בקצרה

הערבית יכולה לכווץ שם עצם בהחלפת התנועות שלו במקום בהוספת מילה. كَلْبٌ “כלב” נעשה كُلَيْبٌ، نَهْرٌ “נהר” נעשה نُهَيْرٌ: העיצורים נשארים בדיוק במקומם, התנועות מוחלפות במשקל קבוע, ו-ي מופיעה אחרי העיצור השני. החתימה קצרה ולעולם לא משתנה — דמה על העיצור הראשון, ואז ـَيْ — לכן מילה שנראית זרה על הדף לעיתים קרובות מתגלה כמילה שכבר מכירים, לובשת את התחפושת האחת הזו.

התייחסו לזה כאל שיעור זיהוי. פרוזה מודרנית כמעט אף פעם לא טובעת הקטנה במקום; כדי לומר “ספר קטן” היא אומרת كِتابٌ صَغيرٌ. מה שהיא כן משתמשת בו הוא מלאי קטן של הקטנות שהתקשו לאוצר מילים רגיל — كُتَيِّبٌ חוברת, بُحَيْرَةٌ אגם, جُسَيْمٌ חלקיק, دُوَيْلَةٌ מדינה קטנה שנאמרת בבוז — ועוד שני תוארי פועל של העיתונות قُبَيْلَ ו-بُعَيْدَ. המשימה שלכם היא להפשיט את המשקל עד השורש, לחפש את הבסיס, וללמוד את תריסר המילים האלה כמילים נפרדות. לייצר הקטנות חדשות אינה המשימה שלכם.

הכלל

1. החתימה: ـُ ואז ـَيْ. כל הקטנה בשפה, יהא גודלה אשר יהא, נפתחת באותו אופן: העיצור הראשון נושא דמה, השני נושא פתחה, ו- ي עם סוכון באה מיד אחרי. كُـ لَـ يْـ … הוא כל פעמון האזעקה. מה שבא אחרי זה תלוי באורך מילת הבסיס, ויש רק שלושה המשכים, ברשימה למטה. אם מילה לא נפתחת ב-ـُ ـَيْ, היא אינה הקטנה, לא משנה מה היא אומרת.

2. فُعَيْل — הבסיס בן שלושת העיצורים. הצורה הנפוצה והפשוטה ביותר. לוקחים שם של שלושה עיצורים, זורקים את התנועות שלו, ויוצקים אותו ל-فُعَيْل:

كَلْبٌ → كُلَيْبٌ، نَهْرٌ → نُهَيْرٌ، جَبَلٌ → جُبَيْلٌ، قَلَمٌ → قُلَيْمٌ، جِسْمٌ → جُسَيْمٌ.

בסיס שעיצור השורש האמצעי שלו אות חלשה אינו חריג — ה-ي או ה-و הזו היא עיצור שורש אמיתי וחוזרת למבט. بَيْتٌ (שורש ب ي ت) → بُيَيْتٌ, עם שתי ي ברצף ובלי שדה ביניהן. دارٌ (שורש د و ر) → دُوَيْرَةٌ، نارٌ (שורש ن و ر) → نُوَيْرَةٌ: ה-و שהאליף עמדה במקומה חוזרת (שתיהן נקבה, ומכאן ה-ة הנוספת של כלל 6). זו אותה תנועת “החזירו את עיצור השורש החלש” שלמדתם לפעלים חלולים בשיעור 50.

3. فُعَيِّل — כשלבסיס בן שלושת העיצורים יש תנועה ארוכה אחרי עיצור השורש השני. תת-המקרה הזה חשוב כי הוא מייצר את ההקטנה השימושית ביותר בדפוס המודרני. ב-كِتابٌ ה-ا יושבת במקום השלישי, אחרי ك ו-ت; בהקטנה התנועה הארוכה הזו נעשית ي ומתמזגת עם ה-ي של ההקטנה עצמה תחת שדה:

كِتابٌ → كُتَيِّبٌ (חוברת)، رَغيفٌ → رُغَيِّفٌ (כיכר לחם קטנה)، غَزالٌ → غُزَيِّلٌ.

שימו לב מה השדה אומרת לכם בקריאה: ي כפולה לפני העיצור האחרון של הקטנה פירושה שלבסיס היתה שם תנועה ארוכה, איזו שלא היתה. ي כפולה ממש בסוף היא משהו אחר — بُنَيٌّ، كُرَيَّةٌ — ובאה מעיצור שורש אחרון חלש.

