בקצרה

الاسْتِثْناء הוא האופן שבו הערבית מוציאה דבר מקבוצה: “כולם באו חוץ מתלמיד אחד”. המנגנון קטן — מילית, إِلّا, ועוד שני שמות שיכולים לעמוד סביבה — אבל היחסה על השם היוצא אינה חופשית. אותה קובעת צורת המשפט, ויש רק שלוש צורות לזהות. למדו למיין את המשפט קודם, והסיומת תיפול מאליה.

הרווח גדול מ”חוץ מ-”, כי הצורה השלישית היא אחת משתי הדרכים התקניות שבהן ערבית ספרותית אומרת רק. לצד תואר הפועל הפשוט فَقَطْ, הערבית הכתובה שוללת את המשפט ושמה إِلّا לפני הדבר היחיד ששורד: ما قَرَأْتُ إِلّا كِتابًا = “קראתי רק ספר אחד”, מילולית “לא קראתי חוץ מספר אחד”. התבנית הזו בכל עמוד עיתון, וזה החלק מהשיעור הזה שתשתמשו בו כל יום.

הכלל

1. שלושת החלקים. במשפט יוצא שלם יש المُسْتَثْنى مِنْهُ (הקבוצה שמוציאים ממנה), أَداةُ الاسْتِثْناء (מילת היוצא — إِلّا، غَيْر، سِوى …), ו-المُسْتَثْنى (הפריט שמוציאים, שבא אחרון מבין השלושה):

حَضَرَ الطُّلّابُ ← المُسْتَثْنى مِنْهُ · إِلّا ← الأَداةُ · طالِبًا ← المُسْتَثْنى

השאלה היחידה שהשיעור עונה עליה היא איזו סיומת נושא השם האחרון. שתי שאלות כן/לא מכריעות: האם הקבוצה נזכרת? והאם המשפט שלילי?

2. تامٌّ مُوجَبٌ — הקבוצה נזכרת, אין שלילה: האקוזטיב חובה. זה משפט ה”חוץ מ-” הקלאסי, ויש לו בדיוק סיומת אחת אפשרית, לא משנה באיזו יחסה הקבוצה:

• حَضَرَ الطُّلّابُ إِلّا طالِبًا. — כל התלמידים באו חוץ מאחד.
• قَرَأْتُ الكُتُبَ إِلّا كِتابًا. — קראתי את הספרים חוץ מאחד.
• سَلَّمْتُ عَلى الطُّلّابِ إِلّا طالِبًا. — ברכתי את התלמידים חוץ מאחד.

שימו לב לדוגמה השלישית: הקבוצה בגניטיב אחרי عَلى, והשם היוצא עדיין באקוזטיב. השם היוצא אינו تابِع כאן — הוא לא מעתיק כלום. המדקדקים קוראים לסיומת שלו النَّصْبُ عَلى الاسْتِثْناء, “אקוזטיב כי הוא יוצא מן הכלל”, וזה הכלל הכי אמין בשיעור הזה. אם המשפט חיובי והקבוצה שם, כותבים פתחה.

3. تامٌّ مَنْفِيٌّ — הקבוצה נזכרת, המשפט שלילי: بَدَل עדיף, نَصْب מותר. ברגע ששולל (ما، لَمْ، لَنْ، لا، لَيْسَ) עומד בחזית, אפשר לקרוא את השם היוצא במקום זאת כ-بَدَل מהקבוצה — התמורה של שיעור 58 — ופשוט להעתיק את יחסת הקבוצה. הקריאה הזו טובה יותר, ואותה כדאי לכתוב:

• ما حَضَرَ الطُّلّابُ إِلّا طالِبٌ. (بَدَل, בנומינטיב כמו الطُّلّابُ) — אפשר גם: إِلّا طالِبًا.
• ما مَرَرْتُ بِالطُّلّابِ إِلّا طالِبٍ. (بَدَل, בגניטיב כמו الطُّلّابِ) — אפשר גם: إِلّا طالِبًا.

הבחירה נראית רק כשהקבוצה בנומינטיב או בגניטיב. אם הקבוצה באקוזטיב (ما رَأَيْتُ الطُّلّابَ إِلّا طالِبًا) שני הניתוחים מפיקים אותה פתחה ואין מה להפסיד.

