בקצרה

שיעור 54 נתן לכם את המסדר כמילה: كَتَبَ נותן كِتابَةٌ, اِسْتَقْبَلَ נותן اِسْتِقْبالٌ. השיעור הזה נותן אותו כמשפט ממוזער. מסדר (مَصْدَر) לא הפסיק להיות פועל מבפנים: הוא עדיין יכול לציין מי מבצע את הפעולה ועל מה היא נוחתת, והוא מוסר לשני השמות האלה את הסיומות שלהם כמו שפועל היה עושה. اِنْتِظارُ الطّالِبِ الأُسْتاذَ אינו שלוש מילים רופפות — זה “התלמיד חיכה לפרופסור” דחוס לצירוף שם אחד, עם الطّالِب כעושה ועם الأُسْتاذ כמושא.

המדקדקים הערבים קוראים לזה العَمَل, “עבודה” — שם שעושה את מלאכת הפועל. שתי משפחות מילים עושות זאת: המסדר مَصْدَر, והפרטיציפים שבניתם בשיעור 53, اسْمُ الفاعِلِ ו-اسْمُ المَفْعولِ. זה שווה את המאמץ כי זו המכונה של הפרוזה הרשמית: כותרת חדשות, סעיף בחוזה, הודעת משרד ותקציר אקדמי הם ברובם שרשראות של הצירופים האלה, ואי אפשר לקרוא אותם עד שיודעים להבדיל בין משבצת העושה למשבצת המושא. שום דבר כאן אינו על בניית השמות — 58 ו-59 מחזיקים בזה. השיעור הזה עוסק רק במה שהם עושים למילים סביבם.

הכלל

1. מה פירוש “עבודה”. פועל מקצה יחסות: فاعِل مَرْفوع ו-مَفْعول بِهِ مَنْصوب. מסדר (مَصْدَر) עושה את אותו דבר בצורה דחוסה — הוא לוקח את העושה כסומך של סמיכות (إِضافَة) (גניטיב, שיעור 20) ומשאיר את המושא באקוזטיב. כך הדמה של הפועל על הנושא הופכת לכסרה, בעוד הפתחה של המושא נשארת כמו שהיא. ההחלפה האחת הזאת היא כל הבנייה:

قَرَأَ الطّالِبُ الْكِتابَ ← قِراءَةُ الطّالِبِ الْكِتابَ.

המסדר مَصْدَر עצמו מקבל את היחסה שמשבצתו במשפט החיצוני דורשת — נושא, מושא, או גניטיב אחרי מילת יחס או אחרי ظَرْف — בדיוק כמו שלימד שיעור 54. המשילות הפנימית שלו היא שאלה נפרדת מהיחסה החיצונית שלו, וההפרדה בין השתיים היא רוב המיומנות.

2. משבצת הנושא היא סמיכות (إِضافَة) אמיתית, ולכן היא כפופה לחוק של إِضافَة. נסמך (مُضاف) בא בלי תנווין ובלי ال: قِراءَةُ الطّالِبِ, לעולם לא قِراءَةٌ الطّالِبِ ולעולם לא الْقِراءَةُ الطّالِبِ. העושה יכול באותה מידה להיות כינוי חבור, וזה המקרה הנפוץ מכולם: قِراءَتُهُ الْكِتابَ “הקריאה שלו את הספר”, اِسْتِقْبالُنا الضُّيوفَ “קבלת האורחים שלנו”.

3. בלי עושה נקוב, המושא עובר למשבצת إِضافَة. אם העושה מובן מאליו או לא רלוונטי, המושא עצמו נעשה הסומך (مُضاف إِلَيْهِ) והולך לגניטיב: بَعْدَ قِراءَةِ الْكِتابِ “אחרי קריאת הספר”, عِنْدَ تَوْقيعِ الاتِّفاقِ “בחתימת ההסכם”. רק שם אחד יכול לתפוס את המשבצת הזאת, לכן ברגע שמופיע עושה המושא נדחף החוצה לאקוזטיב. קראו את שתי התבניות כזוג:

• بَعْدَ قِراءَةِ الْكِتابِ — אין עושה, המושא בגניטיב.
• بَعْدَ قِراءَةِ الطّالِبِ الْكِتابَ — העושה בגניטיב, המושא באקוזטיב.

