בקצרה

ליוונית אין שם תואר יומיומי כמו “my”, “your”, “her”. היא משתמשת בכינוי חלש וקטן שבא אחרי שם העצם ונשען עליו: το σπίτι μου, “הבית שלי”, מילולית “הבית של-אני”. שלושה דברים נובעים מכך:

• התווית נשארת. אומרים “הבית של-אני”, ולעולם לא “בית של-אני”.
• המילה הקטנה היא אנקליטית — אין לה הטעמה משלה, ולכן אם שם העצם שלפניה מוטעם בהברה השלישית מהסוף, שם העצם מקבל הטעמה נוספת: το όνομα -> το όνομά μου.
• להדגשה או לניגוד (“המכונית שלי, לא שלך”) היוונית עוברת ל-δικός μου, שם תואר שמתאים לדבר המוחזק ויכול לעמוד בין התווית לשם העצם, או לבדו אחרי είμαι.

הכלל

1. הצורות. כינויי השייכות הם פשוט הצורות החלשות (הבלתי מוטעמות) ביחסת גניטיב של כינוי הגוף שפגשתם בשיעור 10: μου, σου, του / της / του, μας, σας, τους. הם לעולם לא משתנים לפי שם העצם שהם שייכים אליו — רק לפי הבעלים. το βιβλίο μου, τα βιβλία μου, της αδελφής μου: μου הוא μου תמיד.

2. מיקום: אחרי שם העצם, עם התווית. צירוף השייכות הניטרלי הוא תווית + שם עצם + כינוי חלש:

• ο φίλος μου, η δουλειά σου, το τηλέφωνό της, οι γονείς μας, τα παιδιά τους.

הכינוי החלש אינו יכול לפתוח את הצירוף (לעולם לא μου το σπίτι), והתווית אינה יכולה להיעלם (לעולם לא σπίτι μου במשפטים רגילים). תווית לא-מיודעת פועלת באותו אופן ונותנת באנגלית “of mine”: ένας φίλος μου, “חבר שלי”.

3. גוף שלישי מתאים לבעלים, לא לדבר המוחזק. του = בעלים זכר (או סתמי), της = בעלים נקבה, τους = כמה בעלים מכל מין. η μητέρα του פירושו “אמא שלו”; η μητέρα της פירושו “אמא שלה”. שם העצם μητέρα הוא ממין נקבה בשני המקרים — הוא לא משפיע כלל על הבחירה.

4. ההטעמה הנוספת (δεύτερος τόνος). מילה יוונית אינה יכולה להיות מוטעמת רחוק יותר מההברה השלישית מהסוף. מכיוון שלכינוי החלש אין הטעמה משלו, הצירוף שם עצם + כינוי חלש נהגה כמילה אחת, ושם עצם שכבר מוטעם בהברה השלישית מהסוף היה נמצא מוטעם רחוק מדי. היוונית מתקנת זאת בכך שהיא כותבת הטעמה נוספת בהברה האחרונה של שם העצם:

• το όνομα -> το όνομά μου, ο δάσκαλος -> ο δάσκαλός μας, τα μαθήματα -> τα μαθήματά τους, το αυτοκίνητο -> το αυτοκίνητό της.

שמות עצם המוטעמים בהברה האחרונה או הלפני-אחרונה אינם זקוקים לתיקון: το σπίτι μου, η γιαγιά μου, ο αδελφός σου. זהו כלל כתיב מחייב, לא קישוט.

5. עם שם תואר. כשתואר בא לפני שם העצם, הכינוי החלש יכול להישען על שם התואר או לשבת בסוף הצירוף. שתי הצורות תקינות ושתיהן נפוצות; כלל ההטעמה הנוספת חל על המילה שאחריה נשען הכינוי החלש, תהיה אשר תהיה.

• η νέα μου φίλη = η νέα φίλη μου, “החברה החדשה שלי”
• ο καλύτερός μου φίλος = ο καλύτερος φίλος μου, “החבר הכי טוב שלי” (καλύτερος מוטעם בהברה השלישית מהסוף, ולכן הוא מקבל את ההטעמה הנוספת כשהכינוי החלש בא אחריו)

6. δικός μου המודגש. כדי לנגד בין בעלים, או כדי לומר “שלי” בלי שום שם עצם, משתמשים ב-δικός, δική, δικό + אותו כינוי חלש. δικός הוא שם תואר רגיל ב--ός, -ή, -ό: הוא מתאים במין, במספר וביחסה לדבר המוחזק, בעוד הכינוי החלש עדיין מסמן את הבעלים.

• נשוא: Αυτό το βιβλίο είναι δικό μου., “הספר הזה שלי.”
• לוואי, בתוך התווית: το δικό μου αυτοκίνητο, “המכונית שלי (בניגוד לאחרת)”.