4. مُفَرَّغ — אין קבוצה נזכרת, המשפט שלילי: إِلّا נעשית שקופה. מוחקים את הקבוצה, והפועל נשאר “מרוקן” (مُفَرَّغ) מההשלמה שלו. השם אחרי إِلّا נופל אז למשבצת הריקה הזו ולוקח את היחסה שתפקידו במשפט דורש, בדיוק כאילו إِلّا לא היה כתוב. כסו את إِلّا באצבע וקראו את המשפט: הסיומת שמתקבלת היא הנכונה.

• ما حَضَرَ إِلّا طالِبٌ. — השם הוא ה-فاعِل, ולכן مَرْفوع.
• ما قَرَأْتُ إِلّا كِتابًا. — השם הוא ה-مَفْعولٌ بِهِ, ולכן مَنْصوب.
• ما سَلَّمْتُ إِلّا عَلى طالِبٍ. — המשבצת היא צירוף יחס, לכן إِلّا עומדת לפני הצירוף כולו ו-عَلى היא ששולטת: مَجْرور.
• ما هٰذا إِلّا خَبَرٌ قَديمٌ. — השם הוא ה-خَبَر של משפט שמני, ולכן مَرْفوع.
• لا أَعْمَلُ إِلّا صَباحًا. — משבצת תואר הפועל (שיעור 31), ולכן مَنْصوب.

זו הצורה שאומרת “רק”, והיא מרכז השיעור. הכול חוץ מהיחסה קבוע: שולל + פועל + إِلّا + האיבר היחיד ששורד.

5. מה מתיר משפט مُفَرَّغ. כל שלילה תספיק — ما، لَمْ، لَنْ، لا، لَيْسَ (שיעורים 23 ו-37) — וכך גם איסור (لا تَثِقْ إِلّا بِنَفْسِكَ) או שאלה רטורית שמצפה ל”אף אחד” כתשובה (هَلْ يَنْجَحُ إِلّا المُجْتَهِدُ؟). מה שאי אפשר הוא לבנות אחד במשפט חיובי פשוט: حَضَرَ إِلّا طالِبٌ אינה ערבית. ל”רק” חיובי משתמשים ב-فَقَطْ, או ב-إِنَّما בראש המשפט (שיעור 68): حَضَرَ طالِبٌ فَقَطْ / إِنَّما حَضَرَ طالِبٌ واحِدٌ.

6. لَيْسَ … إِلّا, ו-فَقَطْ. لَيْسَ שולל כמו כל שולל אחר ומתיר את אותה תבנית مُفَرَّغ — لَيْسَ في الغُرْفَةِ إِلّا كُرْسِيٌّ (اسْمُ لَيْسَ، مَرْفوعٌ)، لَسْتُ إِلّا مُوَظَّفًا (خَبَرُ لَيْسَ، مَنْصوبٌ). בנפרד, لَيْسَ إِلّا הוא תווית קפואה שמושלכת בסוף משפט במובן “ושום דבר מעבר לזה”: مُلاحَظَةٌ صَغيرَةٌ، لَيْسَ إِلّا. שום דבר לא בא אחריו ושום דבר לא משנה צורה. فَقَطْ הוא תואר הפועל המודרני הפשוט “רק”; הוא קפוא, מסתיים בסוכון, ועומד אחרי האיבר שהוא מגביל: قَرَأْتُ صَفْحَةً واحِدَةً فَقَطْ. משתמשים בהתקן אחד או באחר — לערום ما … إِلّا עם فَقَطْ זו טאוטולוגיה של מתחילים.

7. غَيْر ו-سِوى: שמות, לא מיליות. הן אומרות אותו דבר כמו إِلّا, אבל הן שמות, ולכן הן מתנהגות בשתי שכבות בבת אחת:

• היחסה על غَيْر / سِوى עצמם היא היחסה שהשם של إِلّا היה לוקח. אותם שלושה סוגי משפט, אותה הכרעה: حَضَرَ الطُّلّابُ غَيْرَ طالِبٍ (تامٌّ مُوجَبٌ → نَصْبٌ)، ما حَضَرَ الطُّلّابُ غَيْرُ طالِبٍ (تامٌّ مَنْفِيٌّ → بَدَلٌ)، ما حَضَرَ غَيْرُ طالِبٍ (مُفَرَّغٌ، فاعِلٌ → رَفْعٌ)، ما قَرَأْتُ غَيْرَ كِتابٍ (مُفَرَّغٌ، مَفْعولٌ بِهِ → نَصْبٌ)، ما سَلَّمْتُ عَلى غَيْرِ طالِبٍ (مَجْرورٌ بِـعَلى).
• מה שבא אחריהם הוא مَجْرور, בכל פעם ששם בא אחריהם, כי غَيْر/سِوى הוא הנסמך של הסמיכות (إِضافَة, שיעור 20) והשם היוצא הוא ה-مُضافٌ إِلَيْهِ שלה: غَيْرُ طالِبٍ، غَيْرَ الطّالِبِ، سِوى يَوْمَيْنِ.