4. הדו-משמעות, ופתח המילוט המודרני لِـ. צירוף כמו مُساعَدَةُ الطّالِبِ יכול להתפרש “עזרה לתלמיד” (גניטיב = מושא) או “העזרה של התלמיד” (גניטיב = עושה). בדרך כלל ההקשר מכריע, אבל בערבית כתובה מודרנית יש הרגל מסודר יותר: שמים את העושה בסמיכות (إِضافَة) ומחברים את המושא ב-لِـ. مُساعَدَةُ الْمُعَلِّمِ لِلطّالِبِ אינו משאיר ספק, ו-اِنْتِظارُ الطّالِبِ لِلْأُسْتاذِ הוא מה שעיתון ידפיס בסבירות גבוהה יותר מאשר האקוזטיב הקלאסי. שתיהן נכונות. קראו את גרסת האקוזטיב, כתבו את גרסת لِـ — לעולם לא תהיו טועים ולעולם לא תובנו לא נכון.

5. הסדר קבוע: עושה קודם, מושא שני. الْمَصْدَر, אחר כך העושה בגניטיב, אחר כך המושא באקוזטיב. אי אפשר להקדים את המושא, ואי אפשר להפריד את مَصْدَر מהגניטיב שלו. כל דבר אחר בצירוף — תוארי הפועל, צירופי מילות יחס, חאל (حال) — בא אחרי המושא: سَماعُ النّاسِ الْخَبَرَ فَجْأَةً.

6. המסדר مَصْدَر עם תנווין: לזיהוי בלבד. באופן קלאסי מסדר (مَصْدَر) שנושא תנווין במקום להיות נסמך (مُضاف) שומר על התבנית הפועלית המלאה — העושה נשאר مَرْفوع והמושא נשאר مَنْصوب: يُعْجِبُني إِتْقانٌ الْعامِلُ عَمَلَهُ. זו ערבית אמיתית אבל היא שייכת למשלבים ישנים וספרותיים מאוד; תפגשו אותה בציטוטים קלאסיים ובפרוזה ישנה, ולעולם לא תייצרו אותה בעצמכם. המקבילה המודרנית היא סמיכות רגילה (إِضافَة): إِتْقانُ الْعامِلِ عَمَلَهُ. אותו דבר לגבי מסדר (مَصْدَر) עם ال ששולט באקוזטיב — דקדוקי עקרונית, מליצי בפועל.

7. איך קוראים ואיך כותבים. ב-قِراءَةُ الْكِتابِ האות ة היא האות האחרונה של נסמך (مُضاف), לכן היא לעולם לא בהפסק והיא נהגית כ-t מלאה. וכל השיעור בלתי נראה בטקסט רגיל: قراءة الطالب الكتاب מציג את אותן האותיות בין אם המילה האחרונה היא המושא (אקוזטיב) ובין אם משהו אחר (גניטיב). הסימנים היחידים שקורא רגיל מקבל הם סדר המילים וההיגיון — וזו בדיוק הסיבה ש-لِـ של כלל 4 התפשט בפרוזה מודרנית, כי האות ل שורדת את אובדן סימני התנועה.

8. اسْمُ الفاعِلِ עם ال עובד בלי תנאים. עם התווית הפרטיציפ הפעיל מתנהג כמו פסוקית לוואי — الْكاتِبُ = “מי שכותב / כתב / כותב” — והוא שולט בחופשיות, בכל מסגרת זמן: الْكاتِبُ الدَّرْسَ عَلَى السَّبّورَةِ هُوَ الْمُعَلِّمُ. לצד האקוזטיב תראו את הפרטיציפ נעשה נסמך (مُضاف) למושא שלו עצמו: الْكاتِبُ الدَّرْسِ. הסמיכות (إِضافَة) הזאת נקראת لَفْظِيَّة — “פורמלית” — כי היא נוחות כתיב בלבד: היא אינה מיידעת את הפרטיציפ, ולכן ال יכולה לשבת עליו כשהמילה אחריו מיודעת בעצמה, ולכן אותו צירוף יכול לתאר שם לא מיודע, هٰذا رَجُلٌ حافِظُ الْعَهْدِ.