משפטים לא מודגשים אינם משתמשים ב-δικός: “המכונית שלי אדומה” הוא פשוט το αυτοκίνητό μου είναι κόκκινο.

7. לא נדון כאן. אותן מילים קטנות μου, σου, της משמשות גם כמושא עקיף (“הוא אמר לי”). זה תפקיד אחר, וממתין לשיעור 34.

צורות ותבניות

כינויי השייכות החלשים

התווית נשארת, יהיה שם העצם אשר יהיה

היכן מופיעה ההטעמה הנוספת

δικός μου — הנטייה המלאה (הכינוי החלש יכול להיות כל אחד מ-μου, σου, του, της, μας, σας, τους)

תאי הווקטיב מופיעים למען השלמות; בפועל פוגשים אותם רק בפנייה חמה כמו δικέ μου φίλε. δικός מוטעם בהברה האחרונה שלו, כך שהוא לעולם לא זקוק להטעמה נוספת.

תבניות השייכות

דוגמאות

טעויות נפוצות

• μου το σπίτι -> το σπίτι μου — כינוי השייכות הוא אנקליטי: הוא נשען אחורה על שם העצם ולעולם אינו יכול לפתוח את הצירוף.
• Σπίτι μου είναι μικρό. -> Το σπίτι μου είναι μικρό. — התווית המיודעת לעולם לא נעלמת; ביוונית אומרים “הבית של-אני”.
• το όνομα μου -> το όνομά μου — מילה נושאת שמוטעמת בהברה השלישית מהסוף חייבת לקבל את ההטעמה הנוספת לפני כינוי חלש.
• ο δάσκαλος μας -> ο δάσκαλός μας — אותו כלל; ההטעמה החסרה היא שגיאת כתיב, בדיוק כמו הטעמה חסרה בכל מקום אחר.
• το σπίτί μου -> το σπίτι μου — אין להוסיף הטעמה נוספת לשם עצם שאינו מוטעם שלוש הברות מהסוף.
• Η μητέρα του δουλεύει (במשמעות “אמא שלה”) -> Η μητέρα της δουλεύει — הכינוי החלש בגוף שלישי מתאים לבעלים, לא לשם העצם הנקבי μητέρα.
• το μου αυτοκίνητο -> το αυτοκίνητό μου / το δικό μου αυτοκίνητο — הכינוי החלש הוא אנקליטי וחייב להישען אחורה על מילה מוטעמת — שם העצם, או שם תואר שלפניו (η νέα μου φίλη) — כך שהוא לעולם לא יכול לבוא ישירות אחרי התווית.
• Αυτό είναι δικός μου. -> Αυτό είναι δικό μου. — δικός מתאים לדבר המוחזק (αυτό הוא ממין סתמי), ולעולם לא לבעלים.
• Δικό μου δωμάτιο έχει μπαλκόνι. -> Το δικό μου δωμάτιο έχει μπαλκόνι. — δικός μου הלוואי יושב בתוך התווית, הוא לא מחליף אותה.
• Το αυτοκίνητό μου είναι δικό μου κόκκινο. -> Το αυτοκίνητό μου είναι κόκκινο. — יש להשתמש ב-δικός רק כשבאמת מנגידים בין בעלים.

טיפים

• יש להגות את הצירוף כמילה אחת — [τοσπίτιμου], [τοόνομάμου]. שמיעתו כך הופכת גם את סדר המילים הקבוע וגם את ההטעמה הנוספת למובנים מאליהם.
• מבחן מהיר להטעמה הנוספת: סופרים שלוש הברות אחורה מסוף שם העצם. אם ההטעמה יושבת שם, כותבים הטעמה נוספת בהברה האחרונה. אחרת, לא משנים דבר.
• כדאי ללמוד את גוף שלישי כזוג: του = שלו, της = שלה. דוברי אנגלית נוטים לחפש את מינו של שם העצם; היוונית שואלת רק מי הבעלים.
• פנייה ישירה משמיטה את התווית, כי לווקטיב אין תווית: Αγάπη μου, παιδί μου, Θεέ μου. זה לא חריג שצריך לשנן בנפרד.
• בצירוף מסוג δικός μου שני התאמים פועלים בו-זמנית: δικός מתאים לשם העצם המוחזק, והכינוי החלש מתאים לבעלים — η δική τους κόρη, “הבת שלהם”.
• עונים על “של מי?” עם δικός לבדו, במין הנכון: Δικό μου, Δική μου, Δικά μας.
• כינוי חלש שנראה כמו כינוי שייכות אך נושא הטעמה משלו עושה עבודה אחרת: «Ο πατέρας μού είπε…» פירושו “האבא אמר לי”, לא “אבא שלי אמר…”. פוגשים את השימוש הזה בשיעור 34.