסמנת אותם בעיצוב מחדש של שני הפעלים, והעיצוב הוא ה-مَجْزوم שכבר שלכם משיעור 35, עובד עכשיו פעמיים במשפט אחד ובלי שלילה באופק.

השיעור נשען על פיצול אחד. רוב מיליות התנאי — إِنْ ומשפחת “מי/מה/מתי/איפה” — שמות את שני הפעלים בג’זם. שתיים מהנפוצות ביותר, إِذا ו-كُلَّما, לא גוזרות כלום ונוטלות צורת עבר גם כשהמשמעות היא עתיד. מוסיפים את ה-فَ שתשובות מסוימות דורשות, והתנאים הממשיים גמורים. הלא-ממשיים — “אם הייתי יודע”, “אלמלא” — רצים על لَوْ ו-لَوْلا והם שיעור 65; אל תשאלו מהם כאן.

הכלל

1. שלושת החלקים. כל משפט תנאי הוא أَداةُ الشَّرْطِ (מילית התנאי) + فِعْلُ الشَّرْطِ (פועל התנאי) + جَوابُ الشَّرْطِ (התשובה, שנקראת גם جَزاءُ الشَّرْطِ). הכול משפט אחד וה-أَداة עומדת בראשו; שום דבר לא בא לפניה מלבד מחבר כמו وَ או צירוף נושא. אין חובה לפסיק בין שני החצאים — עריכה מודרנית שמה שם לעיתים ،, אבל שום דבר דקדוקי לא תלוי בזה; הגבול הוא סוף פסוקית הפועל הראשון.

2. שתי משפחות, וזה כל השיעור. أَدَواتُ الشَّرْطِ מתפצלות לאלה שגורמות جَزْم ולאלה שלא.

• الجازِمَة — إِنْ، مَنْ، ما، مَهْما، مَتى، أَيْنَما، كَيْفَما، أَيّ. שני הפעלים הולכים ל-مَجْزوم: إِنْ تَدْرُسْ تَنْجَحْ.
• غَيْرُ الجازِمَة — إِذا ו-كُلَّما. שום דבר לא מושם בשום דרך; הפועל אחריהן הוא בדרך כלל צורת עבר: إِذا دَرَسْتَ نَجَحْتَ.

שני משפטי הדוגמה מתורגמים זהה לעברית (“אם/כשתלמד, תצליח”) ולאנגלית, ולא חולקים אף תכונה דקדוקית אחת. למדו אותם כזוג מותאם, ומחצית הטעויות באזור הזה לא יקרו.

3. إِنْ: שני ג’זמים, והשני הוא ההפתעה. אחרי إِنْ פועל התנאי נוטל جَزْم בדיוק כמו אחרי لَمْ. מה שחדש הוא שגם התשובה נוטלת אותו, אף שאין מילית כלל לפני התשובה:

إِنْ تَجْتَهِدْ (شَرْط، مَجْزوم) تَنْجَحْ (جَواب، مَجْزوم).

שום דבר לא שולל, שום דבר לא אוסר, שום דבר לא מצווה; הסוכון על تَنْجَحْ נגרם ממבנה התנאי לבדו. שני פעלים, שני סוכונים, מילית إِنْ אחת.

4. איפה ה-جَزْم באמת נראה. על פועל שלם הסימן הוא סוכון חשוף וטקסט בלי ניקוד מסתיר אותו לגמרי. על המחלקות האחרות המילה מתכווצת לעין, ואלה הצורות לתרגל — שם הקורא שומע את הטעות שלכם:

• الصَّحيحُ السّالِمُ: تَدْرُسُ → تَدْرُسْ. סוכון מחליף את הדמה.
• النّاقِص (אות אחרונה חלשה): تَمْشي → تَمْشِ. ה-ي נמחקת והכסרה שלה נשארת.
• الأَجْوَف (אות אמצעית חלשה): تَزورُ → تَزُرْ. ה-و הארוכה מתקצרת לדמה.
• الأَفْعالُ الخَمْسَةُ: تَدْرُسونَ → تَدْرُسوا. ה-نون נושרת, האליף השקטה נכתבת.

5. צורות עבר בתוך מסגרת ג’זם. אחרי إِنْ אפשר באותה מידה להשתמש בפועל עבר, וזה נפוץ מאוד בכתיבה: إِنْ دَرَسْتَ نَجَحْتَ. צורת העבר היא مَبْنِيّ — בנויה, בלתי משתנה — ולכן שום דבר נראה לא קורה לה; המדקדקים אומרים שהיא فِي مَحَلِّ جَزْمٍ, במקום ג’זם. ערבוב מותר בכיוון אחד: شَرْط בעבר עם جَواب בג’זם הוא ערבית טובה (إِنْ دَرَسْتَ تَنْجَحْ). ההפך — شَرْط בג’זם עם جَواب בעבר — אין לייצר; הישארו עם שלוש המסגרות בטבלה למטה.

