בקצרה

האנגלית מלהטטת בין who, whom, whose, which, that ו-where. היוונית היומיומית משתמשת במילה אחת לכולן: που, בלתי מוטעמת ובלתי משתנה. היא לעולם אינה מתאימה לשום דבר ולעולם אינה נוטה, יהיה אשר יהיה המין, המספר או היחסה של שם העצם שהיא נתלית עליו, ותהיה אשר תהיה התפקיד שממלא שם העצם הזה בתוך הפסוקית.

המחיר של הפשטות הזאת קטן ומכני: כשלשם העצם היה צריך להיות יחסה ש-που אינו יכול להראות — מושא עקיף, בעלים, מושא של מילת יחס — היוונית מכניסה כינוי חלש רגיל לתוך הפסוקית כדי לשאת אותו: ο φίλος που του έδωσα τα κλειδιά.

ויש להבדיל אותה משתי הדומות לה. כינוי הזיקה που אינו נושא הטעמה כלל. מילת השאלה πού “איפה?” (שיעור 12) תמיד נושאת אותה. מילת החיבור που “ש-” אחרי פעלי רגש (שיעור 36) היא מילה שלישית שוב — בלתי מוטעמת כמו כינוי הזיקה, אך פותחת פסוקית משלימה, לא מתארת שם עצם.

הכלל

פסוקית זיקה מתארת שם עצם שכבר נאמר (שם האזכור), וביוונית היא באה מיד אחרי שם העצם הזה:

ο άντρας που ήρθε — האיש שבא

מילת החיבור היא που בכל המצבים הבאים:

• נושא הפסוקית: ο άντρας που ήρθε, τα παιδιά που παίζουν.
• מושא ישיר של הפסוקית: το βιβλίο που διάβασα, οι φίλοι που κάλεσα.
• לוואי זמן או מקום: τη μέρα που γνωριστήκαμε, το χωριό που μεγάλωσα.

בשלושת המקרים האלה אין צורך בשום דבר נוסף — הפסוקית שלמה כפי שהיא.

הכינוי החוזר. מכיוון של-που אין יחסה משלו, אי אפשר לבטא תפקידים מסוימים באמצעות που בלבד. במקרים כאלה היוונית משאירה את που כמילת חיבור פשוטה, ומסמנת את התפקיד באמצעות כינוי חלש בתוך הפסוקית, בדיוק במקום שבו הכינוי הזה היה עומד במשפט רגיל:

• מושא עקיף → גניטיב חלש: η γυναίκα που της μιλούσες
• בעלים (“ש-…שלו”) → גניטיב חלש על שם העצם המוחזק: ο κύριος που ξέχασα το όνομά του
• מושא של מילת יחס → מילת יחס + כינוי חזק: το σπίτι που μένω σ’ αυτό

עם שם אזכור של מקום או זמן, το σπίτι που μένω הפשוט הוא למעשה הצורה הרגילה — που לבדו כבר עושה את העבודה של מילת יחס + כינוי זיקה — וההוספה של σ’ αυτό היא חיזוק מדובר. עם מילות יחס אחרות (ο άνθρωπος που σου μίλησα γι’ αυτόν) הצורה המלאה היא זו ששומרת על בהירות המשפט.

מגדירה ולא-מגדירה. בלי פסיקים, הפסוקית מצמצמת את שם האזכור — היא אומרת אילו בדיוק הכוונה. כשהיא מובדלת בפסיקים, היא רק מוסיפה מידע על שם אזכור שכבר מזוהה. השוו:

• Οι μαθητές που διάβασαν πέρασαν. — רק אלה שלמדו עברו.
• Οι μαθητές, που διάβασαν, πέρασαν. — כולם עברו; ודרך אגב, הם למדו.

שמות פרטיים ושמות אזכור מזוהים באופן ייחודי מקבלים לכן פסיקים: ο Γιώργος, που μένει στη Θεσσαλονίκη, …

שלושה הומוגרפים, כתיב אחד לשים לב אליו. που (כינוי זיקה), πού (מילת שאלה “איפה?”), ו-που (מילת החיבור “ש-”). רק מילת השאלה נושאת הטעמה — ראו הטבלה למטה.

