בקצרה

העברית מחזקת פועל בתואר הפועל: “הודיתי לו בחום”, “הידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים”, “היא דפקה פעמיים”. לערבית יש תעלול נקי יותר. היא לוקחת את המסדר (مَصْدَر) של הפועל עצמו — שם הפעולה של שיעור 54 — שמה אותו באקוזטיב ומניחה אותו ישר אחרי הפועל: شَكَرْتُهُ شُكْرًا. מילולית “הודיתי לו הודאה”. ההד הזה נקרא מושא מוחלט (المَفْعولُ المُطْلَقُ), וברגע שיודעים לבנות אותו אפשר להעצים, לאפיין או לספור כל פעולה בשפה, כי לכל פועל יש מסדר (مَصْدَر).

החצי השני של השיעור הוא מסדר (مَصْدَر) באקוזטיב אחר. المَفْعولُ لِأَجْلِهِ נותן את הסיבה לפעולה: قُمْتُ اِحْتِرامًا لِلْأُسْتاذِ “קמתי מתוך כבוד למורה”. שניהם מסדרים (مَصادِر), שניהם באקוזטיב (مَنْصوب), ושאל אחת לכל אחד מבדילה ביניהם: المُطْلَق עונה על “איך / כמה פעמים?”, لِأَجْلِهِ עונה על “למה?”. בונוס בא איתם: شُكْرًا، عَفْوًا، أَهْلًا وَسَهْلًا، حَقًّا הם כולם מושאים מוחלטים קפואים, כך שהשתמשתם בבנייה הזו כבר מהשבוע הראשון.

הכלל

1. מה “מוחלט” אומר. שאר המושאים של הערבית נקראים על שם מילת יחס — المَفْعولُ بِهِ (שיעור 29), المَفْعولُ فيهِ (שיעור 31), المَفْعولُ لِأَجْلِهِ למטה. זה תלוי בפועל בלי מילת יחס כלל, “לגמרי”. זה מסדר (مَصْدَر) של אותו פועל, תמיד באקוזטיב (مَنْصوب), ולא משנה כלום סביבו: كَتَبَ الطّالِبُ الرِّسالَةَ كِتابَةً שומר על הנושא ועל המושא הרגיל שלו, עם המסדר (مَصْدَر) שנוסף מלמעלה.

הדרישה הקשה האחת היא שהמסדר (مَصْدَر) חייב לבוא מאותו פועל, באותה צורה. عَلَّمَ הוא צורה II, ולכן המסדר (مَصْدَر) שלו הוא تَعْليمًا ולא שום דבר אחר; عِلْمًا שייך ל-عَلِمَ.

2. תפקיד ראשון: تَوْكيد, הדגשה פשוטה. המסדר (مَصْدَر) החשוף מכפיל את הפועל: זה קרה, וזה קרה כראוי. העברית מושיטה יד ל”באמת”, “ממש”, “בחום”, או לפועל מוטעם.

• شَكَرْتُهُ شُكْرًا. — הודיתי לו בכנות.
• فَرِحَ الأَوْلادُ فَرَحًا. — הילדים שמחו באמת.
• تَغَيَّرَتِ المَدينَةُ تَغَيُّرًا. — העיר באמת השתנתה.

בתפקיד הזה המסדר (مَصْدَر) עומד לבד, לא מיודע: בלי ריבוי, בלי الـ.

3. תפקיד שני: نَوْع, איזה סוג של עשייה זו הייתה. זה הפורה. המסדר (مَصْدَر) כבר לא חשוף: או שבא אחריו שם תואר, או שהוא נעשה הנסמך של סמיכות (إِضافَة) (שיעור 20), והתיאור הוא שעושה את העבודה האמיתית.

• نامَ الطِّفْلُ نَوْمًا عَميقًا. — הילד ישן עמוק.
• تَصَرَّفَ تَصَرُّفًا حَكيمًا. — הוא פעל בחוכמה.
• اِنْتَشَرَ الخَبَرُ اِنْتِشارَ النّارِ في الهَشيمِ. — הידיעה התפשטה כמו אש בקוצים יבשים.
• عَمِلَ عَمَلَ المُحْتَرِفينَ. — הוא עבד כמו שמקצוענים עובדים.

