בקצרה

שיעורים 43 ו-44 הראו לכם שתי מכונות שלוקחות משפט בלי פועל ומשנות לו יחסות: كانَ משאירה את המילה הראשונה בנומינטיב (مَرْفوع) ודוחפת את השנייה לאקוזטיב, إِنَّ עושה את תמונת הראי. השיעור הזה מוסיף את שתי המכונות האחרונות מסוג זה. ظَنَّ وأَخَواتُها בולעות את כל המשפט השמני והופכות את שני חלקיו לאקוזטיב — الجَوُّ جَميلٌ נעשה ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلًا. كادَ وأَخَواتُها משאירות את החלק הראשון בנומינטיב (مَرْفوع) ודורשות שהנשוא יהיה פועל בהווה (مُضارِع) ולא שם עצם — كِدْتُ أَسْقُطُ, “כמעט נפלתי”.

הן חולקות עמוד כי הן חולקות הרגל: כל אחת לוקחת משפט שכבר יודעים לבנות ומכופפת לו את הסיומות. העבודה בשלושה מקומות — לזכור ש-ظَنَّ רוצה שני אקוזטיבים ולא אחד, לזכור איזו אחות של كادَ מתעקשת על أَنْ ואיזו אוסרת אותו, ולשרוד שני גזעים מגושמים (ظَنَّ הוא פועל מוכפל, كادَ הוא פועל חלול) שמשנים את עצמם ברגע שסופית מתחילה בעיצור.

הכלל

1. ظَنَّ אוכל משפט שמני ומוציא שני מושאים. מתחילים מכל נושא (مُبْتَدَأ) ועוד נשוא (خَبَر), שמים אחד מהפעלים האלה מלפנים, ושתי המילים הולכות לאקוזטיב (مَنْصوب):

الجَوُّ جَميلٌ. → ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلًا. — “חשבתי שמזג האוויר נעים.”

הדקדוק המסורתי קורא לשתי המילים مَفْعولانِ أَصْلُهُما المُبْتَدَأُ والخَبَر — “שני מושאים שמקורם נושא ונשוא”. שומרים על השם הזה, כי הוא מוסר לכם את המבחן: אם שתי המילים אינן משפט לבדן, הן אינן זוג של ظَنَّ. الجَوُّ جَميلٌ הוא משפט, ולכן ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلًا עובד; الكِتابُ الجَديدُ הוא רק שם עצם ועוד שם התואר שלו, ולכן *ظَنَنْتُ الكِتابَ الجَديدَ לא אומר כלום.

2. החברים שצריך באמת. הרשימה המסורתית ארוכה וחצי ממנה מת. שמונה אלה נושאים את הערבית המודרנית:

ظَنَّ، حَسِبَ، وَجَدَ، رَأى، عَلِمَ، اِعْتَبَرَ، جَعَلَ، اِتَّخَذَ

הן נופלות לשלוש קבוצות משמעות, ולקבץ אותן קל יותר מלמנות אותן:

• לחשוב שזה סביר — ظَنَّ “לחשוב, להניח”، حَسِبَ “להעריך, לראות כ-”. הדובר עלול לטעות, ולעיתים קרובות מאוד הוא טועה.
• לדעת או לשפוט שכך זה — عَلِمَ “לדעת (ש-)”، وَجَدَ “למצוא (ש-)” מדווחים עובדה; رَأى “לראות כ-, להחשיב”، اِعْتَبَرَ “לראות כ-, למנות כ-” מוסרים פסק דין.
• להפוך את X ל-Y — جَعَلَ “להפוך ל-”، اِتَّخَذَ “לקחת כ-”. כאן האקוזטיב השני הוא תוצאה, לא דעה.

3. שני המושאים הם مَنْصوب, והסדר קבוע. האקוזטיב הראשון הוא הדבר שנשפט, השני הוא השיפוט: اِعْتَبَرْتُ القَرارَ خَطَأً. מחליפים אותם ומחליפים את המשמעות, בדיוק כמו “אני רואה בהחלטה טעות” מול “אני רואה בטעות החלטה”. המושא השני יכול להיות גם צירוף או פסוקית, ואז אין סיומת לשנות: ظَنَنْتُهُ في المَكْتَبِ. / ظَنَنْتُ الطَّبيبَ يَنْتَظِرُني.

