בקצרה

“עשרים תלמידים”, “קילו דבש”, “גדול בשנתיים”, “עשיר יותר בנפט”: בכל אחד מאלה המילה הראשונה מעורפלת לבדה, ומילה שנייה מגיעה לומר מה סופרים, שוקלים או משווים. העברית עושה את זה בכמה דרכים; הערבית עושה את זה בסיומת אחת. שמים את שם ההבהרה באקוזטיב, משאירים אותו יחיד, משאירים אותו לא מיודע, וגמרתם: عِشْرونَ طالِبًا “עשרים תלמידים”, أَكْبَرُ سِنًّا “גדול יותר בגיל”. האקוזטיב הזה הוא התמייז (التَّمْييز), “המבחין”.

שני דברים עושים אותו ראוי לשיעור משלו. ראשית, השתמשתם בחצי ממנו מאז שיעור 26 בלי שם — השם הנספר אחרי 11–99 הוא תמייז (تَمْييز). שנית, הערבית הכתובה המודרנית ריכזה את הבנייה למסגרת פורה אחת: אלאטיב ועוד תמייז (تَمْييز) — الأَكْثَرُ مَبيعًا “הנמכר ביותר”, الأَفْضَلُ أَداءً “הטוב ביותר בביצועים”, أَكْثَرُ الدُّوَلِ إِنْتاجًا “המדינה היצרנית ביותר”. על הדף זה נראה בדיוק כמו חאל (حال) משיעור 55, ומבחן קצר מבדיל בין השניים.

הכלל

1. ההגדרה, והשאלה שהוא עונה עליה. התמייז (التَّمْييز) הוא שם עצם שמסיר את העמימות — الإِبْهامُ — של מה שבא ממש לפניו. השאלה שלו אינה “איך?” אלא مِنْ أَيِّ ناحِيَةٍ؟, “באיזה היבט?”. שלוש תכונות מגדירות אותו, ושתי הראשונות אף פעם לא מתכופפות:

• مَنْصوبٌ — אקוזטיב; הפתחתאן היא הסימן היחיד של היחס.
• نَكِرَةٌ — לא מיודע. אין الـ, אין סמיכות (إِضافَة), אין כינוי דבוק.
• مُفْرَدٌ — יחיד, יהיו המספר והמין של המילה שהוא מסביר אשר יהיו. נקודת הכלל היא שהוא אף פעם לא מעתיק כלום; כמה ממלאים הם במקרה שמות עצם ברבים בזכות עצמם (أَكْثَرُ الدُّوَلِ سُكّانًا), ואפילו אלה לא מתאימים לשום דבר.

תכונה רביעית היא נטייה חזקה מאוד ולא חוק: הממלא הוא שם עצם לא-נגזר (جامِدٌ) — שם עצם פשוט (ماءً، قَمْحًا، سِنًّا) או מסדר (مَصْدَر) משיעור 54 (اِجْتِهادًا، إِنْتاجًا، حَرارَةً). פרטיציפ במקום בדרך כלל מצביע על חאל (حال) במקום — ה-مَبيعًا הקפוא של העיתונות הוא החריג הנפוץ האחד. שם החאל (الحال) הולך לכיוון ההפוך, וסעיף 9 הופך את זה למבחן.

2. שני הסוגים. הערבית ממיינת תמייז (تَمْييز) לפי כמה הוא מבהיר:

• تَمْييزُ المُفْرَدِ (גם تَمْييزُ الذّاتِ) מבהיר מילה אחת ממש לפניו — מספר, משקל, נפח, שטח. عِشْرونَ מעורפל עד ש-طالِبًا נוחת.
• تَمْييزُ النِّسْبَةِ (גם تَمْييزُ الجُمْلَةِ) מבהיר את כל הפסוקית. ב-اِزْدادَ الطّالِبُ اجْتِهادًا אין שום דבר מעורפל ב-الطّالِبُ; מה שמעורפל הוא הטענה שהוא “הצטבר” — הצטבר במה? اجْتِهادًا עונה על זה.