4. فُعَيْعِل — הבסיס בן ארבעת העיצורים. ארבעה עיצורים לא משאירים מקום לתנועה ארוכה, לכן האות הנוספת פשוט נוטלת כסרה:

دَفْتَرٌ → دُفَيْتِرٌ، دِرْهَمٌ → دُرَيْهِمٌ، عَقْرَبٌ → عُقَيْرِبٌ، مَكْتَبٌ → مُكَيْتِبٌ.

ا ארוכה במקום השני נספרת כאחת מארבע המשבצות ועולה כ-و: كاتِبٌ → كُوَيْتِبٌ، شاعِرٌ → شُوَيْعِرٌ. השנייה שבהן היא מילה אמיתית ועדיין בשימוש למשורר עלוב קטן, והיא מראה לכם את קצה הבוז שהמשקל יכול לשאת.

5. فُعَيْعيل — ארבעה עיצורים עם תנועה ארוכה במקום הרביעי. אם לבסיס יש תנועה ארוכה בין שני העיצורים האחרונים, התנועה הזו שורדת, והיא תמיד יוצאת כ-ي, מה שהיתה במקור:

مِفْتاحٌ → مُفَيْتيحٌ، عُصْفورٌ → عُصَيْفيرٌ، قِنْديلٌ → قُنَيْديلٌ، مِصْباحٌ → مُصَيْبيحٌ، سُلْطانٌ → سُلَيْطينٌ.

האליף של مِفْتاح, ה-و של عُصْفور וה-ي של قِنْديل כולן נגמרות כאותה ي. שימו לב כמה זה צמוד לריבויים השבורים של שיעור 10: مَفاتيحُ / مُفَيْتيحٌ، عَصافيرُ / عُصَيْفيرٌ، قَناديلُ / قُنَيْديلٌ — שלד אחד, שני סטי תנועות.

6. בסיס נקבי בלי סימון מגדל ة. בערבית יש קבוצת שמות שהם נקבה מטבעם אבל לא נושאים סיומת נקבה: شَمْسٌ، أَرْضٌ، عَيْنٌ، يَدٌ، نارٌ، دارٌ، حَرْبٌ، بِئْرٌ (שיעור 5). כששם כזה בן שלושה עיצורים מוקטן, ה-ة החסרה מסופקת:

شَمْسٌ → شُمَيْسَةٌ، أَرْضٌ → أُرَيْضَةٌ، عَيْنٌ → عُيَيْنَةٌ، يَدٌ → يُدَيَّةٌ.

בסיס שכבר יש לו ة פשוט שומר אותה: شَجَرَةٌ → شُجَيْرَةٌ، دَوْلَةٌ → دُوَيْلَةٌ، حَديقَةٌ → حُدَيِّقَةٌ (ארבע אותיות ועוד ה-ة, לכן כלל 3 חל גם בתוכה). ונקבות ארוכות יותר לא נוטלות את ה-ة הנוספת: عَقْرَبٌ, נקבה ובת ארבע אותיות, נותנת عُقَيْرِبٌ, לא عُقَيْرِبَةٌ.

7. הן נוטות ביחסות כמו כל שם עצם רגיל. שום דבר במשקל לא חוסם תנווין ולא משנה את סיומות היחסה. הקטנה היא טריפטוט רגיל:

كُتَيِّبٌ / كُتَيِّبًا / كُتَيِّبٍ, ועם התווית الكُتَيِّبُ / الكُتَيِّبَ / الكُتَيِّبِ.

הריבויים הם הריבויים השלמים הרגילים: كُتَيِّباتٌ، دُوَيْلاتٌ، جُسَيْماتٌ، شُجَيْراتٌ. משקל ההקטנה עצמו אינו טריגר לדיפטוט, לכן שם בהקטנה נוטה ביחסות לפי הקריטריונים הרגילים של שיעור 41: حُسَيْنٌ מקבל תנווין מלא — جاءَ حُسَيْنٌ، سَلَّمْتُ عَلى حُسَيْنٍ — כי فُعَيْل אינו אחת ממחלקות הדיפטוט. שם שחסום מתנווין מסיבה אחרת — שם נקבה, למשל — נשאר חסום.

8. מה שהמשקל אומר מחליט ההקשר, לא הצורה. ארבע קריאות חיות בערבית המודרנית: קטנות מילולית (شُجَيْرَةٌ שיח, بُحَيْرَةٌ אגם, عُصَيْفيرٌ ציפור קטנה); חיבה, בעיקר בדיבור לילדים ובדיבור מדווח — يا بُنَيَّ، يا أُخَيَّ; בוז או הקטנה, וזה מה שעיתונאי מתכוון ב-دُوَيْلَةٌ או ב-شُوَيْعِرٌ; ושימוש טכני טהור, שבו ההקטנה נבחרה לטבוע מונח ואין כבר תחושת קטנות — جُسَيْمٌ חלקיק בפיזיקה, كُرَيَّةٌ כדורית ברפואה (الكُرَيّاتُ الحَمْراءُ, כדוריות הדם האדומות). רק המשפט הסובב אומר לכם באיזו אתם מסתכלים, לכן קראו את כל הפסוקית לפני שתחליטו שהכותב מלגלג.