המושא הראשון הוא לעיתים קרובות כינוי דבוק — ظَنَنْتُهُ نائِمًا “חשבתי שהוא ישן”، وَجَدْتُها مُغْلَقَةً “מצאתי אותה סגורה”. הכינוי ממלא תפקיד אקוזטיב בדיוק כמו בשיעור 29; רק המילה השנייה עדיין מראה פתחה נראית.

4. חצי מהפעלים האלה מנהלים חיים כפולים. رَأى، وَجَدَ، عَلِمَ ו-جَعَلَ הם גם פעלים יוצאים רגילים, ועם מושא אחד הם אומרים משהו אחר לגמרי:

שום דבר לא מסמן את ההבדל מלבד מספר האקוזטיבים. סופרים אותם לפני שמתרגמים.

5. اِعْتَبَرَ הוא סוס העבודה של העיתונות. זה פועל בצורה VIII מהשורש عبر (اِعْتَبَرَ، يَعْتَبِرُ), והעיתונות המודרנית רצה עליו: اِعْتَبَرَتِ الصَّحيفَةُ القَرارَ خَطَأً فادِحًا. לומדים את הסביל שלו באותו הזמן, כי הסביל נפוץ אפילו יותר מהפעיל. כשפועל של שני מושאים עובר לסביל, המושא הראשון נעשה ממלא מקום הפועל (نائِبُ الفاعِل) והולך לנומינטיב (مَرْفوع), בזמן שהשני נשאר באקוזטיב (مَنْصوب) בדיוק במקום שהיה (שיעור 52):

اِعْتَبَرَ الخُبَراءُ الاتِّفاقَ ناجِحًا. → يُعْتَبَرُ الاتِّفاقُ ناجِحًا.

האקוזטיב הבודד שנגרר אחרי נושא مَرْفوع — يُعْتَبَرُ المَشْروعُ ضَرورِيًّا — הוא אחת הצורות הכי מזוהות בעמוד חדשות.

6. פתח המילוט: أَنَّ. פעלים של חשיבה ושיפוט — ظَنَّ، حَسِبَ، عَلِمَ، وَجَدَ، رَأى، اِعْتَبَرَ — מקבלים גם פסוקית أَنَّ שלמה במקום שני מושאים, ובפרוזה מודרנית זו הבנייה הנפוצה יותר:

ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلًا. = ظَنَنْتُ أَنَّ الجَوَّ جَميلٌ.

שימו לב לסיומות שמתהפכות. בתוך أَنَّ חל כלל שיעור 44: השם אחרי أَنَّ הוא مَنْصوب (الجَوَّ) והנשוא שלו הוא مَرْفوع (جَميلٌ). לכן המילה השנייה באקוזטיב בגרסת שני המושאים ובנומינטיב בגרסת أَنَّ — اِعْتَبَرَتِ الوِزارَةُ أَنَّ الخُطَّةَ ناجِحَةٌ. לשני פעלים של להפוך X ל-Y אין מסלול כזה: جَعَلَ ו-اِتَّخَذَ צריכים שני מושאים אמיתיים, ו- *جَعَلْتُ أَنَّ الغُرْفَةَ مَكْتَبٌ אינו ערבית.

7. ظَنَّ הוא פועל מוכפל (مُضَعَّف), וההכפלה נשברת. השורש הוא ظنن, ולכן שתי ה-ن יושבות תחת שדה רק כל עוד הסיומת מתחילה בתנועה: ظَنَّ، ظَنَّتْ، ظَنّوا، يَظُنُّ. ברגע שסיומת מתחילה בעיצור האותיות נפרדות ותנועת הגזע חוזרת — פתחה, כי ظَنَّ הוא פועל מסוג فَعَلَ (שיעור 49):

ظَنَّ → ظَنَنْتُ، ظَنَنّا، ظَنَنْتُمْ، ظَنَنَّ — לעולם לא *ظَنَّتُ

אותו פיצול רץ בהווה עם نونُ النِّسْوَة: يَظُنُّ אבל هُنَّ يَظْنُنَّ. זו התנהגות ظَلَّ / ظَلِلْتُ של שיעור 43 עם תנועה אחרת.

