בקצרה

בערבית יש מחלקה סגורה קטנה של מילים בשם הנלווים (التَّوابِع). נלווה (تابِع) הוא מילה שנצמדת למילה שכבר במשפט — כמעט תמיד שם עצם — ומעתיקה את היחסה שלה אוטומטית, איזו יחסה שתהיה. שתיים מארבע כבר בידיכם: שם התואר של שיעור 8 (الكِتابُ الجَديدُ) והשם המחובר של שיעור 25 (الكِتابُ والدَّفْتَرُ). השיעור הזה משלים את הקבוצה בשתיים האחרות — ההדגשה (التَّوْكيد), שמדגישה שם עצם (“המנהל עצמו”, “הספר כולו”), והתמורה (البَدَل), שמזהה אותו מחדש (“הח’ליף עומר”, “אכלתי את הככר, חצי ממנה”).

כדאי ללמוד את שתיהן בשיעור אחד כי הן חולקות מנגנון אחד: אף פעם לא בוחרים להן יחסה. הנלווה לוקח מה שלקחה המילה שלפניו, ולכן جاءَ المُديرُ نَفْسُهُ אבל رَأَيْتُ المُديرَ نَفْسَهُ. זה המבחן הנקי ביותר בשפה אם באמת רואים את יחסת השם בזמן שכותבים אותו. והן בכל מקום בפרוזה אמיתית: البَدَل היא איך דיווח חדשות שם תפקיד לפני שם פרטי, ו-التَّوْكيد היא איך ערבית ספרותית אומרת “עצמו”, “אותו הדבר ממש”, “כולו” ו”שניהם” — לאף אחד מאלה אין מילה קטנה ייעודית.

הכלל

1. ארבעת הנלווים, והדבר האחד המשותף להם. נלווה (تابِع) הולך אחרי הראש שלו — ה-مَتْبوع — ומעתיק את האעראב (إِعْراب) שלו. שום דבר אחר בערבית לא מתנהג כך; מושא הוא באקוזטיב כי הוא מושא, אבל נלווה (تابِع) הוא באקוזטיב רק כי המילה שלפניו הייתה.

2. التَّوْكيدُ المَعْنَوِيّ: שם עצם ועוד כינוי מתאים. מילות ההדגשה הן שמות עצם רגילים — نَفْس، عَيْن، كُلّ، جَميع، عامّة، كِلا، كِلْتا — וכל אחת מהן חייבת לשאת כינוי דבוק (שיעור 7) שמצביע חזרה אל הראש. הכינוי אינו קישוט שאפשר לוותר עליו: בלי אותו הצירוף אינו ערבית כלל. לכן הצורה היא תמיד שלושה חלקים:

שם עצם ראש (כל יחסה) + מדגיש באותה יחסה + כינוי המתאים לראש

• جاءَ المُديرُ نَفْسُهُ. — המנהל עצמו בא.
• رَأَيْتُ المُديرَ نَفْسَهُ. — ראיתי את המנהל עצמו.
• سَلَّمْتُ عَلى المُديرِ نَفْسِهِ. — ברכתי לשלום את המנהל עצמו.

عَيْن עושה בדיוק אותה עבודה באותה צורה (وَصَلَ الخَبَرُ عَيْنُهُ), והוא קצת יותר רשמי. בפרוזה מודרנית ذات היא אפשרות שלישית מאותו סוג: الشَّيْءُ ذاتُهُ، في الوَقْتِ ذاتِهِ.

3. הראש חייב להיות מיודע, והכינוי חייב באמת להתאים. אי אפשר להדגיש שם עצם לא מיודע כך: جاءَ رَجُلٌ نَفْسُهُ אינו משפט. והכינוי מעתיק את המין וגם את המספר של הראש, ושם קורות רוב הטעויות — الطّالِباتُ كُلُّهُنَّ, לא كُلُّهُمْ.

4. ראש ברבים לוקח את הריבוי أَنْفُس / أَعْيُن. نَفْس ו-عَيْن הם שמות עצם ביחיד, ולכן עם ראש ברבים הם נעשים أَنْفُس ו-أَعْيُن: حَضَرَ الطُّلّابُ أَنْفُسُهُمْ، اِسْتَقْبَلَتْنا المُعَلِّماتُ أَنْفُسُهُنَّ. עם ריבוי לא-תבוני חלים כללי שיעור 11 והכינוי הוא נקבה יחיד: القَوانينُ نَفْسُها. לראש בזוגי ערבית ספרותית פונה בדרך כלל ל-كِلا / كِلْتا במקום לזוגי של نَفْس.