שימו לב מה גרסת הסמיכות (إِضافَة) קונה לכם: זו הדרך הרגילה של הערבית לבנות דימוי מתוך פועל. המסדר (مَصْدَر) מאבד את התנווין כי הוא נסמך (مُضاف) (اِنْتِشارَ, לא *اِنْتِشارًا), בדיוק כמו כל נסמך.

4. תפקיד שלישי: عَدَد, כמה פעמים. מוסיפים את ה-ة של המופע הבודד ואפשר לספור את הפעולה: ضَرَبَ נותן ضَرْبَةً “מכה אחת”, دارَ נותן دَوْرَةً “סיבוב אחד”, ומשם הזוגי והרבים עושים את הספירה:

• دارَتِ الأَرْضُ دَوْرَتَيْنِ. — כדור הארץ הסתובב פעמיים.
• طَرَقَ البابَ طَرْقَتَيْنِ. — הוא דפק על הדלת פעמיים.
• قَفَزَ ثَلاثَ قَفَزاتٍ. — הוא קפץ שלוש פעמים.

עם מספר מלפנים, המספר לוקח את האקוזטיב והמסדר (مَصْدَر) נעשה הסומך (مُضاف إِلَيْهِ) שלו (שיעור 26): ثَلاثَ قَفَزاتٍ, גניטיב אחרי ה-ثَلاثَ באקוזטיב.

5. בונים את המסדר (مَصْدَر): מתאימים את הצורה. כאן לומדים באמת טועים, וזה שיעור 54 טהור. לוקחים את הפועל, מזהים את הצורה שלו, לוקחים את המסדר (مَصْدَر) של אותה צורה:

ضَرَبَ (I) → ضَرْبًا، عَلَّمَ (II) → تَعْليمًا، تَقَدَّمَ (V) → تَقَدُّمًا، اِهْتَمَّ (VIII) → اِهْتِمامًا، اِسْتَقْبَلَ (X) → اِسْتِقْبالًا. צורה I היא לקסיקלית, ולכן מחפשים במילון; מצורה II ומעלה זה מכני. שימו לב לפועל המוכפל (مُضَعَّف) اِهْتَمَّ: השדה שלו נפרמת במסדר (مَصْدَر) (اِهْتِمامًا), כי צורת השם מפרידה בין שני עיצורי השורש הזהים.

6. النّائِبُ عَنِ المَفْعولِ المُطْلَقِ — המחליפים. הערבית מדלגת לעיתים קרובות על המסדר (مَصْدَر) ושמה משהו שמצביע עליו באותו מקום אקוזטיב. ארבעה מכסים כמעט הכול:

• كُلَّ / بَعْضَ + המסדר (مَصْدَر): أُحِبُّهُ كُلَّ الحُبِّ “אני אוהב אותו בכל לבי”, فَهِمْتُ بَعْضَ الفَهْمِ “הבנתי בחלקו”.
• תואר הפועל של דרגה: أَحْتَرِمُهُ كَثيرًا “אני מכבד אותו מאוד”, تَأَخَّرَ قَليلًا “הוא איחר קצת”.
• כינוי רמז: جَلَسْتُ هٰذِهِ الجِلْسَةَ “ישבתי בדרך המסוימת הזו”.
• שם התואר לבדו, עם המסדר (مَصْدَر) שנמחק: سِرْنا سَريعًا “הלכנו מהר”, כאשר הצורה המלאה הייתה سَيْرًا سَريعًا.

האחרון מסביר מחלקה שלמה של תוארי פועל ערביים: אין חלק דיבר נפרד ל”מהר”, רק אקוזטיב שיושב במקום המושא המוחלט.