8. המשפחה השנייה: كادَ ועוד مُضارِع חשוף. كادَ وأَخَواتُها — במסורת أَفْعالُ المُقارَبَةِ والرَّجاءِ والشُّروع, “פעלי קרבה, תקווה והתחלה” — משאירות את הנושא שלהן בנומינטיב (مَرْفوع) ולוקחות פועל כנשוא, תמיד בהווה (مُضارِع):

كادَ الوَلَدُ يَسْقُطُ. — הילד כמעט נפל. كِدْتُ أَسْقُطُ عَلى الدَّرَجِ. — כמעט נפלתי במדרגות.

كادَ אומר “היה על סף, כמעט עשה” — ובחיוב זה אומר שהדבר לא קרה. كادَ الوَلَدُ يَسْقُطُ אומר שהילד נשאר על הרגליים.

9. מי לוקח أَنْ ומי מסרב לו. זו כל הקושי המעשי של המשפחה, והוא מתפצל לשלוש:

• كادَ — בלי أَنْ. كادَ يَسْقُطُ، كِدْنا نَصِلُ. ה-مُضارِع שומר על דמת ה-مَرْفوع הרגילה.
• أَوْشَكَ ו-عَسى — עם أَنْ. أَوْشَكَ القِطارُ أَنْ يَتَحَرَّكَ. / عَسى المَطَرُ أَنْ يَتَوَقَّفَ. כי أَنْ שם, הפועל הולך לסוביונקטיב (مَنْصوب) (שיעור 34): يَتَحَرَّكَ, לא يَتَحَرَّكُ.
• شَرَعَ، بَدَأَ، أَخَذَ — לעולם לא أَنْ. شَرَعَ الطُّلّابُ يَكْتُبونَ. / بَدَأَ المُديرُ يَشْرَحُ الخُطَّةَ. / أَخَذَ الطِّفْلُ يَبْكي. *شَرَعَ أَنْ يَكْتُبَ פשוט שגוי.

לפעלי ההתחלה יש הגבלה נוספת אחת: בבנייה הזו הם מופיעים רק בעבר. אומרים شَرَعَ يَكْتُبُ, לעולם לא *يَشْرَعُ يَكْتُبُ — להווה “הוא מתחיל ל-” משתמשים ב-بَدَأَ עם מסדר (مَصْدَر): يَبْدَأُ العَمَلَ. שימו לב גם ש-جَعَلَ מופיע כאן במשמעות “התחיל, נכנס למעשה”: جَعَلَ يَضْحَكُ “פרץ בצחוק”. אותו פועל, שתי משפחות.

10. أَوْشَكَ ו-عَسى. أَوْشَكَ (צורה IV, שורש وشك) נוטה בגופים באופן רגיל: أَوْشَكَ، أَوْشَكَتْ، أَوْشَكْتُ، يُوشِكُ. זה ה”עומד ל-” הנייטרלי, קצת יותר רשמי מ-كادَ ומועדף כשהאירוע צפוי ולא כשנמנע ברגע האחרון.

عَسى הוא קפוא (جامِد). אין לו הווה (مُضارِع), אין לו ציווי (أَمْر) ואין לו פרטיציפ, ובכתיבה מודרנית הוא למעשה קבוע: عَسى أَنْ يَصِلَ الوَفْدُ غَدًا “ייתכן שהמשלחת תגיע מחר”. הוא מביע תקווה, ותפגשו אותו הרבה יותר בקריאה מאשר בכתיבה שלכם — لَعَلَّ (שיעור 44) עושה את אותה עבודה באופן טבעי יותר. הוא גם לוקח כינוי דבוק, ובצורה האחת הזו ה-أَنْ בדרך כלל נשמט: عَساهُ يَعودُ.

11. لَمْ يَكَدْ … حَتّى — “לא הספיק … וכבר”. בשלילה, كادَ נקרא בדרך כלל הפוך: كادَ בחיוב = זה כמעט קרה אבל לא; كادَ בשלילה ואחריו حَتّى = זה בקושי קרה. מכאן המסגרת הקבועה:

لَمْ يَكَدْ يَجْلِسُ حَتّى رَنَّ الهاتِفُ. — בקושי הספיק לשבת והטלפון צלצל. ما كادَ يَبْدَأُ الحَديثَ حَتّى قاطَعَهُ أَحَدُهُمْ. — בקושי התחיל לדבר ומישהו קטע אותו.