9. איך מחפשים אחת. למילון אין ערך להקטנה; יש לו את הבסיס. הופכים את המשקל בשלושה צעדים (שיעור 22): מוחקים את ה-ي שאחרי העיצור השני, מבטלים את ההכפלה אם יש שדה, וקוראים את מה שנשאר כשורש. عُصَيْفير → ع ص ف ر → عُصْفور. مُفَيْتيح → م ف ت ح → ה-م היא הרחבה, לכן השורש הוא ف ت ح והבסיס הוא مِفْتاح. دُفَيْتِر → د ف ت ر → دَفْتَر. كُتَيِّب → ה-ي הכפולה נפרסת לתנועה ארוכה → كِتاب. בדפוס בלי ניקוד הדמה והפתחה בלתי נראות, אבל ה-ي לא: كتيب מול كتاب، عصيفير מול عصفور، دفيتر מול دفتر. ה-ي הזו — מוכנסת, או עומדת במקום שבו לבסיס היה ا או و — היא רמז הקריאה שלכם בטקסט בלי ניקוד.

10. הקטנות קפואות כבר אינן הקטנות. מספר גדול של שמות קפאו במשקל הזה לפני מאות שנים והם עכשיו פשוט שמות: حُسَيْنٌ، زُبَيْرٌ، سُهَيْلٌ، عُبَيْدٌ، جُبَيْلٌ، الكُوَيْتُ، القُنَيْطِرَةُ. קראו אותם כשמות ותרגמו אותם כשמות. לכתוב “חסין הקטן” ל-حُسَيْن או “המבצר הקטן” ל-الكُوَيْت זו אטימולוגיה, לא תרגום, ובידיעה עיתונאית זה פשוט שגוי. אותו דבר חל על بُحَيْرَةٌ, שהוא אגם בכל גודל, ועל جُسَيْمٌ, שהוא מונח טכני.

11. מה השיעור הזה משאיר בשקט. הקיצור הקלאסי של שם בווקטיב — التَّرْخيم، يا فاطِمَ במקום يا فاطِمَةُ — הוא התקן נפרד ואינו נלמד במסלול הזה; הוא אינו חלק מהשימוש הכתוב המודרני. השמות הנגזרים הבנויים על فاعِل، مَفْعول، مَفْعَل، مِفْعال שייכים לשיעור 53, והאלאטיב أَفْعَل לשיעור 28; אלה משקלים שמייצרים משמעויות חדשות, בעוד ההקטנה רק מכוונת מחדש משמעות שכבר יש לכם. הקטנות של שמות תואר ושל הריבוי עצמו קיימות בשפה הקלאסית ואפשר להתעלם מהן בבטחה.

צורות ותבניות

שלושת ההמשכים אחרי חתימת ـُ ـَيْ, עם בסיסים אמיתיים. למדו לקרוא את שתי העמודות האמצעיות כזוג:

ה-ة. עמודה שמאל: נקבה בלי סיומת, לכן ההקטנה מספקת אחת. עמודה ימין: הסיומת כבר היתה שם ונשארת:

הנטייה ביחסות — רגילה ומשעממת, וזו הנקודה:

אוצר המילים שבאמת מרוויח את מקומו — הקטנות מילוניות שתפגשו בדפוס:

הושאר מחוץ לטבלאות האלה: ההקטנה של שמות תואר לצבע (أَحْمَر → أُحَيْمِر) ושל ריבויים, שתיהן קלאסיות ושתיהן נדירות דיין בפרוזה מודרנית לפגוש כמילה נפרדת אם בכלל פוגשים אותן.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• شُمَيْس -> شُمَيْسَةٌ — شَمْس היא נקבה אף שאינה נושאת סיומת נקבה, ובסיס נקבי בן שלוש אותיות מגדל ة בהקטנה. אותו דבר ל-أَرْضٌ → أُرَيْضَةٌ ול-عَيْنٌ → عُيَيْنَةٌ.
• أُقَيْلامٌ (ל-أَقْلامٌ) -> قُلَيْماتٌ — פרוזה מודרנית לא מקטינה ריבוי שבור. מקטינים קודם את היחיד, قَلَمٌ → قُلَيْمٌ, ואז נותנים להקטנה ריבוי שלם רגיל. (השפה הישנה כן מקטינה جَمْعُ قِلَّةٍ על המשקל שלו עצמו, أَقْلامٌ → أُقَيْلامٌ, אבל זה לא מה שכותבים היום.)
• كُتَيْبٌ -> كُتَيِّبٌ — ה-ا של كِتاب נעשית ي שנייה ומתמזגת עם ה-ي של ההקטנה, לכן המילה נושאת שדה. השמטתה נותנת את ההקטנה של كَتْب בן שלוש אותיות, לא של كِتاب.
• مُفَيْتاحٌ -> مُفَيْتيحٌ — התנועה הארוכה במקום הרביעי עולה כ-ي ב-فُعَيْعيل, בין שלבסיס היה ا، و או ي: عُصْفورٌ → عُصَيْفيرٌ, לא عُصَيْفورٌ.
• دُفَيْتَرٌ -> دُفَيْتِرٌ — ב-فُعَيْعِل האות שלפני האחרונה נוטלת כסרה. פתחה שם היא הפליטה התכופה ביותר בבסיסים בני ארבעה עיצורים.
• بِيَيْتٌ -> بُيَيْتٌ — העיצור הראשון של הקטנה נושא דמה, בלי יוצא מן הכלל. אם לא, המילה אינה הקטנה.
• بُنَيِّي -> بُنَيَّ — ה-ي של ההקטנה ו-ي השייכות של “שלי” מתמזגות ל-ي אחת כפולה עם פתחה: يا بُنَيَّ، يا أُخَيَّ.
• قُبَيْلُ الغُروبِ -> قُبَيْلَ الغُروبِ — قُبَيْلَ ו-بُعَيْدَ הם תוארי פועל קבועים באקוזטיב ואחריהם סמיכות إِضافَة, בדיוק כמו قَبْلَ ו-بَعْدَ (שיעור 31).
• جاءَ حُسَيْنَ -> جاءَ حُسَيْنٌ — משקל ההקטנה אינו אחת ממחלקות הדיפטוט. حُسَيْنٌ מקבל תנווין מלא בשלוש היחסות, וגם كُتَيِّبٌ.
• “מדינת כוויית הקטנה” -> “כוויית” — الكُوَيْت، حُسَيْن، جُبَيْل، القُنَيْطِرَة הם שמות קפואים. מוצא ההקטנה שלהם הוא אטימולוגיה, לא משמעות, ואל לו להגיע לתרגום.

טיפים

• אמנו רפלקס אחד בלבד: דמה — פתחה — ي. כשרואים אותו, עוצרים, מפשיטים את ה-ي, ומחפשים את הבסיס. התנועה האחת הזו היא 90 אחוז ממה שהשיעור הזה נועד לו.
• בדפוס בלי ניקוד התנועות נעלמו אבל ה-ي עדיין נראית. كتيب / كتاب، عصيفير / عصفور، دفيتر / دفتر — בכל זוג האיות שמראה ي במשבצת הזו הוא ההקטנה.
• אל תייצרו אותן. פרוזה מודרנית כותבת كِتابٌ صَغيرٌ, והקטנה טבועה בכתיבה שלכם תיקרא כארכאית או כסרקסטית — לעיתים נדירות מה שהתכוונתם.
• למדו את קומץ המילוניות כפריטי אוצר מילים שטוחים במקום כגזירות: كُتَيِّب، بُحَيْرَة، شُجَيْرَة، دُوَيْلَة، جُسَيْم، كُرَيَّة، قُبَيْلَ، بُعَيْدَ.
• قُبَيْلَ ו-بُعَيْدَ שוות מאמץ אמיתי — הן בכל מקום בדיווח חדשות והן מדויקות יותר מ-قَبْلَ ו-بَعْدَ: “מעט לפני”, “מיד אחרי”.
• השתמשו בריבויים השבורים שכבר מכירים כעוגן למשקלים הארוכים: אם مَفاتيحُ ו-عَصافيرُ מרגישים מוכרים, אז مُفَيْتيحٌ ו-عُصَيْفيرٌ הם אותם שלדים עם תנועות ההקטנה.
• הטון הקשרי. دُوَيْلَة בדרך כלל עלבון (אף ש-دُوَيْلاتُ الطَّوائِفِ היא תווית היסטורית ניטרלית), بُنَيّ עדין, جُسَيْم פיזיקה ניטרלית — קראו את הפסוקית, לעולם לא את המשקל לבדו.
• תואר פועל קפוא אחד שווה לזהות בפרוזה ישנה או ספרותית: رُوَيْدَكَ, “לאט לך, לא כל כך מהר”. קחו אותו כביטוי קבוע; אל תנסו לנתח אותו.