7. הקפואים — התשואה הגדולה ביותר שלכם. קבוצה של מילים יומיומיות הן אקוזטיבים שהפועל שלהן נמחק ואף פעם לא נאמר בקול. רובן מושאים מוחלטים — המסדר (مَصْدَر) שנשאר לעמוד לבד:

• شُكْرًا — מבינים أَشْكُرُ شُكْرًا. “תודה.”
• عَفْوًا — “סליחה / על לא דבר”, מ-عَفا “לסלוח”.
• حَقًّا — “באמת, לאמיתו”. صَبْرًا — “סבלנות!”. مَهْلًا — “לאט, רגע”.
• أَهْلًا وَسَهْلًا — “ברוכים הבאים”, החריג: כאן הפועל שנמחק לוקח את שני השמות כמושא ומקום, לא כמסדרים (مَصادِر) (وَجَدْتَ أَهْلًا “מצאת משפחה”), אבל האקוזטיב מתנהג באותו אופן.

זו הסיבה שהן נושאות את ה-ـً: לא כתיב של נימוס, דקדוק. ברגע שרואים את شُكْرًا כמושא מוחלט, הפתחתאן מפסיקה להיות שרירותית ולעולם לא תכתבו *شُكْرٌ.

8. المَفْعولُ لِأَجْلِهِ: הסיבה. לוקחים מסדר (مَصْدَر) שנותן שם למצב פנימי — רגש, משאלה, מניע — שמים אותו באקוזטיב אחרי הפועל, והוא אומר לכם למה:

• قُمْتُ اِحْتِرامًا لِلْأُسْتاذِ. — קמתי מתוך כבוד למורה.
• سافَرَ طَلَبًا لِلْعِلْمِ. — הוא נסע בחיפוש אחר ידע.
• صَمَتَ خَوْفًا مِنَ الخَطَأِ. — הוא שתק מפחד מטעות.
• تَبَرَّعَ بِالمالِ رَغْبَةً في المُساعَدَةِ. — הוא תרם את הכסף מתוך רצון לעזור.

הוא עונה על لِماذا؟ והוא חלופה קומפקטית לפסוקית لِأَنَّ שלמה (שיעור 38): صَمَتَ خَوْفًا مِنَ الخَطَأِ = صَمَتَ لِأَنَّهُ خافَ مِنَ الخَطَأِ.

9. שלושת התנאים שהוא חייב למלא. מסדר (مَصْدَر) תופס את המקום הזה רק אם שלושתם מתקיימים:

1. זה מסדר قَلْبِيّ (مَصْدَر) — שם עצם “של הלב”: اِحْتِرام، خَوْف، رَغْبَة، طَمَع، حُبّ، كَراهِيَة، طَلَب، أَمَل، رَجاء، حِرْص، إِكْرام، تَقْدير. מסדר (مَصْدَر) של פעולה פיזית פשוטה בדרך כלל לא מתאים.
2. הוא חולק את אותו עושה עם הפועל: הנוסע הוא זה שרוצה את הידע.
3. הוא חולק את אותו זמן עם הפועל: הרצון והנסיעה בו-זמניים.

שוברים את תנאי 1 והמשפט קורס: *سافَرَ العَمَلَ אינו ערבית, כי عَمَل אינו רגש. חייבים לומר سافَرَ لِلْعَمَلِ. שוברים את תנאי 2 — אם הסיבה שייכת למישהו אחר — ושוב צריך لِـ או פסוקית.

10. לא מיודע, נסמך (مُضاف), מיודע. האקוזטיב בבית כשהמסדר (مَصْدَر) לא מיודע ולבד. עושים אותו נסמך (مُضاف) ושני המסלולים פתוחים — האקוזטיב, או لِـ + גניטיב; נותנים לו الـ והערבית מעדיפה لِـ + גניטיב:

• سافَرَ طَلَبًا لِلْعِلْمِ. — לא מיודע: אקוזטיב.
• سافَرَ طَلَبَ العِلْمِ / سافَرَ لِطَلَبِ العِلْمِ. — נסמך (مُضاف): שניהם נכונים.
• سافَرَ لِلطَّلَبِ. — מיודע עם الـ: لِـ + גניטיב.