ما كادَ ו-لَمْ يَكَدْ ניתנים להחלפה כאן. אותה קריאה נותנת לכם את لا أَكادُ أَسْمَعُكَ השימושי מאוד “בקושי אני שומע אותך” — אני כן שומע, רק בקושי. מחוץ לשתי המסגרות האלה كادَ בשלילה יכול באותה מידה להיות הכחשה חדה (“לא היה קרוב בכלל לעשות את זה”), ולכן מדקדקים התווכחו על זה מאות שנים; קוראים מההקשר, לא מנוסחה. שימו לב ש-لَمْ שמה את הג’זם רק על يَكَدْ; הפועל השני שומר על הדמה שלו, כי لَمْ לא מגיע רחוק יותר מהפועל שהוא מקדים, ואותו مُضارِع הוא פסוקית משלו — הנשוא (خَبَر) של كادَ.

12. كادَ הוא פועל חלול (أَجْوَف), והגזע שלו מתקצר. השורש הוא كود, ואליף ארוכה לא יכולה לעמוד לפני סוכון (שיעור 50), ולכן לפני סיומת שמתחילה בעיצור היא מתמוטטת לתנועה קצרה: كادَ → كِدْتُ، كِدْنا، كِدْتُمْ. שימו לב שהתנועה היא כסרה: שורש و משאיר בדרך כלל דמה (قالَ → قُلْتُ), אבל كادَ הוא ביסודו كَوِدَ / يَكادُ, המחלקה של خافَ / خِفْتُ, והמחלקה הזו שומרת כסרה. ה-مُضارِع הוא يَكادُ עם פתחה, והג’זם מקצר אותו שוב: لَمْ يَكَدْ.

13. كادَ أَنْ — ההערה הכנה. תראו כל הזמן كادَ أَنْ يَسْقُطَ בעיתונים וברומנים. הדקדוק הקלאסי לא מחבב — أَنْ עם كادَ מתואר כ-قَليل, נדיר, וה-مُضارِع החשוף הוא התקן — אבל השימוש המודרני התעלם מזה במידה רבה. לכן מזהים את كادَ أَنْ בלי להסס וכותבים كادَ يَسْقُطُ, שאף אחד לא יסמן כשגיאה.

14. זה לא נושא השיעור הזה. כשמילית כמו ما، لا או إِنَّ באה בין ظَنَّ למושאים שלו, עבודת היחסות של הפועל מושהית והפסוקית שומרת על הסיומות שלה עצמה. מדקדקים קוראים לזה التَّعْليق, וזה שייך לפנים האחרות של ما בשיעור 68. החברים הקלאסיים הנדירים יותר של שתי המשפחות (كَرَبَ، طَفِقَ، حَرى، اِخْلَوْلَقَ، خالَ، زَعَمَ) שייכים למשלב של שיעור 70.

צורות ותבניות

ظَنَّ — נטיית המוכפל, איפה שהפיצול נראה

(צורות הזוגי הושארו בחוץ; הן שומרות על השדה — ظَنّا، ظَنَّتا، يَظُنّانِ.)