9. اسْمُ الفاعِلِ חשוף צריך שני דברים בבת אחת. בלי התווית הפרטיציפ שולט רק כש-(א) משמעותו עכשיו או בעתיד, לעולם לא העבר, ו-(ב) הוא נשען על מילת היתר מלפניו — שלילה, מילית שאלה, נושא (مُبْتَدَأ) שהוא הנשוא (خَبَر) שלו, שם שהוא מתאר (مَوْصوف), או עמדת חאל (حال). ל-أَقادِمٌ أَخوكَ؟ יש את שניהם: משמעות עתיד, והמזה השואלת שתומכת בו. שימו לב מה أَخوكَ עושה שם — זה ה-فاعِل של הפרטיציפ עצמו, ולכן مَرْفوع. פרטיציפ חשוף שעומד בראש משפט בלי על מה להישען נדחה בדקדוקים התקניים: כתבו פועל במקום.

10. اسْمُ الْمَفْعولِ מציב نائِبُ فاعِلٍ. הפרטיציפ הסביל עובד באותם תנאים כמו הפעיל, אבל מה שהוא מציב הוא ממלא מקום הפועל (שיעור 52), לכן השם הזה הוא مَرْفوع: مَحْمودٌ خُلُقُهُ “האופי שלו משובח”, أَمَفْهومَةٌ الْقَواعِدُ؟ “האם הכללים מובנים?”. בדיקה שימושית: אם אפשר לקרוא את הצירוף כ”מי שמשבחים את ה-X שלו”, אתם מסתכלים על اسْمُ مَفْعول עם ה-نائِب فاعِل שלו.

11. מה שהשיעור הזה משאיר בשקט. ה-ما المَصْدَرِيَّة שבונה פסוקית — بَعْدَما وَصَلَ — שייכת לשיעור 68, והמשקלים המוגברים כמו فَعّال, ששולטים כמו اسْمُ فاعِل, הם מעבר למסלול הזה. בניית כל שם שמשתמשים בו כאן היא ב-53 וב-54.

צורות ותבניות

טבלה 1 — המסדר مَصْدَر עם העושה נקוב: העושה בגניטיב, המושא באקוזטיב.

טבלה 2 — אין עושה נקוב: המושא עצמו נעשה مُضاف إِلَيْهِ. השורה האחרונה היא גרסת لِـ של כלל 4: שם כן נקוב עושה, והמושא תלוי ב-لِـ במקום במשבצת הזאת.

טבלה 3 — המסדר مَصْدَر עם תנווין: קלאסי, לזיהוי בלבד. העושה, אם הוא נקוב, נשאר בנומינטיב.

טבלה 4 — המילים שהשתמשו בהן למעלה, כדי שתראו מסדר (مَصْدَر) ופרטיציפ זה לצד זה. הבנייה היא שיעור 53 ושיעור 54; כאן הם רק חומר הגלם.