6. إِذا: צורת העבר שמשמעותה עתיד. إِذا אינה מילית גוזרת כלל. הדקדוק הערבי מסווג אותה כמילת זמן (ظَرْف) עם כוח תנאי, ומילת זמן לא שמה כלום בדרך. הפועל שלה הוא צורת עבר והתייחסות הזמן שלה היא העתיד:

إِذا وَصَلَ القِطارُ رَكِبْنا مَعًا. — “כשהרכבת תגיע נעלה יחד.”

שתי הוכחות ש-إِذا לא גוזרת כלום. ראשית, פועל הווה בתשובה שומר על הדמה שלו בלי נגיעה: إِذا زارَني صَديقي أُقَدِّمُ لَهُ القَهْوَةَ. שנית, כשכן רואים סוכון אחרי إِذا תמיד יש לו סיבה אחרת — إِذا لَمْ تَفْهَمْ فَاسْأَلْ: הסוכון הזה שייך ל-لَمْ, שהיא מילית ג’זם בזכות עצמה. בפרוזה מודרנית إِذا באה ישר לפני הפועל שלה; תפגשו גם إِذا ما, שם ה-ما לא מוסיפה למשמעות.

7. إِنْ או إِذا — הבדל משמעות אמיתי. הן לא וריאנטים סגנוניים.

• إِذا = הדובר מצפה שזה יקרה, או יודע שזה יקרה: إِذا جاءَ الصَّيْفُ سافَرْنا. זה “כש” לא פחות מ”אם”, והיא הנפוצה בהרבה מבין השתיים בפרוזה מודרנית.
• إِنْ = הדובר באמת לא בטוח, או חושב שזה לא סביר: إِنْ تَتَغَيَّرْ خُطَّتُهُمْ نُخْبِرْكَ. זה ה-”אם” ההיפותטי, והוא שולט בתנאים עם لَمْ, בכתיבה רשמית ובצירופים קבועים כמו إِنْ شاءَ اللهُ.

8. שאר משפחת ה-جازِمَة: הן ממלאות תפקיד בתוך הפסוקית. إِنْ היא מילית ולא עושה שום דבר אחר. האחרות הן שמות או תוארי פועל, ולכן מלבד לפתוח את התנאי הן ממלאות משבצת בתוכו — נושא, מושא, מקום, אופן:

• مَنْ “מי ש-”, לאנשים: مَنْ يَعْمَلْ بِجِدٍّ يَنَلْ ما يُريدُ.
• ما ו- مَهْما “מה ש-”, לדברים; مَهْما היא המודגשת ואינה יכולה להתייחס לאדם: مَهْما تَقُلْ فَلَنْ أُغَيِّرَ رَأْيي.
• مَتى “מתי ש-”: مَتى تَصِلْ إِلى المَطارِ أَسْتَقْبِلْكَ. אותה מילה כמו שאלת مَتى؟ “מתי?”, תפקיד אחר — כאן היא לא שאלה ואינה מקבלת סימן שאלה.
• أَيْنَما “איפה ש-” ו- كَيْفَما “איך ש-, בכל דרך”: أَيْنَما تَذْهَبْ تَجِدْ أَصْدِقاءَ.
• أَيّ “איזה ש-”, ייחודית בכך שהיא נוטלת שם אחריה בסמיכות إِضافَة ומשנה את הסיומת שלה עצמה לפי תפקידה: أَيُّ طالِبٍ يَجْتَهِدْ يَنْجَحْ (مُبْتَدَأ، مَرْفوع) לצד أَيَّ كِتابٍ تَقْرَأْ تَسْتَفِدْ مِنْهُ (مَفْعول بِهِ، مَنْصوب).

9. فاءُ الجَوابِ — ה-فَ שאינה רשות. תשובה בג’זם או בעבר מתחברת ישר בלי כלום ביניהן: إِنْ تَدْرُسْ تَنْجَحْ، إِذا دَرَسْتَ نَجَحْتَ. אבל תשובות מסוימות לא יכולות להיות ג’זם כלל, ואז הערבית דורשת فَـ דבוקה לחזית התשובה. הרשימה קצרה ושווה לשינון כרשימה:

1. התשובה היא משפט שמני: إِذا نَجَحْتَ فَلَكَ جائِزَةٌ.
2. התשובה היא ציווי (או איסור עם لا): إِذا وَصَلْتَ فَاتَّصِلْ بي.
3. התשובה נפתחת ב-سَـ / سَوْفَ: إِنْ تَحْضُرْ فَسَنَبْدَأُ فَوْرًا.
4. התשובה נפתחת ב-قَدْ: إِنْ تَسْأَلْهُ فَقَدْ يُساعِدُكَ.
5. התשובה נפתחת ב-ما: إِنْ تَبْحَثْ عَنْهُ فَما هُوَ هُنا.
6. התשובה נפתחת ב-لَنْ: مَهْما تَقُلْ فَلَنْ أُغَيِّرَ رَأْيي.