שמונה האחיות של ظَنَّ

משפט אחד, שלוש פעולות

كادَ — נטיית החלול

משפחת كادَ ושאלת ה-أَنْ

דוגמאות

טעויות נפוצות

• ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلٌ. -> ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلًا. — ה-خَبَر המקורי לא שומר על הדמה שלו. שני חצאי המשפט הבלוע הולכים לאקוזטיב (مَنْصوب), והשני הוא החצי שלומדים שוכחים.
• ظَنَنْتُ الجَوُّ جَميلًا. -> ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلًا. — גם החצי הראשון. נומינטיב שנשאר הוא רפלקס של كانَ وأَخَوات, וזו המשפחה הלא נכונה בשבילו.
• ظَنَّتُ أَنَّ الخَبَرَ صَحيحٌ. -> ظَنَنْتُ أَنَّ الخَبَرَ صَحيحٌ. — ظَنَّ הוא מוכפל: סיומת שמתחילה בעיצור מפצלת את השדה. (ظَنَّتْ, עם סוכון על ה-ت, הוא “היא חשבה” תקין לגמרי.)
• ظَنَنْتُ أَنَّ الجَوَّ جَميلًا. -> ظَنَنْتُ أَنَّ الجَوَّ جَميلٌ. — ברגע ש-أَنَّ במשפט, أَنَّ שולט, לא ظَنَّ: שם באקוזטיב, נשוא בנומינטיב (שיעור 44). אי אפשר להשתמש בשתי המערכות בבת אחת.
• وَجَدْتُ البابَ مَفْتوحٌ. -> وَجَدْتُ البابَ مَفْتوحًا. — אם ל-وَجَدَ יש שני משלימים הוא אחות של ظَنَّ, והשני מקבל פתחה.
• شَرَعَ أَنْ يَكْتُبَ الرِّسالَةَ. -> شَرَعَ يَكْتُبُ الرِّسالَةَ. — פעלי ההתחלה מסרבים ל-أَنْ, ובלי أَنْ אין מה להפוך את ה-مُضارِع ל-مَنْصوب.
• كادَ الوَلَدُ يَسْقُطَ. -> كادَ الوَلَدُ يَسْقُطُ. — סיומת המנצוב הגיעה בלי הסיבה שלה. كادَ לוקח مُضارِع חשוף, ו-مُضارِع חשוף הוא مَرْفوع.
• كادْتُ أَسْقُطُ. -> كِدْتُ أَسْقُطُ. — كادَ הוא חלול: האליף הארוכה מתמוטטת לפני ה-ـْتُ שמתחיל בעיצור, והתנועה שהיא משאירה היא כסרה, כי كادَ נוטה בגופים כמו خافَ / خِفْتُ, לא כמו قالَ / قُلْتُ.
• أَوْشَكَ القِطارُ يَتَحَرَّكُ. -> أَوْشَكَ القِطارُ أَنْ يَتَحَرَّكَ. — أَوْشَكَ עם مُضارِع חשוף מותר וגם מופיע, אבל أَنْ היא הצורה המודרנית הרגילה בהפרש גדול; שומרים על أَنْ, ושומרים על הסוביונקטיב אחריו.
• يَعْسى الطَّقْسُ أَنْ يَتَحَسَّنَ. -> عَسى الطَّقْسُ أَنْ يَتَحَسَّنَ. — عَسى הוא קפוא (جامِد): אין *يَعْسى, אין أَمْر, אין פרטיציפ. הצורה שנראית כעבר נושאת כל משמעות.

טיפים

• משתמשים במבחן המשפט לפני שכותבים אקוזטיב כפול: מורידים את הפועל ובודקים אם שתי המילים עומדות לבד כ-جُمْلَة اسْمِيَّة. الجَوُّ جَميلٌ עובר, ולכן ظَنَنْتُ الجَوَّ جَميلًا בטוח.
• כששני האקוזטיבים גורמים לכם להסס אחרי פועל של חשיבה או שיפוט, לוקחים את מסלול ה-أَنَّ. הוא תדיר יותר בפרוזה מודרנית ממילא, והסיומות שלו הן אלה שתרגלתם בשיעור 44. (ל-جَعَلَ ול-اِتَّخَذَ אין מסלול أَنَّ — הם צריכים שני מושאים אמיתיים.)
• משננים את פיצול ה-أَنْ כמנגינה בת שלושה פעימות — كادَ לעולם לא, أَوْشَكَ ו-عَسى תמיד, פעלי ההתחלה לעולם לא. רוב הטעויות במשפחה השנייה הן תשובה שגויה לאותה שאלה אחת.
• מבחן גזע אחד מכסה את שתי המשפחות, זה של שיעורים 49 ו-50: האם הסיומת מתחילה בעיצור? אם כן, ظَنَّ → ظَنَنْ ו-كادَ → كِدْ. אם לא, משאירים את הגזע בשקט.
• לומדים את اِعْتَبَرَ יחד עם يُعْتَبَرُ — הסביל הוא הצורה שפוגשים ראשונה בכל עיתון.
• מחזיקים את שתי המשפחות בנפרד לפי מה שבא אחרי הנושא: كانَ وأَخَوات לוקחות נשוא שם עצם באקוזטיב, كادَ وأَخَوات לוקחות פועל. كانَ الوَلَدُ نائِمًا מול كادَ الوَلَدُ يَنامُ.
• מתעלמים לעת עתה מ-التَّعْليق, מהקרובים הקפואים كَرَبَ ו-طَفِقَ, ומנטיות הזוגי. שמונה פעלים של ظَنَّ ושבעת אלה בטבלת كادَ הם כל הסט העובד.