5. كُلّ، جَميع، عامّة מדגישות כוליות. שיעור 42 כבר נתן לכם את התבנית; כאן שמה. המילה עומדת אחרי השם ביחסת השם עצמו, עם כינוי דבוק:

• قَرَأْتُ الكِتابَ كُلَّهُ. — קראתי את כל הספר (אקוזטיב, כי الكِتابَ כך).
• نَجَحَ الطُّلّابُ كُلُّهُمْ. / اِطَّلَعْتُ عَلى المِلَفّاتِ كُلِّها.
• حَضَرَ المُوَظَّفونَ جَميعُهُمْ. — جَميع הוא התאום הרשמי של كُلّ.

שימו לב להבדל מהסמיכות كُلُّ الطُّلّابِ: שם كُلّ בא ראשון והשם אחריו בגניטיב; כאן השם בא ראשון ו-كُلّ מעתיק את היחסה שלו. אותה משמעות, מנגנון הפוך.

6. ל-كِلا ול-كِلْتا יש שתי צורות, ואיזו משתמשים תלוי במה שבא אחרי. לפני שם עצם (זוגי מיודע בגניטיב) הן אף פעם לא משתנות: جاءَ كِلا الطَّبيبَيْنِ / رَأَيْتُ كِلا الطَّبيبَيْنِ / مَعَ كِلا الطَّبيبَيْنِ — צורה אחת לשלוש היחסות, כמו שמות ה-مَقْصور של שיעור 41. לפני כינוי הן נוטות כמו זוגי: كِلاهُما בנומינטיב, كِلَيْهِما באקוזטיב ובגניטיב (נקבה: كِلْتاهُما / كِلْتَيْهِما). צורת הכינוי היא ה-تَوْكيد האמיתי, שעומד אחרי שם עצם בזוגי: سَأَلْتُ الطَّبيبَيْنِ كِلَيْهِما.

7. ערמה, וה-نَفْس המודרני שלפני. אפשר לערום שני מדגישים, והסדר המסורתי הוא نَفْس/عَيْن קודם, ואחר כך كُلّ/جَميع: حَضَرَ الطُّلّابُ أَنْفُسُهُمْ كُلُّهُمْ. בנפרד, פרוזה מודרנית שמה לעיתים קרובות מאוד את نَفْس לפני השם כנסמך — نَفْسُ الكِتابِ، في نَفْسِ الوَقْتِ — במשמעות “אותו”. זו סמיכות (إِضافَة), לא הדגשה (تَوْكيد), וכותבים זהירים מעדיפים את התמורה الكِتابُ نَفْسُهُ، في الوَقْتِ نَفْسِهِ. מזהים את שתיהן; כותבים את השנייה.

8. التَّوْكيدُ اللَّفْظِيّ: אומרים פעמיים. סוג ההדגשה האחר הוא חזרה מילולית על אותה מילה, בלי כינוי ובלי שינוי צורה. זה עובד על הכול — מילית (نَعَمْ نَعَمْ، لا لا), פועל (أَسْرِعْ أَسْرِعْ), שם עצם (الحَذَرَ الحَذَرَ) או כינוי (أَنْتَ أَنْتَ المَسْؤولُ). שתי ההעתקות נושאות אותה סיומת. זה שייך לדיבור, לכותרות ולאזהרות; אל תפזרו את זה בפרוזה כתובה רגילה.

9. البَدَل: שם עצם שמחליף את השם שלפניו. תמורה (بَدَل) היא שם עצם שני שעומד במקום הראשון, באותה יחסה, בלי מחבר כלל. המבחן שמפריד אותה מתואר (نَعْت) הוא שהתמורה (بَدَل) היא המילה שמתכוונים אליה באמת: אפשר למחוק את הראש והמשפט עדיין יעבוד. שלושה סוגים, ושני האחרונים מתנהגים אחרת מהראשון.