מבחן אחד מכסה את ששתן: אם אי אפשר לשים את התשובה עצמה בג’זם, היא צריכה את ה-فَ. לשם אין דרך; ציווי כבר קבוע; سَـ، سَوْفَ، قَدْ، ما، لَنْ כל אחת חוסמת את הג’זם בכך שהיא תופסת את המשבצת לפני הפועל. אותו דבר חל על הפעלים הקפואים لَيْسَ ו-عَسى: إِذا تَأَخَّرَ فَلَيْسَ ذٰلِكَ خَطَأَهُ. כי إِذا כל כך לעיתים קרובות מכניסה תשובה שמנית או תשובת עתיד, תראו فَ עם إِذا כל הזמן — אבל ה-فَ שייכת לצורת התשובה, לא ל-إِذا.

10. שלילה בתוך תנאי. “אם … לא” הוא إِنْ لَمْ או إِذا لَمْ ועוד ג’זם; لَمْ עושה את העבודה, ולכן המשקל זהה בשניהם: إِنْ لَمْ تُسافِرْ غَدًا فَاتَّصِلْ بي، إِذا لَمْ تَفْهَمِ الدَّرْسَ فَاسْأَلِ المُعَلِّمَ. החלופה הדחוסה היא وَإِلّا “אחרת”, שאוזקת وَ + إِنْ + لا למילה אחת ומשמיטה את פועל התנאי — לכן הפועל שלה עצמה עדיין יוצא مَجْزوم: اُدْرُسْ وَإِلّا تَرْسُبْ.

11. שני סוכונים לא יכולים להיפגש — אותו תיקון כמו בשיעור 35. ג’זם שמסתיים בסוכון ואחריו התווית מקבל כסרה: كَيْفَما تُعامِلِ النّاسَ يُعامِلوكَ، إِذا لَمْ تَفْهَمِ الدَّرْسَ. זה תיקון הגייה בלבד; הפועל עדיין مَجْزوم.

12. מה שהושמט במכוון. لَوْ ו-لَوْلا — התנאים הלא-ממשיים, “אם היית לומד היית מצליח” — הם שיעור 65 במלואו, והשימוש ב-لَوْ לתנאי ממשי ופתוח הוא הטעות הנפוצה ביותר באזור הזה. كُلَّما כביטוי זמן היה שיעור 38 ומופיע כאן רק כדי לשבת בעמודת جازِمة / غَيْر جازِمة. חיבור פסקאות שלמות ב-فِي حالِ، شَريطَةَ أَنْ، بِشَرْطِ أَنْ שייך לשיעור 66. וה-أَدَوات הישנות יותר إِذْما، أَنّى، حَيْثُما، أَيّانَ גוזרות ג’זם גם הן אבל נדירות בפרוזה מודרנית — מזהים, לא מייצרים בעצמכם. מארבע רק حَيْثُما “איפה ש-” עדיין נפגשת בסדירות כלשהי.

צורות ותבניות

המיליות, ממוינות לפי הדבר היחיד שחשוב. שתי השורות האחרונות הן אלה שלא גוזרות כלום:

הג’זם על פני מחלקות הפועל, כדי שהסימן יהיה נראה איפשהו. גוף שני יחיד זכר, כי זו הצורה שתנאי בדרך כלל נוחת עליה:

הפועל המוכפל נוסף לשלמות בלבד: הוא מתנהג כמו בשיעור 35, שם שלוש הצורות המותרות פורטו.

שלוש המסגרות שצריך באמת לייצר. כל השאר הוא זיהוי:

מתי فاءُ الجَوابِ חובה — כל הרשימה, עם הטריגר במודגש:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• إِنْ تَدْرُسُ تَنْجَحُ -> إِنْ تَدْرُسْ تَنْجَحْ — إِنْ גוזרת ג’זם והיא מגיעה לשני הפעלים. שתי דמות כאן הן הטעות הנפוצה ביותר בכל הנושא.
• إِذا تَدْرُسُ تَنْجَحُ -> إِذا دَرَسْتَ نَجَحْتَ — إِذا נוטלת צורת עבר אף שהמשמעות היא עתיד. פועל הווה ישר אחרי إِذا מופיע בערבית קלאסית (إِذا تُتْلى عَلَيْهِ آياتُنا), אבל הוא נדיר; בפרוזה מודרנית כותבים את צורת העבר.
• إِذا نَجَحْتَ لَكَ جائِزَةٌ -> إِذا نَجَحْتَ فَلَكَ جائِزَةٌ — התשובה היא משפט שמני, ולכן فاءُ الجَوابِ חובה. השמטתה משאירה שני משפטים דבוקים.
• إِذا وَصَلْتَ اِتَّصِلْ بي -> إِذا وَصَلْتَ فَاتَّصِلْ بي — תשובת ציווי צריכה את אותה فَ. היא דבוקה לפועל, לעולם לא נכתבת כמילה נפרדת.
• مَهْما تَقُلْ لَنْ أُغَيِّرَ رَأْيي -> مَهْما تَقُلْ فَلَنْ أُغَيِّرَ رَأْيي — لَنْ חוסמת את הג’זם, לכן התשובה נוטלת את ה-فَ. אותו דבר ל-سَـ، سَوْفَ، قَدْ، ما.
• لَوْ تَدْرُسْ تَنْجَحْ -> إِنْ تَدْرُسْ تَنْجَحْ — لَوْ היא לתנאים שהדובר מתייחס אליהם כלא-ממשיים או שכבר אבדו. לתנאי פתוח שעדיין אפשרי השתמשו ב-إِنْ או ב-إِذا.
• إِنْ تَزورْني أَزورْكَ -> إِنْ تَزُرْني أَزُرْكَ — סוכון לא יכול לבוא אחרי תנועה ארוכה, לכן הפועל החלול מתקצר בג’זם: تَزورُ נעשה تَزُرْ.
• إِنْ تَمْشي تَصِلْ -> إِنْ تَمْشِ تَصِلْ — בפועל לקוי-סוף ה-ي נמחקת לגמרי ורק הכסרה שלה נשארת. המילה באמת כל כך קצרה.
• إِنْ تَدْرُسونَ تَنْجَحونَ -> إِنْ تَدْرُسوا تَنْجَحوا — الأَفْعالُ الخَمْسَةُ משמיטות את ה-نون בג’זם, בתשובה בדיוק כמו בתנאי.
• إِذا لَمْ تَفْهَمَ الدَّرْسَ -> إِذا لَمْ تَفْهَمِ الدَّرْسَ — لَمْ דורשת סוכון (לא את הפתחה של הסוביונקטיב), והסוכון הופך לכסרה לפני התווית.

טיפים

• למדו את إِنْ تَدْرُسْ تَنْجَحْ ואת إِذا دَرَسْتَ نَجَحْتَ ככרטיס אחד עם שני פנים. כל השאר בשיעור הזה הוא הרחבה של הניגוד הזה.
• קיצור לבחירה: אם הייתם אומרים באופן טבעי “כש”, כתבו إِذا; אם אתם מתעקשים על “אם”, כתבו إِنْ. בפרוזה מודרנית إِذا מנצחת רוב הזמן.
• אל תתרגלו תנאים על פעלים שלמים לבדם — إِنْ تَدْرُسْ מסתיר את הדקדוק שלו עצמו בטקסט בלי ניקוד. בנו את המשפטים על زارَ، قالَ، مَشى، رَأى، اِسْتَطاعَ, שבהם קריסת הצורה אי אפשר לזייף.
• בכל פעם שכותבים إِذا, הסתכלו על פסוקית התשובה לפני שגומרים את המשפט. אם היא נפתחת בשם, בציווי, ב-سَـ، سَوْفَ، قَدْ، ما או لَنْ, ה-فَ נכנסת. הבדיקה הזו לבדה מסירה מחלקה שלמה של טעויות.
• מסגרת השלילה إِنْ لَمْ / إِذا لَمْ שווה לתרגל בנפרד, כי היא עורמת שתי מילים גוזרות ג’זם ולומדים משאירים את הסיומת פתוחה דרך קבע.
• השאירו את لَوْ מחוץ לייצור לגמרי עד שיעור 65. אם לא בטוחים אם תנאי ממשי, הוא ממשי — הלא-ממשיים הם אלה שהדובר מתייחס אליהם כסותרים את המציאות.
• קראו מאמרי מערכת בעיתונים בשביל إِذا: היא פותחת שם משפטים רבים מאוד, ורואים אותה ואחריה פועל עבר חמישים פעם יקבע את המשקל מהר יותר מכל טבלה.
• התעלמו לעת עתה מה-إِذْما، أَنّى، حَيْثُما הארכאיות ומכל דוגמה קלאסית שבה שם יושב בין إِذا לפועל שלה. ערבית כתובה מודרנית כמעט תמיד שמה את הפועל ישר אחרי המילית.