בקצרה

יוונית מאפשרת להטעמה לשבת על אחת משלוש ההברות האחרונות של המילה — אף פעם לא רחוק יותר אחורה. המגבלה היחידה הזאת, νόμος της τρισυλλαβίας (“חוק שלוש ההברות”), מסבירה משהו שנראה לתלמיד מתחיל כחריגות: το μάθημα (“השיעור”) הופך ל-του μαθήματος ביחסת הגניטיב. המילה לא שינתה את הגזע, המין או המחלקה שלה. היא פשוט גדלה בהברה בסוף, וההטעמה נאלצה לצעוד קדימה כדי להישאר בתוך שלוש האחרונות.

אז אינכם משננים “μάθημα יש לו גניטיב מוזר”. אתם משננים חוק אחד ומיישמים אותו בכל מקום: שמות עצם, שמות תואר, פעלים, ואפילו המילים הקטנות שנתלות בסוף מילה. בכל פעם שסיומת מוסיפה הברה למילה שכבר מוטעמת בהברה השלישית מהסוף, ההטעמה עוברת הברה אחת ימינה. כלל שני, ירושה מהעבר, מזיז אותה ימינה גם אחרי כמה סיומות שאינן מוסיפות הברה — ο άνθρωπος → του ανθρώπου — והפרק הבא מפריד בין השניים.

הכלל

ספרו הברות מהסוף של המילה. ליוונית יש שלוש עמדות ושם לכל אחת:

אין עמדה רביעית. צורה המוטעמת בהברה הרביעית מהסוף אינה קיימת ביוונית החדשה.

כעת לתוצאה. הסיומות ביוונית אינן כולן באותו האורך: שמות העצם מהמין הסתמי המסתיימים ב--μα, למשל, בונים את צורות היחסות האחרות על גזע הארוך בהברה אחת מהנומינטיב:

• το μά-θη-μα: ההטעמה נמצאת על μά, שלוש הברות מהסוף. חוקי.
• הוסיפו את סיומת הגניטיב -τος: μα-θή-μα-τος היה *μά-θη-μα-τος עם ההטעמה הישנה — ארבע הברות מהסוף. לא חוקי. לכן ההטעמה עוברת ימינה: του μαθήματος.

זהו המנגנון כולו. שני דברים נובעים ממנו:

1. לא כל צורה זזה. ההטעמה זזה רק כשחייבים. אם הסיומת החדשה לא מוסיפה הברה, החוק לא נשבר ושום דבר לא קורה: διάβαζα → διάβαζαν (עדיין שלוש הברות מהסוף: δι-ά-βα-ζαν), ο άνθρωπος → οι άνθρωποι (άν-θρω-ποι).

2. רק מילים מסוג προπαροξύτονη נמצאות בסיכון. למילה שכבר מוטעמת בהברה השנייה מהסוף או האחרונה יש מקום פנוי: ο δρόμος → του δρόμου, των δρόμων — ההטעמה נשארת במקומה, כי δρό-μου עדיין בתוך שלוש האחרונות. ההזזה היא בעיה של מילים המוטעמות רחוק אחורה.

יש כוח שני, נפרד, שגם מושך את ההטעמה ימינה, והוא פועל גם כשמספר ההברות לא משתנה. בזכרים המסתיימים ב--ος ובניטרלים המסתיימים ב--ο, הסיומות -ου, -ων ו--ους מזיזות את ההטעמה של מילה מסוג προπαροξύτονη להברה השנייה מהסוף: ο άνθρωπος → του ανθρώπου, των ανθρώπων, τους ανθρώπους — בעוד οι άνθρωποι ו-τον άνθρωπο שומרות עליה. ספרו את ההברות ו-ανθρώπου אינה ארוכה יותר מ-άνθρωπος; ההזזה ירושה מיוונית עתיקה, שם לסיומות האלה הייתה תנועה ארוכה ששקלה כמו הברה נוספת. למדו זאת כתכונה של שלוש סיומות — -ου, -ων, -ους — אך גם של המילה הבודדת: זהו החצי ה’מלומד’ של אוצר המילים שזז, בעוד מילים פשוטות בדיוק באותה צורה שומרות על ההטעמה שלהן (ο αντίλαλος → του αντίλαλου, το σύννεφο → του σύννεφου). שמרו כל שם עצם כזה יחד עם הגניטיב שלו; שיעורים 28, 30 ו-31 חוזרים לזה.

כוח שלישי מושך את ההטעמה אל הסיומת עצמה ביחסת הגניטיב רבים. η θάλασσα (מוטעם שלוש הברות מהסוף) נותן των θαλασσών, לא *των θαλάσσων. זה נכון לרוב שמות העצם הנקבה המסתיימים ב--α/-η ולרוב הזכרים המסתיימים ב--ης/-ας — אך לא לכולם (η εικόνα → των εικόνων) — ותפגשו בזה שוב עם כל נטייה.

לבסוף, חוק שלוש ההברות עצמו הוא הסיבה שמילה יוונית יכולה לשאת שתי הטעמות. כשכינוי חלש (μου, σου, του, της, μας, σας, τους) מתחבר למילה מסוג προπαροξύτονη, הכינוי מתנהג כהברה נוספת של אותה מילה — הצירוף היה מוטעם ארבע הברות מהסוף. יוונית לא מזיזה כאן את ההטעמה המקורית; היא מוסיפה הטעמה שנייה על ההברה האחרונה של מילת המארח: ο δάσκαλός μου, το μάθημά μας, το αυτοκίνητό του. ה-δεύτερος τόνος הזאת היא חובה, לא רשות.