טבלה 5 — מה מתיר اسْمُ فاعِل חשוף, כלומר בלי ال. השורה האחרונה לא צריכה מתיר כלל.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• اِنْتِظارُ الطّالِبِ الأُسْتاذِ -> اِنْتِظارُ الطّالِبِ الأُسْتاذَ — ברגע שהעושה תפס את משבצת إِضافَة, המושא לא יכול להיות גם הוא בגניטיב. הוא ה-مَفْعول بِهِ של ה-مَصْدَر, לכן פתחה. אם האקוזטיב לא מוצא חן בעיניכם, כתבו اِنْتِظارُ الطّالِبِ لِلْأُسْتاذِ.
• قِراءَةٌ الْكِتابِ -> قِراءَةُ الْكِتابِ — נסמך (مُضاف) לעולם לא נושא תנווין. ברגע שבא גניטיב אחריו, ה-ـٌ יורדת.
• الْقِراءَةُ الْكِتابِ -> قِراءَةُ الْكِتابِ — ונסמך (مُضاف) גם לעולם לא נושא ال. היידוע מגיע מהסומך. (החריג האחד הוא הסמיכות (إِضافَة) لَفْظِيَّة של כלל 8: الْكاتِبُ الدَّرْسِ נכון, כי הסמיכות (إِضافَة) הזאת פורמלית בלבד.)
• بَعْدَ سَماعِ النّاسُ الْخَبَرَ -> بَعْدَ سَماعِ النّاسِ الْخَبَرَ — העושה של מסדר (مَصْدَر) אינו مَرْفوع. הוא مَجْرور בצורתו, גם אם האוזן צועקת “נושא”.
• عِنْدَ تَوْقيعُ الاتِّفاقِ -> عِنْدَ تَوْقيعِ الاتِّفاقِ — عِنْدَ ו-بَعْدَ הם ظُروف, ומה שבא אחריהם הוא סומך (مُضاف إِلَيْهِ), לכן המסדר مَصْدَر עצמו בגניטיב לפני שהוא שולט במשהו.
• أَنا كاتِبُ الرِّسالَةَ -> أَنا كاتِبُ الرِّسالَةِ — אי אפשר לערבב את שתי הבניות. או שהפרטיציפ נסמך (مُضاف) והשם בגניטיב (كاتِبُ الرِّسالَةِ), או שהפרטיציפ שומר את התנווין והשם באקוזטיב (كاتِبٌ الرِّسالَةَ).
• هُوَ كاتِبٌ الرِّسالَةَ أَمْسِ -> هُوَ الَّذي كَتَبَ الرِّسالَةَ أَمْسِ — פרטיציפ חשוף לא יכול לשלוט במשמעות עבר. השתמשו בפועל, או בתווית: هُوَ الْكاتِبُ الرِّسالَةَ أَمْسِ.
• كاتِبٌ الطّالِبُ الدَّرْسَ -> الطّالِبُ كاتِبٌ الدَّرْسَ — פרטיציפ לא מיודע צריך משהו מלפניו להישען עליו. כנשוא (خَبَر) של נושא (مُبْتَدَأ) שהוקדם הוא בסדר; לפתוח בו משפט — לא.
• مَحْمودٌ خُلُقَهُ -> مَحْمودٌ خُلُقُهُ — מה ש-اسْمُ مَفْعول מציב הוא نائِب فاعِل, ו-نائِب فاعِل הוא مَرْفوع. המושא באקוזטיב שייך לפרטיציפ הפעיל.
• أَقادِمٌ أَخاكَ؟ -> أَقادِمٌ أَخوكَ؟ — השם אחרי הפרטיציפ כאן הוא ה-فاعِل שלו, לא המושא שלו; ו-أَخ הוא אחד מ-الأَسْماء الخَمْسَة, לכן הנומינטיב נראה כ-و.

טיפים

• ספרו את השמות אחרי המסדר مَصْدَر. שם אחד, והוא בגניטיב — בדרך כלל זה המושא. שני שמות, והראשון (גניטיב) הוא העושה, השני (אקוזטיב) הוא המושא. השאלה האחת הזאת פותרת את רוב משפטי העיתונות.
• תרגמו כל צירוף כזה למשפט עברי לפני שאתם ממשיכים: اِسْتِقْبالُ الرَّئيسِ الْوَفْدَ הופך ל”הנשיא קיבל את המשלחת”. אם אינכם מצליחים לייצר משפט, לא ניסחתם אותו.
• בנו את הצירוף ממשפט אמיתי, לעולם לא מהאוויר: כתבו קודם את המשפט הפועלי, אחר כך הורידו את הפועל למסדר مَصْدَر, השאירו את הנושא בסמיכות (إِضافَة), והשאירו את המושא כמו שהוא.
• בכתיבה שלכם העדיפו את גרסת لِـ — مُراجَعَةُ الْوِزارَةِ لِلْأَرْقامِ. זה השימוש המודרני התקני, הוא חד-משמעי, והוא שורד טקסט בלי ניקוד.
• אמרו את ة בקול כ-t בכל פעם שהמילה היא נסמך (مُضاف). לשמוע את قِراءَةُ الْكِتابِ עם ה-t שלה הוא תזכורת מהירה שהצירוף עוד לא נגמר.
• עם פרטיציפים, התייחסו ל-ال כדרך הבטוחה: עם התווית הם שולטים בכל זמן ולא צריכים מתיר, לכן את רוב מה שרוצים לומר אפשר לומר עם الْـ ועוד אקוזטיב.
• התעלמו לגמרי מהמסדר مَصْدَر עם תנווין כשאתם מייצרים. זהו אותו בפרוזה ישנה, המירו אותו בראש לסמיכות (إِضافَة) והמשיכו.
• העיתונים הם התרגול של השיעור הזה. קחו כותרת אחת ביום, סמנו את המסדר مَصْدَر, סמנו את העושה, סמנו את המושא, וכתבו אותו מחדש כמשפט פועלי מלא.