צורות ותבניות

που הוא צורה אחת, לכל שם אזכור. שום דבר לא משתנה בצד השמאלי של הפסוקית:

שם האזכור נוטה; που לא. שם העצם שלפניו מקבל את היחסה שהמשפט שלו דורש — כולל הזזת ההטעמה של שמות זכר מוטעמים שלוש הברות מהסוף — בעוד που נשאר ללא שינוי אחריו:

מתי יש צורך בכינוי חוזר?

הכינויים החלשים שתזדקקו להם בתוך הפסוקית (הסט המלא, משיעור 10):

שלוש מילים שנראות דומות:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• Ο άντρας ποιος ήρθε -> Ο άντρας που ήρθε — ποιος היא רק מילת שאלה (“מי?”, “איזה?”); האנגלית who ממלאת תפקיד כפול, ποιος היוונית לא.
• Η γυναίκα πού μιλάει -> Η γυναίκα που μιλάει — ההטעמה היא זו שהופכת את πού לשאלה; כינוי הזיקה הוא που ללא הטעמה.
• Ο φίλος που έδωσα τα κλειδιά -> Ο φίλος που του έδωσα τα κλειδιά — που אינו יכול לשאת גניטיב, ולכן הכינוי החלש του צריך למלא את מקום המושא העקיף.
• Το κορίτσι που τη μιλούσες -> Το κορίτσι που της μιλούσες — μιλάω מקבל גניטיב חלש, לא אקוזטיב (שיעור 34).
• Το βιβλίο που το διάβασα ήταν ωραίο -> Το βιβλίο που διάβασα ήταν ωραίο — מושא ישיר אינו זקוק לכינוי חוזר; ה-το המיותר כופל את שם האזכור.
• Χαίρομαι πού ήρθες -> Χαίρομαι που ήρθες — אחרי פועל רגש που הזה פירושו “ש-”; במוטעם הוא היה אומר “איפה”.
• Ο Γιώργος που μένει στη Θεσσαλονίκη έρχεται αύριο -> Ο Γιώργος, που μένει στη Θεσσαλονίκη, έρχεται αύριο — בלי פסיקים הפסוקית טוענת שהיא בוררת Γιώργος אחד מתוך כמה.

טיפים

• יש לזכור את που בתור “כינוי הזיקה בלי כובע”. אם המילה עונה לשאלה “איפה?”, היא חובשת כובע: πού.
• כדי לבדוק אם יש צורך בכינוי חוזר, יש לבנות מחדש את הפסוקית כמשפט עצמאי עם כינוי רגיל. Έδωσα τα κλειδιά σε αυτόν → הכינוי הוא מושא עקיף, ולכן הוא שורד כ-του בתוך פסוקית הזיקה. אם מה שיוצא הוא מושא ישיר פשוט, יש להשמיט אותו.
• כל דבר שהיה צריך להיות נוטה יושב על שם העצם שלפני που, לעולם לא על που עצמו — לכן יש לבנות קודם את המשפט הראשי, ולחבר את פסוקית הזיקה אחרי שם העצם.
• הפסיקים נושאים את המשמעות שהאנגלית מקבלת מ-that לעומת which: בלי פסיקים = צמצום, עם פסיקים = מידע נוסף.
• עם שם אזכור של מקום או זמן, מילת היחס והכינוי החזק מושמטים בדרך כלל לגמרי (το σπίτι που μένω) — που לבדו נושא את המשמעות של מילת היחס. שתי הצורות תקינות; יש לשמור על הצורה המלאה כשהפסוקית ארוכה או דו-משמעית, וכן עם כל מילת יחס אחרת.
• יש לשמור על που קרוב לשם העצם שלו. אם ביטוי ארוך מפריד ביניהם, המשפט נעשה קשה לניתוח, והיוונית מעדיפה לבנות אותו מחדש או לעבור ל-ο οποίος.
• ο οποίος (שיעור 58) הוא החלופה הנוטה והרשמית לכתיבה; ό,τι, όποιος ו-όπου (שיעור 46) הם עניין שונה לגמרי — הם נושאים בתוכם את שם האזכור שלהם. רק όπου משמש גם ככינוי זיקה עם ראש, אחרי שם עצם של מקום (οι γειτονιές όπου έπαιζε).