צורות ותבניות

ο άνθρωπος — ההטעמה זזה בשני הגניטיבים

שימו לב לאקוזטיב רבים: τους ανθρώπους לוקח את אחת משלוש הסיומות המזיזות הטעמה וזזה, בעוד האקוזטיב יחיד τον άνθρωπο לא. אף אחת מהצורות לא ארוכה יותר מ-άνθρωπος — כאן הסיומת, לא מספר ההברות, היא שמחליטה.

το μάθημα — ניטרלי (שם עצם ממין סתמי) המסתיים ב-μα, אותו חוק

כאן היחסת הגניטיב יחיד וכל צורות הרבים גדלות בהברה, ולכן כולן זזות; הגניטיב רבים μαθημάτων אז זז עוד צעד אחד, כי -ων היא אחת הסיומות המזיזות הטעמה.

ο δάσκαλος ו-το αυτοκίνητο — אותה הזזה

מילה שלעולם לא זזה: ο δρόμος

המשיכה של הגניטיב רבים (כלל מחלקה, לא ספירת הברות)

פעלים: זמני העבר מדגימים זאת בבירור

האימפרפקט של διαβάζω מוטעם בהברה השלישית מהסוף ביחיד. ברבים הסיומות ארוכות יותר, ולכן ההטעמה זזה ימינה:

שימו לב שגוף שלישי רבים διάβαζαν / έγραφαν לא זז: יש לו אותו מספר הברות כמו ביחיד, אז שום חוק לא נשבר. (עם έγραφα התנועה έ- עצמה נעלמת ברגע שההטעמה עוזבת אותה — זהו האוגמנט, והוא מגיע בהמשך המסלול.)

ההטעמה השנייה עם כינוי חלש

דוגמאות

טעויות נפוצות

• του άνθρωπου -> του ανθρώπου — -ου היא אחת הסיומות שמושכות את ההטעמה של המחלקה הזאת אל ההברה השנייה מהסוף.
• των μαθήματων -> των μαθημάτων — הגזע הארוך יותר של הרבים μαθηματ- כבר הזיז את ההטעמה פעם אחת (μαθήματα), וסיומת הגניטיב רבים -ων מזיזה אותה עוד צעד ימינה.
• των θάλασσων -> των θαλασσών — נקבות המסתיימות ב--α מהמחלקה הזאת מושכות את ההטעמה אל סיומת הגניטיב רבים; זהו כלל מחלקה, לא רק ספירת הברות.
• των πολίτων -> των πολιτών — אותה התנהגות מחלקתית לזכרים המסתיימים ב--ης.
• οι ανθρώποι -> οι άνθρωποι — -οι לא מוסיפה הברה ואינה אחת הסיומות המזיזות הטעמה, אז שום דבר לא זז; אל “תתקנו” צורה שמעולם לא הייתה שגויה.
• του δρομού -> του δρόμου — למילה מסוג παροξύτονη יש מקום פנוי; ההטעמה זזה רק כשהחוק או הסיומת מחייבים זאת.
• διάβαζαμε -> διαβάζαμε — סיומת הרבים -αμε מוסיפה הברה, ולכן ההטעמה חייבת לזוז קדימה באימפרפקט.
• ο δάσκαλος μου -> ο δάσκαλός μου — מילת מארח מסוג προπαροξύτονη לוקחת הטעמה שנייה בחובה לפני כינוי חלש.
• ο φίλός μου -> ο φίλος μου — φίλος הוא παροξύτονη, אז לא מתווספת הטעמה שנייה; רק מילות מארח המוטעמות בהברה השלישית מהסוף מקבלות אחת.

טיפים

• ספרו תמיד הברות אחורה מהסוף של המילה, לא קדימה מההתחלה. ההטעמה ביוונית מתוארת מהקצה הימני.
• לפני שכותבים גניטיב, שאלו שתי שאלות: האם הסיומת החדשה מוסיפה הברה, והאם היא אחת מ--ου, -ων, -ους? אם התשובה לאחת מהן חיובית והמילה הייתה προπαροξύτονη, הזיזו את ההטעמה צעד אחד ימינה. אחרת השאירו אותה במקומה.
• למדו את שלוש התוויות οξύτονη, παροξύτονη, προπαροξύτονη מוקדם — דקדוקים, מילונים ושיעורים מאוחרים יותר במסלול הזה משתמשים בהן כקיצור לתופעה הזאת בדיוק.
• ניטרלים המסתיימים ב--μα (μάθημα, όνομα, πρόβλημα, σύστημα) הם מחלקת ההזזה הפורייה ביותר ביוונית היומיומית: הגניטיב יחיד -ματος והגניטיב רבים -μάτων שלהם מחייבים את ההזזה בכל פעם.
• הגניטיב רבים הוא המקום שבו רוב הלומדים מועדים, כי שני לחצים שונים יכולים לחול: הסיומת המזיזה הטעמה -ων (ανθρώπων, μαθημάτων) והמשיכה המחלקתית אל הסיומת עצמה (θαλασσών, πολιτών). התייחסו אליהן כעובדות נפרדות.
• הגו את המילה בקול. ההגייה הטבעית כמעט לעולם לא מפרה את החוק, אז אם צורה מרגישה בלתי אפשרית להגות עם ההטעמה שכתבתם, ההטעמה כנראה שגויה.
• ההטעמה השנייה נכתבת כי היא נשמעת: ל-ο δάσκαλός μου יש באמת שתי פעימות. קריאה בקול של ביטויים כאלה מטמיעה את הכלל מהר יותר מאשר שינון.