• بَدَلُ كُلٍّ مِنْ كُلٍّ — שני השמות הם אותו דבר: الخَليفَةُ عُمَرُ، العاصِمَةُ بَيْروتُ، أَخي خالِدٌ، المُهَنْدِسَةُ سَلْمى. זו תבנית התפקיד-ואז-השם של העיתונות. (צירוף כינוי הרמז هٰذا الرَّجُلُ מנותח באופן מסורתי באותו אופן, כש-الرَّجُلُ הוא بَدَل של هٰذا.)
• بَدَلُ بَعْضٍ مِنْ كُلٍّ — השם השני הוא חלק ממשי מהראשון, פיסה ממנו או תת-קבוצה שלו: أَكَلْتُ الرَّغيفَ نِصْفَهُ، قَرَأْتُ الرِّوايَةَ نِصْفَها، نَجَحَ الطُّلّابُ مُعْظَمُهُمْ.
• بَدَلُ اشْتِمالٍ — השם השני הוא תכונה או היבט שהראשון “מכיל”, לא פיסה ממנו: أَعْجَبَني الكِتابُ أُسْلوبُهُ، سَرَّني الطّالِبُ أَدَبُهُ، أَزْعَجَني الجارُ صَوْتُهُ.

10. שני הסוגים האחרונים צריכים כינוי מקשר. ב-بَدَلُ بَعْضٍ וב-بَدَلُ اشْتِمالٍ השם השני חייב לשאת כינוי דבוק שקושר אותו לראש — نِصْفَهُ، أُسْلوبُهُ. משמיטים אותו והמשפט קורס (أَكَلْتُ الرَّغيفَ النِّصْفَ). بَدَلُ كُلٍّ בדרך כלל לא לוקח אחד, כי שני השמות הם פשוט אותו ישות.

11. שימו לב ליחסה על שם פרטי, במיוחד דיפטוט. ה-بَدَل הנפוץ ביותר בכתיבה אמיתית הוא שם אחרי תפקיד, והוא חייב להעתיק את יחסת התפקיד. כי שמות רבים הם דיפטוטים (مَمْنوع مِنَ الصَّرْف) (שיעור 41), היחסה הזו מופיעה כפתחה חשופה בלי תנווין גם באקוזטיב וגם בגניטיב: رَأَيْتُ الخَليفَةَ عُمَرَ، قَرَأْتُ عَنِ الخَليفَةِ عُمَرَ، زُرْتُ العاصِمَةَ بَيْروتَ، وَصَلْتُ إِلى العاصِمَةِ بَيْروتَ. שמות המסתיימים ב-ى (سَلْمى، لَيْلى) לא מראים כלום — האליף נושאת כל יחסה בסתר.

12. בסוף משפט לא תשמעו את זה. בצורת ההפסק הסיומת של המילה שעוצרים עליה נושרת, ולכן رَأَيْتُ الخَليفَةَ عُمَرْ נשמע בלי יחסה, וטקסט בלי ניקוד לא מראה כלום בשום מקום. זה לא הופך את הסיומת לאופציונלית: היא נוכחת בכל טקסט מנוקד, בקריאה רציפה זהירה, וברגע שמילה אחרת באה אחרי. כותבים אותה.

צורות ותבניות

ראש אחד, מדגיש אחד, שלוש היחסות — כל נקודת השיעור בארבע שורות:

הכינוי הדבוק הולך לפי המין והמספר של הראש, ו-نَفْس עובר לרבים כשהראש עובר:

מילות הכוליות, ביחסה שהראש מעביר:

كِلا ו-كِلْتا: קבועות לפני שם עצם, נוטות לפני כינוי.

שלושת סוגי ה-بَدَل:

שם בתמורה, דרך היחסות — שימו לב לדיפטוט عُمَر:

הושאר בחוץ במכוון: הסוג הרביעי של بَدَل שהמדקדקים הישנים מכירים (بَدَلُ الغَلَط, תיקון פליטת פה באמצע משפט), שאין לו מקום בערבית ספרותית כתובה.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• جاءَ المُديرُ نَفْس -> جاءَ المُديرُ نَفْسُهُ — نَفْس הוא שם עצם בסמיכות, ולכן חייב לשאת כינוי דבוק. نَفْس חשוף אינו אף פעם تَوْكيد.
• رَأَيْتُ المُديرَ نَفْسُهُ -> رَأَيْتُ المُديرَ نَفْسَهُ — נלווה (تابِع) מעתיק את יחסת הראש. הראש כאן באקוזטיב, ולכן גם המדגיש.
• الطّالِباتُ كُلُّهُمْ -> الطّالِباتُ كُلُّهُنَّ — הכינוי חייב להתאים למין ולמספר של הראש, לא לקרוב ביותר שזוכרים.
• حَضَرَ الطُّلّابُ نَفْسُهُمْ -> حَضَرَ الطُّلّابُ أَنْفُسُهُمْ — ראש ברבים צריך את שם העצם ברבים أَنْفُس (או أَعْيُن), לא את היחיד.
• جاءَ رَجُلٌ نَفْسُهُ -> جاءَ الرَّجُلُ نَفْسُهُ — التَّوْكيدُ المَعْنَوِيّ עובד רק על ראש מיודע. אי אפשר להדגיש שם עצם לא מיודע כך.
• كِلا الرَّجُلانِ وَقَّعَ -> كِلا الرَّجُلَيْنِ وَقَّعَ — השם אחרי كِلا הוא הסומך בסמיכות, ולכן הוא זוגי בגניטיב.
• سَأَلْتُ الطَّبيبَيْنِ كِلاهُما -> سَأَلْتُ الطَّبيبَيْنِ كِلَيْهِما — ברגע שכינוי דבוק, كِلا נוטה כמו זוגי; كِلاهُما הוא נומינטיב בלבד.
• رَأَيْتُ الخَليفَةَ عُمَرُ -> رَأَيْتُ الخَليفَةَ عُمَرَ — ה-بَدَل מעתיק את יחסת הראש, ו-عُمَر הוא דיפטוט (41): פתחה חשופה, בלי תנווין, באקוזטיב ובגניטיב.
• أَكَلْتُ الرَّغيفَ النِّصْفَ -> أَكَلْتُ الرَّغيفَ نِصْفَهُ — بَدَلُ بَعْضٍ مِنْ كُلٍّ נבנה עם כינוי מקשר, לא עם الـ.
• أَعْجَبَني الكِتابُ الأُسْلوبُ -> أَعْجَبَني الكِتابُ أُسْلوبُهُ — אותו כלל ל-بَدَلُ اشْتِمالٍ: שם ההיבט חייב להיות קשור חזרה לראש בכינוי.

טיפים

• תרגלו את צורת שלושת החלקים בקול עד שהיא אוטומטית: שם עצם — מדגיש באותה יחסה — כינוי המתאים לשם. אם אחד משלושתם חסר, הצירוף שגוי.
• בדיקה מהירה ל-بَدَل מול نَعْت: מוחקים את הראש. الخَليفَةُ عُمَرُ עדיין עובד כ-عُمَرُ, ולכן عُمَرُ הוא بَدَل; الكِتابُ الجَديدُ לא עובד כ-الجَديدُ לבדו, ולכן זה نَعْت.
• בדיקה מהירה בין סוגי ה-بَدَل: אין כינוי על השם השני פירושו كُلٍّ مِنْ كُلٍّ; כינוי ועוד חלק ממשי מהראש פירושו بَعْضٍ مِنْ كُلٍّ; כינוי ועוד תכונה פירושו اشْتِمال.
• ל-كِلا, שיננו בדיוק שתי צורות כינוי — كِلاهُما ו-كِلَيْهِما — והפסיקו לדאוג לשאר. לפני שם עצם יש רק צורה אחת לכתוב.
• קראו חדשות עם עין על תבנית התפקיד-ועוד-שם (قالَ الرَّئيسُ فُلانٌ). זה ה-بَدَل התדיר ביותר בדפוס, והשם הוא המקום שבו דיפטוט שלא שמים לב אליו יכשיל אתכם.
• אל תבלבלו את האקוזטיבים האלה עם אלה שבאים אחר כך. ב-التَّمْييز (שיעור 61) וב-المَفْعولُ المُطْلَق (שיעור 60) האקוזטיב בא מהבנייה עצמה; כאן היחסה תמיד רק שאולה מהראש, ויכולה באותה קלות להיות נומינטיב או גניטיב.
• התעלמו מ-التَّوْكيدُ اللَّفْظِيّ בכתיבה שלכם לעת עתה. לזהות את نَعَمْ نَعَمْ מספיק; חזרה בדוח כתוב נקראת כמו צעקה.