3. סוג ראשון: אחרי כמות. ארבע משפחות, כולן מתנהגות זהה:

• العَدَدُ — המספרים. عِشْرونَ طالِبًا، خَمْسَةَ عَشَرَ كِتابًا، اِثْنانِ وأَرْبَعونَ يَوْمًا.
• الوَزْنُ — משקל. كيلوغْرامٌ عَسَلًا، طُنٌّ قَمْحًا.
• الكَيْلُ — נפח ומידה. لِتْرٌ زَيْتًا، صُنْدوقٌ بُرْتُقالًا.
• المِساحَةُ — שטח ואורך. هَكْتارٌ قُطْنًا، مِتْرٌ قُماشًا.

كَمْ השואל משיעור 15 מתנהג באותו אופן: كَمْ كِتابًا قَرَأْتَ؟

4. מספרים: חזרה, לא כלל חדש. שיעור 26 נתן לכם את היפוך המין ואת שלושת המשטרים; שום דבר כאן לא משנה אותם. רק התווית חדשה: משלושת המשטרים, 11–99 הוא זה ששם את השם הנספר באקוזטיב, וזה תמייז (تَمْييز) במובן הטכני של השיעור הזה. אחרי 3–10 ואחרי مِائَة / أَلْف השם הנספר בגניטיב כסומך של סמיכות (إِضافَة), ושיעור 26 קורא לו تَمْييز במובן הרחב יותר של “השם שהמספר סופר”.

5. מה פרוזה מודרנית באמת כותבת למידות. האקוזטיב אחרי מילת מידה נכון ותפגשו אותו בכתיבה זהירה, אבל ברירת המחדל של היום היא מילת היחס مِنْ: كيلو مِنَ العَسَلِ، لِتْرٌ مِنَ الزَّيْتِ، كوبٌ مِنَ الشّايِ. סמיכות (إِضافَة) רגילה באותה מידה בחנויות: كيلوغْرامُ عَسَلٍ. אז מזהים את האקוזטיב ומייצרים مِنْ. המספרים הם החריג — ל-عِشْرونَ طالِبًا אין גרסת مِنْ, והאקוזטיב חובה.

6. סוג שני, שהומר מהנושא (فاعِل). משפחה של פעלים של עלייה, ירידה, מילוי, גלישה והיות-טוב מציינת את הנושא קודם ואחר כך נותנת שם להיבט. הניתוח המסורתי הוא שהתמייז (تَمْييز) היה במקור הנושא (فاعِل) והחליף איתו מקום:

• اِزْدادَ الطّالِبُ اجْتِهادًا ← اِزْدادَ اجْتِهادُ الطّالِبِ.
• حَسُنَ الطّالِبُ خُلُقًا ← حَسُنَ خُلُقُ الطّالِبِ.
• فاضَ النَّهْرُ ماءً ← فاضَ ماءُ النَّهْرِ.
• اِمْتَلَأَ الكوبُ ماءً.

ההמרה אינה משהו שמבצעים כדי לכתוב את המשפט; זו דרך לראות למה השם אינו נושא ואינו מושא. מה שכן צריך היא רשימת הפעלים, כי הבנייה לקסיקלית: اِزْدادَ، زادَ، اِمْتَلَأَ، فاضَ، حَسُنَ، طابَ، اِشْتَدَّ. زادَ الأَمْرُ تَعْقيدًا “העניין הסתבך יותר” הוא מצרך של העיתונות הערבית.

7. סוג שני, שהומר מהמושא הישיר (مَفْعولِ بِهِ). אותו חילוף, אבל עם פועל יוצא שהמושא שלו כבר במקום:

• زَرَعْتُ الأَرْضَ قَمْحًا ← زَرَعْتُ قَمْحَ الأَرْضِ.
• مَلَأْتُ الكوبَ ماءً ← مَلَأْتُ ماءَ الكوبِ.