שתי שכבות, שתי הכרעות בלתי תלויות. לומדים שמקפיאים את غَيْرَ באקוזטיב מקבלים את השכבה השנייה נכון ואת הראשונה לא.

8. سِوى לא מראה כלום. سِوى הוא اسْمٌ مَقْصورٌ — הוא מסתיים ב-ى, לכן הסיומת שלו مُقَدَّر (שיעור 41): בלתי נראית בדף ובלתי נשמעת בדיבור, בכל שלוש היחסות. לכן נוח להשתמש בו, כי אין סיומת לטעות בה, אבל השם אחריו עדיין גניטיב שחייבים לנקד: لَمْ يَبْقَ سِوى يَوْمَيْنِ عَلى الامْتِحانِ (גניטיב זוגי, לא يَوْمانِ).

9. بِاسْتِثْناءِ، ما عَدا، ما خَلا. בפרוזה מודרנית יש עוד שלוש דרכים לומר זאת:

• بِاسْتِثْناءِ + גניטיב — מילת יחס מורכבת, והדבר הכי בטוח לכתוב, כי השם שאחריה הוא مُضافٌ إِلَيْهِ בכל פעם: حَضَرَ الجَميعُ بِاسْتِثْناءِ طالِبٍ.
• ما عَدا / ما خَلا + אקוזטיב — כאן عَدا ו-خَلا הם פעלים והשם אחריהם הוא ה-مَفْعولٌ بِهِ שלהם: نَجَحوا جَميعًا ما عَدا واحِدًا. הגרסה העיתונאית فيما عَدا עובדת זהה: المَكْتَبُ مَفْتوحٌ فيما عَدا الجُمُعَةَ.
• בלי ما, אפשר לקרוא את عَدا ו-خَلا או כפעלים (אקוזטיב) או כמילות יחס (גניטיב), לכן גם حَضَرَ الجَميعُ عَدا طالِبًا וגם عَدا طالِبٍ נכונים. כותבים ما عَدا והדו-משמעות נעלמת.

10. דבר אחד שהשיעור הזה אינו: إِلّا أَنَّ. כש-إِلّا באה אחריה أَنَّ היא לא מוציאה כלום — היא המחבר “אולם, חוץ מזה ש-”: الفِكْرَةُ جَيِّدَةٌ، إِلّا أَنَّها مُكْلِفَةٌ. זה שייך למחברי השיח של שיעור 66. דבר אחר לגמרי הוא الاسْتِثْناءُ المُنْقَطِع, שבו הפריט היוצא אינו חבר בקבוצה כלל (وَصَلَ المُسافِرونَ إِلّا حَقائِبَهُمْ). זה לא מוגבל לערבית ישנה, והשם באקוזטיב תהיה צורת המשפט אשר תהיה — אבל لٰكِنْ או بَلْ אומרים אותו דבר בפשטות יותר.

צורות ותבניות

כל ההכרעה, בטבלה אחת. ממיינים את המשפט, ואחר כך קוראים את הסיומת:

תבנית ה-مُفَرَّغ על פני המשבצות — זו טבלת ה”רק”:

אותם שלושה סוגים עם إِلّا، غَيْر ו-سِوى זה לצד זה. קוראים את העמודות מלמעלה למטה: רק המילה הראשונה בזוג מחליפה יחסה, והשנייה תמיד בגניטיב אחרי غَيْر/سِوى.

שאר מילות היוצא, ממוינות לפי מה שהן עושות לשם שאחריהן:

הושמט במכוון: حاشا, הפועל השלישי במשפחה הזו, ששורד בערבית ספרותית בעיקר בקריאת ההתפעלות הקבועה حاشا لِلهِ ואינו שווה כלל; והחופש הקלאסי לשים את השם היוצא לפני הקבוצה, שהפרוזה המודרנית כמעט לא לוקחת.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• حَضَرَ الطُّلّابُ إِلّا طالِبٌ -> حَضَرَ الطُّلّابُ إِلّا طالِبًا — המשפט חיובי והקבוצה נזכרת, לכן האקוזטיב חובה. זה המקרה היחיד בלי חלופה.
• ما حَضَرَ إِلّا طالِبًا -> ما حَضَرَ إِلّا طالِبٌ — במשפט مُفَرَّغ إِلّا לא שולט בשום דבר. השם הוא הנושא של حَضَرَ, ולכן הוא בנומינטיב.
• ما قَرَأْتُ إِلّا كِتابٌ -> ما قَرَأْتُ إِلّا كِتابًا — אותו כלל מושך לכיוון השני: כאן השם הוא המושא של قَرَأْتُ, ולכן הוא באקוזטיב. קוראים את המשבצת, לא את המילית.
• ما سَلَّمْتُ إِلّا طالِبًا -> ما سَلَّمْتُ إِلّا عَلى طالِبٍ — إِلّا לא בולע את מילת היחס. ל-سَلَّمَ עדיין צריך את عَلى (שיעור 30), ו-إِلّا באה לפני הצירוף כולו.
• حَضَرَ إِلّا طالِبٌ -> ما حَضَرَ إِلّا طالِبٌ / حَضَرَ طالِبٌ فَقَطْ — לתבנית مُفَرَّغ צריך שלילה שתרקן את המשבצת. בלי אחת, משתמשים ב-فَقَطْ.
• ما حَضَرَ غَيْرَ طالِبٍ -> ما حَضَرَ غَيْرُ طالِبٍ — غَيْر אינו קפוא באקוזטיב. הוא יושב כאן במשבצת ה-فاعِل, ולכן הוא בנומינטיב.
• حَضَرَ الطُّلّابُ غَيْرُ طالِبٍ -> حَضَرَ الطُّلّابُ غَيْرَ طالِبٍ — ואותה מילה במשפט שלם חיובי לוקחת את האקוזטיב שהשם של إِلّا היה לוקח.
• ما حَضَرَ غَيْرُ طالِبٌ -> ما حَضَرَ غَيْرُ طالِبٍ — תהיה יחסת غَيْر עצמו אשר תהיה, השם אחריו הוא مُضافٌ إِلَيْهِ ותמיד בגניטיב.
• لَمْ يَبْقَ سِوى يَوْمانِ -> لَمْ يَبْقَ سِوى يَوْمَيْنِ — ל-سِوى אין סיומת משלו, אבל הוא עדיין مُضاف, וזוגי בגניטיב הוא يَوْمَيْنِ.
• ما عَدا طالِبٍ / بِاسْتِثْناءِ طالِبًا -> ما عَدا طالِبًا / بِاسْتِثْناءِ طالِبٍ — השניים תמונת ראי: ما عَدا הוא פועל ולוקח מושא, بِاسْتِثْناءِ הוא סמיכות ולוקח גניטיב.

טיפים

• שתי שאלות, בסדר הזה: האם הקבוצה נזכרת? האם המשפט שלילי? נזכרת + חיובית = פתחה, בלי לחשוב. נזכרת + שלילית = מעתיקים את יחסת הקבוצה. לא נזכרת = קוראים את המשבצת.
• לסוג مُفَرَّغ, מכסים פיזית את ما … إِلّا בשתי אצבעות וקוראים מה שנשאר: حَضَرَ … طالِبٌ، قَرَأْتُ … كِتابًا. הסיומת שנשמעת נכון בלי إِلّا היא הנכונה.
• תרגמו את ما … إِلّا כ”רק”, לא כ”לא … חוץ מ-”. הקריאה המילולית היא מה שגורם ללומדים להסס על היחסה; קריאת ה”רק” עושה את המשבצת ברורה.
• בוחרים התקן אחד למשפט. ما … إِلّا או فَقَطْ או بِاسْتِثْناءِ — לעולם לא שניים בבת אחת.
• ל-غَيْر שני תפקידים שאתם כבר מכירים: לשלול שם עצם או שם תואר שאחריו (غَيْرُ مُمْكِنٍ, שיעור 23) ולהוציא מן הכלל. המכניקה זהה — הוא مُضاف בשני המקרים.
• سِوى ו-بِاسْتِثْناءِ הן הבחירות בסיכון נמוך כשכותבים בלחץ: אף אחת לא מבקשת מכם לחשב סיומת על השם היוצא מעבר ל”גניטיב”.
• שימו לב לכתיב, במיוחד בטקסט בלי סימני תנועה: إِلّا (חוץ מ-, רק), إِلى (אל), ו-أَلّا (أَنْ + لا, “שלא …”, שיעור 34) הן שלוש מילים שונות עם שלוש צורות שונות.
• אל תפריזו ב-لَيْسَ إِلّا הקפוא. זו תווית שיחה קלה; בדוח, فَقَطْ פשוט עדיף.