כל אלה ערבית טובה; لِطَلَبِ العِلْمِ הוא הנפוץ ביותר בפרוזה מודרנית. שימו לב שהאקוזטיב בדרך כלל גורר אחריו את המשלים שלו עצמו — اِحْتِرامًا لِـ، خَوْفًا مِنْ، رَغْبَةً في — ומילת היחס הקטנה הזו קבועה לכל שם, ולכן לומדים את הזוג.

11. כותבים את ה-ـً, ושומעים אותו. שתי הבניות מסתיימות בפתחתאן, וכלל הכתיב של שיעור 55 חל בלי שינוי. מילה המסתיימת בעיצור פשוט לוקחת את אליף התמך: شُكْرًا، تَعْليمًا، اِحْتِرامًا، طَلَبًا. מילים שכבר מסתיימות במשהו אחר לא לוקחות אליף: אלה המסתיימות ב-ة, שנושאות את התנווין על ה-ة (رَغْبَةً، مُساعَدَةً، دَوْرَةً — לעולם לא *رَغْبَةاً), אלה המסתיימות בהמזה אחרי אליף ארוכה (مَساءً، اِبْتِداءً، بِناءً), ואלה המסתיימות ב-ى (رِضًا). השם הלקוי (اِسْم مَنْقوص) מחזיר קודם את ה-ي שלו: تَمَنٍّ → تَمَنِّيًا.

והגמול מכללי ההפסק: משלושת התנווינים, רק זה שורד את الوَقْف. בהפסק ـٌ ו-ـٍ משתתקים, אבל ـً נהגה כ-ā ארוכה — ולכן شُكْرًا נשמע “shukrā” אצל כולם, ולכן האקוזטיבים האלה הם הסיומות שאפשר בבטחה לומר בקול.

12. להבדיל בין השניים, ומה אין כאן. שואלים את השאלה. شَكَرْتُهُ شُكْرًا — איך הודיתי לו? מושא מוחלט. قُمْتُ اِحْتِرامًا — למה קמתי? מושא הסיבה. מבחן שני: המושא המוחלט ממש בנוי על השורש של הפועל עצמו — זו כל הנקודה שלו — ואילו מושא הסיבה בא משורש אחר, כי פועל לעיתים רחוקות הוא המניע של עצמו.

אקוזטיב אחד עוד נשאר לשיעור 61: השם שאומר במה כמות או השוואה נמדדת (اِشْتَرَيْتُ كيلو سُكَّرًا، أَكْثَرُ طُلّابًا). זה התמייז (التَّمْييز), והוא אינו מסדר (مَصْدَر) ואינו הד של הפועל.

צורות ותבניות

שלושת התפקידים של المَفْعول المُطْلَق:

פועל → המסדר (مَصْدَر) שלו, לפי צורה. לוקחים את השורה שמתאימה לפועל שלכם ושום דבר לא יחרוג:

המחליפים (النّائِبُ عَنِ المَفْعولِ المُطْلَقِ):

אקוזטיבים קפואים עם פועל שנמחק — ללמוד כמילה נפרדת, לא כדקדוק:

מסדרים לבביים נפוצים (مَصادِر) במקום מושא הסיבה (لِأَجْلِهِ), עם מילת היחס שכל אחד מעדיף:

האקוזטיב והפרפרזה ב-لِـ:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• عَلَّمْتُهُ عِلْمًا -> عَلَّمْتُهُ تَعْليمًا — המסדר (مَصْدَر) חייב לבוא מאותה צורה כמו הפועל. عِلْم שייך ל-عَلِمَ (צורה I); عَلَّمَ הוא צורה II והמסדר (مَصْدَر) שלו הוא تَعْليم.
• سافَرَ العَمَلَ -> سافَرَ لِلْعَمَلِ — المَفْعول لِأَجْلِهِ חייב להיות רגש או מניע. عَمَل הוא פעילות פיזית, ולכן הוא צריך لِـ וגניטיב.
• شَكَرْتُهُ شُكْرٌ -> شَكَرْتُهُ شُكْرًا — המושא המוחלט הוא مَنْصوب בלי יוצא מן הכלל. דמה הייתה הופכת אותו לנושא תועה שאין למשפט מקום בשבילו.
• دارَتِ الدَّوْرَةَ -> دارَتْ دَوْرَتَيْنِ — כדי לספור מופעים, משתמשים בצורת ה-ة בזוגי או ברבים. ה-مَصْدَر המיודע החשוף לא סופר כלום.
• سافَرَ طَلَبًا العِلْمِ -> سافَرَ طَلَبًا لِلْعِلْمِ — מילה אחת לא יכולה לשאת תנווין וסומך (مُضاف إِلَيْهِ) בבת אחת. משאירים את התנווין ומקשרים ב-لِـ, או משמיטים אותו ובונים סמיכות (إِضافَة): سافَرَ طَلَبَ العِلْمِ ו-سافَرَ لِطَلَبِ العِلْمِ נכונים גם הם.
• تَبَرَّعَ رَغْبَةاً في المُساعَدَةِ -> تَبَرَّعَ رَغْبَةً في المُساعَدَةِ — מילה המסתיימת ב-ة אף פעם לא לוקחת את אליף התמך, וגם לא אחת המסתיימת בהמזה אחרי אליף ארוכה (مَساءً, לא *مَساءاً); התנווין יושב על האות האחרונה עצמה.
• اِنْتَشَرَ اِنْتِشارًا النّارِ -> اِنْتَشَرَ اِنْتِشارَ النّارِ — נסמך (مُضاف) מאבד את התנווין. האקוזטיב עדיין שם; עכשיו זו פשוט פתחה חשופה.
• أُحِبُّهُ كُلُّ الحُبِّ -> أُحِبُّهُ كُلَّ الحُبِّ — המחליף יורש את היחסה של המילה שהוא מחליף, ולכן كُلَّ באקוזטיב ו-الحُبِّ הוא הסומך (مُضاف إِلَيْهِ) שלו.
• اِهْتَمَّ اِهْتِمَّامًا -> اِهْتَمَّ اِهْتِمامًا — עיצור השורש המוכפל של פועל מוכפל (مُضَعَّف) נפרם במסדר (مَصْدَر). כותבים בלי שדה ועם ا ארוכה אחת.

טיפים

• שתי שאלות ממיינות כל מסדר (مَصْدَر) באקוזטיב שפוגשים: كَيْفَ / كَمْ مَرَّةً؟ נותן المُطْلَق، لِماذا؟ נותן لِأَجْلِهِ. שואלים לפני שמנתחים.
• אל תפזרו تَوْكيد חשוף בכל מקום. בפרוזה מודרנית אמיתית הצורה השימושית היא מסדר (مَصْدَر) + שם תואר (تَقَدُّمًا مَلْحوظًا، اِهْتِمامًا بالِغًا), שזו הדרך של הערבית לומר מה שהעברית אומרת בתואר הפועל.
• אוספים את דימויי הסמיכות (إِضافَة) כצירופים מוכנים — اِنْتِشارَ النّارِ، عَمَلَ المُحْتَرِفينَ، وُقوفَ الجُنودِ. הם הדבר הכי ניבי כאן ואי אפשר לבנות אותם לפי כלל.
• לומדים כל מסדר לבבי (مَصْدَر) יחד עם מילת היחס שבאה אחריו: خَوْفًا مِنْ، رَغْبَةً في، حِرْصًا عَلى، اِحْتِرامًا لِـ. חצי מהטעויות כאן הן מילת היחס הלא נכונה, לא היחסה הלא נכונה.
• כשלא בטוחים אם שם עצם הוא “של הלב”, כותבים במקום את פרפרזת ה-لِـ הבטוחה. سافَرَ لِلْعِلاجِ תמיד נכון; *سافَرَ العِلاجَ אף פעם לא.
• אומרים את ה-ـً. זו הסיומת האחת ששורדת את צורת ההפסק, ולכן להגות شُكْرًا، حَقًّا، اِهْتِمامًا נכון לא עולה כלום ומיד נשמע ילידי.
• בקריאת פרוזה בלי ניקוד, שם עצם חשוף ישר אחרי צירוף פועל שלם — בלי الـ, בלי מילת יחס — הוא בדרך כלל אחד משני אלה. מספקים את הפתחתאן וממשיכים לקרוא.