ה”מקור” כאן הוא בכנות שחזור של מדקדקים — אף אחד לא כותב مَلَأْتُ ماءَ الكوبِ. מתייחסים אל החץ כאל אבחון, לא כאל דגם סגנון.

8. סוג שני אחרי אלאטיב (اسْمِ التَّفْضيلِ) — המסגרת לשלוט בה. כאן חי התמייז (تَمْييز) בערבית מודרנית, ומגיע לו יותר מזמן התרגול שלכם מכל מה שלמעלה. אלאטיב משיעור 28 מעורפל בדיוק כמו שמספר מעורפל: أَكْبَرُ — גדול יותר במה?

• דרגת היתרון: أَخي أَكْبَرُ سِنًّا مِنّي. התמייז (تَمْييز) יכול לשבת לפני مِنْ או אחריו: أَكْبَرُ مِنّي سِنًّا טוב באותה מידה.
• דרגת ההפלגה עם الـ: الرِّوايَةُ الأَكْثَرُ مَبيعًا، الفَريقُ الأَفْضَلُ أَداءً، الطَّريقُ الأَقَلُّ تَكْلِفَةً. זו הדרך התקנית של העיתונות לבנות שם תואר מורכב בסגנון “הנמכר-ביותר”.
• דרגת ההפלגה עם סמיכות (إِضافَة): أَكْثَرُ الدُّوَلِ إِنْتاجًا، أَكْثَرُ المُدُنِ ازْدِحامًا. שימו לב איפה האקוזטיב נופל: הסמיכות (إِضافَة) נגמרת ב-الدُّوَلِ, והתמייז (تَمْييز) עומד מחוץ לה עם הפתחתאן שלו עצמו.
• תיקון בלי-אלאטיב משיעור 28 סעיף 11: שמות תואר שלא יכולים לבנות أَفْعَلُ מדורגים ב-أَكْثَرُ / أَشَدُّ / أَقَلُّ ועוד המסדר (مَصْدَر) שלהם — أَشَدُّ حَرارَةً، أَكْثَرُ ازْدِحامًا، أَقَلُّ رُطوبَةً. האקוזטיב ההוא תמיד היה תמייז (تَمْييز); עכשיו אתם יודעים למה הוא שם.

שני פרטים מכשילים אנשים. האלאטיב עדיין לוקח איזו יחסה שהמשפט נותן לו (هُوَ الأَكْثَرُ خِبْرَةً، رَأَيْتُ الأَكْثَرَ خِبْرَةً), בזמן שהתמייז (تَمْييز) אף פעם לא זז מהפתחה. והוא אף פעם לא מתאים לשום דבר, ולכן רבים לא משנים כלום: الكُتُبُ الأَكْثَرُ مَبيعًا, לעולם לא *مَبيعاتٍ.

9. להבדיל אותו מחאל (الحال). שניהם אקוזטיבים לא מיודעים שתלויים בסוף משפט שלם, ומבחן המחיקה לא מבדיל ביניהם — אפשר להשמיט כל אחד. שלושה דברים כן:

• סוג המילה. החאל (الحال) הוא נגזר (مُشْتَقّ), פרטיציפ או שם תואר; התמייז (التَّمْييز) הוא לא-נגזר (جامِد), שם עצם פשוט או מסדר (مَصْدَر). זה המבחן המהיר ביותר, והוא מכריע את כל המקרים מלבד קומץ.
• מה הוא מתאר. החאל (الحال) מתאר את העושה או את הדבר; התמייז (التَّمْييز) נותן שם להיבט שבו קביעה מתקיימת.
• התאם. החאל (الحال) מתאים במין ובמספר; התמייז (التَّمْييز) אף פעם לא.

הזוג לשמור בראש: عادَ الجُنودُ مُنْتَصِرينَ — החיילים חזרו מנצחים, מצב שלהם, נגזר, ברבים כדי להתאים להם. מול اِزْدادَ الجَيْشُ عَدَدًا — הצבא גדל במספר, שם עצם פשוט שנותן שם לממד, יחיד יהא אשר יהא מה שהצבא עושה.

10. להבדיל אותו מהמושא הישיר (مَفْعولِ بِهِ). اِمْتَلَأَ الكوبُ ماءً נראה כמו פועל עם מושא, ולומדים כותבים כצפוי *اِمْتَلَأَ الكوبُ الماءَ. שתי בדיקות. הפועל: اِمْتَلَأَ הוא עומד (لازِم) (שיעור 30), ולכן אין מקום מושא למלא. ויידוע: מושא יכול לשאת الـ, תמייז (تَمْييز) לא יכול. ב-مَلَأْتُ الكوبَ ماءً מקום המושא תפוס לעין ב-الكوبَ, וזה לא משאיר ל-ماءً תפקיד אחר.

11. כותבים את הסיומת. אותם שלושה כתיבים כמו בשיעור 55: אליף תמך על עיצור רגיל (كِتابًا، قَمْحًا), התנווין על ה-ة בלי אליף (حَرارَةً، تَكْلِفَةً), והתנווין על ההמזה אחרי אליף ארוכה (ماءً، أَداءً). כי המקום לא מיודע ולא מעתיק כלום, אף פעם לא צריך כאן סיומת זוגי או ריבוי שלם. וכתיב אליף התמך שורד את צורת ההפסק כ-ā נשמעת — לסוג ה-ة אין אליף ליפול עליה והוא נעצר כ-حَرارَهْ — ולכן זו סיומת יחסה שבאמת תשמעו.

אקוזטיב אחד עוד יבוא: השם אחרי إِلّا בחריגה. זה שייך לשיעור 62 והולך לפי כללים אחרים לגמרי — אל תתייחסו אליו כאל תמייז (تَمْييز).

צורות ותבניות

שני הסוגים זה לצד זה

סוג ראשון: כמויות, ומה שפרוזה מודרנית מעדיפה

המספרים — חזרה בלבד; שיעור 26 יש לו את הטבלה המלאה

סוג שני: ההמרה שמסבירה את היחסה

הפעלים שלוקחים تَمْييزُ نِسْبَةٍ

מסגרות האלאטיב — הליבה הפורה

التَّمْييز מול الحال

כותבים את סיומת האקוזטיב

דוגמאות

טעויות נפוצות

• عِشْرونَ كُتُبًا -> عِشْرونَ كِتابًا — אחרי 11–99 התמייז (تَمْييز) הוא יחיד. הערבית סופרת בפריטים בודדים: “עשרים בכל הנוגע לספר”.
• عِشْرونَ كِتابٌ -> عِشْرونَ كِتابًا — וגם אקוזטיב. הדמה הופכת את השם לנושא שני, והמספר נשאר בלי מה להבהיר אותו.
• اِمْتَلَأَ الكوبُ الماءَ -> اِمْتَلَأَ الكوبُ ماءً — תמייז (تَمْييز) לא מיודע, תמיד. اِمْتَلَأَ הוא גם פועל עומד, ולכן الماءَ גם לא יכול להיות מושא.
• أَكْثَرُ سُكّانٌ -> أَكْثَرُ سُكّانًا — אחרי אלאטיב הפתחתאן היא הדבר היחיד שמקשר את שתי המילים. בלי אותה הצירוף מתפרק.
• أَخي أَكْبَرُ في السِّنِّ -> أَخي أَكْبَرُ سِنًّا — האלאטיב מבקש אקוזטיב חשוף, לא צירוף מילת יחס. (أَكْبَرُ مِنّي في السِّنِّ נשמע בפרוזה מודרנית, אבל התמייז (تَمْييز) הוא המסגרת שהשיעור הזה מתרגל והיחידה שתמיד עובדת.)
• الكُتُبُ الأَكْثَرُ مَبيعاتٍ -> الكُتُبُ الأَكْثَرُ مَبيعًا — תמייז (تَمْييز) אף פעם לא מתאים לשום דבר. בעלים ברבים, תמייז (تَمْييز) ביחיד.
• اِزْدادَ الطّالِبُ مُجْتَهِدًا -> اِزْدادَ الطّالِبُ اجْتِهادًا — המקום לוקח שם עצם לא-נגזר (جامِد), כאן מסדר (مَصْدَر). פרטיציפ בו היה נקרא כחאל (حال) ואומר משהו אחר.
• الجَوُّ أَشَدُّ حارًّا -> الجَوُّ أَشَدُّ حَرارَةً — אותה נקודה בתוך מסגרת האלאטיב: ממירים את שם התואר לשם העצם שלו (حارٌّ → حَرارَةٌ) לפני ששמים עליו את הפתחה.
• أَكْثَرُ الدُّوَلِ إِنْتاجٍ -> أَكْثَرُ الدُّوَلِ إِنْتاجًا — הסמיכות (إِضافَة) נעצרת ב-الدُّوَلِ. התמייז (تَمْييز) עומד מחוץ לה ושומר על האקוזטיב שלו עצמו.
• كيلوغْرامٌ عَسَلٍ -> كيلوغْرامٌ عَسَلًا — בוחרים מבנה אחד וגומרים אותו: עם התנווין על מילת המידה השם אחריה הוא תמייז (تَمْييز), כסמיכות (إِضافَة) הוא كيلوغْرامُ عَسَلٍ, ובפרוזה מודרנית רגילה הוא كيلو مِنَ العَسَلِ.

טיפים

• שאלה אחת עושה את הזיהוי: “באיזה היבט?”. אם התשובה היא שם עצם חשוף עם פתחתאן ובלי מילת יחס, אתם מסתכלים על תמייז (تَمْييز).
• שרים את שלוש התכונות כמילה אחת — יחיד-לא-מיודע-אקוזטיב. כל טעות של לומד בשיעור הזה היא אחת משלוש שהשתבשה.
• שמים את התרגול במסגרת האלאטיב, שבה הבנייה חיה היום באמת. עשרה גושים מוכנים יובילו אתכם רחוק: أَكْبَرُ سِنًّا، أَكْثَرُ سُكّانًا، أَكْثَرُ اسْتِخْدامًا، الأَكْثَرُ مَبيعًا، الأَفْضَلُ أَداءً، الأَعْلى دَخْلًا، أَشَدُّ حَرارَةً، أَقَلُّ تَكْلِفَةً، أَسْرَعُ نُمُوًّا، أَوْسَعُ انْتِشارًا.
• למידות, מפצלים את המיומנויות: מייצרים مِنْ (كوبٌ مِنَ الشّايِ), מזהים את האקוזטיב (كوبٌ شايًا). שניהם נכונים; אחד נשמע עדכני.
• מבחן ה-جامِد / مُشْتَقّ מול החאל (الحال) מהיר יותר מכל מבחן משמעות. שם עצם במקום -> תמייז (تَمْييز). פרטיציפ במקום -> חאל (حال), מלבד ה-مَبيعًا הקפוא של האלאטיב.
• אומרים את ה-ـً בקול בכל מקום שהוא כתוב עם אליף תמך. משלושת התנווינים זה זה ששורד הפסקה, ולכן הוא נשמע אפילו מדובר שמשמיט כל סיומת יחסה אחרת.
• בקריאת טקסט בלי ניקוד, לא יוצאים לציד: לתמייז (تَمْييز) שלוש צורות על הדף — אחרי כמות, אחרי אלאטיב, ואחרי פועל של עלייה או מילוי. כל השאר מנותח כמשהו אחר.
• משאירים את إِلّا מחוץ לתיבה הזו. האקוזטיב אחרי חריגה הוא שיעור 62 ויש לו תנאים משלו.