בקצרה

עכשיו אפשר לבנות כל משפט ערבי בודד שתרצו. השיעור הזה הוא על המפרקים בין משפטים: המילים שהופכות חמש קביעות נפרדות לפסקה אחת שטוענת, מוותרת, מסבירה ומסיקה. הערבית נשענת על המפרקים האלה הרבה יותר מהאנגלית — פסקת ערבית ספרותית רצינית נושאת מחבר בראש כמעט כל משפט, וטקסט בליהם נקרא כערימת פתקים. הסט קטן וסגור, והוא מתמיין לשישה תפקידים: להוסיף, להנגיד, לתת סיבה, להכריז על תוצאה, לסדר צעדים, ולנסח מחדש.

המשמעויות קלות; הדקדוק הצמוד אליהן הוא מה שהשיעור הזה קונה לכם. כל מחבר שייך למחלקת שליטה, והמחלקה — לא המשמעות — מחליטה מה יכול לבוא אחריו ואיזו סיומת המילה הזו לוקחת. لٰكِنَّ מושך את השם הבא לאקוזטיב, بِسَبَبِ דורש גניטיב, ו-أَيْضًا עצמו באקוזטיב ואינו שולט בשום דבר. ערבוב המחלקות מפיק משפטים מובנים לגמרי וזרים בלי טעות.

הכלל

1. שישה תפקידים, ארגז כלים אחד. מקבעים קודם את מפת התפקידים: הוספה (وَ، أَيْضًا، كَذٰلِكَ، بِالإِضافَةِ إِلى، فَضْلًا عَنْ), הנגדה (لٰكِنَّ، بَلْ، غَيْرَ أَنَّ، إِلّا أَنَّ، بَيْدَ أَنَّ، في المُقابِلِ), סיבה (لِأَنَّ، بِسَبَبِ، نَظَرًا لِـ، إِذْ), תוצאה (لِذٰلِكَ، وَبِالتّالي، وَمِنْ ثَمَّ، فَـ), רצף (أَوَّلًا… ثانِيًا… وَأَخيرًا), ניסוח מחדש (أَيْ، بِعِبارَةٍ أُخْرى). סיבה ותוצאה הן יחס אחד משני קצותיו: لِأَنَّ שם את הטעם אחרי העובדה, لِذٰلِكَ שם את העובדה אחרי הטעם.

2. מחלקה אחת — משפחת أَنَّ: השם שאחריו مَنْصوب. כל מחבר הבנוי על أَنَّ — لٰكِنَّ، غَيْرَ أَنَّ، إِلّا أَنَّ، بَيْدَ أَنَّ، بِما أَنَّ، رَغْمَ أَنَّ، مَعَ أَنَّ، لِأَنَّ — הוא إِنَّ وأَخَواتُها (שיעור 44) במעיל של מחבר. השם מאחוריו לוקח את הפתחה והנשוא שלו נשאר مَرْفوع:

لٰكِنَّ الطّالِبَ مُجْتَهِدٌ. / غَيْرَ أَنَّ الطَّريقَ طَويلٌ. / إِلّا أَنَّ الأَسْعارَ مُرْتَفِعَةٌ.

כינוי בנושא נצמד, בדיוק כמו שנצמד ל-إِنَّ: لٰكِنَّهُ، غَيْرَ أَنَّها، بَيْدَ أَنَّني. וכי שם או כינוי הם חובה, אף אחת מהמילים האלה לא יכולה לשבת ישירות לפני פועל. غَيْرَ أَنَّ، إِلّا أَنَّ ו-بَيْدَ أَنَّ כולן אומרות “אולם, חוץ מזה ש-”; بَيْدَ أَنَّ הוא הרשמי ביותר, בבית במאמרי מערכת.

3. מחלקה שתיים — מחברי יחס: השם שאחריהם مَجْرور. بِسَبَبِ، نَظَرًا لِـ، بِالإِضافَةِ إِلى، عَلى الرَّغْمِ مِنْ، فَضْلًا عَنْ، في المُقابِلِ מסתיימים במילת יחס או בנסמך של סמיכות (إِضافَة), לכן מה שבא אחריהם נושא כסרה והוא שם, בדרך כלל מסדר (مَصْدَر):

بِسَبَبِ المَطَرِ / عَلى الرَّغْمِ مِنَ المَطَرِ / نَظَرًا لِارْتِفاعِ الأَسْعارِ / فَضْلًا عَنْ ذٰلِكَ

אף אחד מהם לא יכול לקחת פסוקית. בכל מקום שיש “בגלל / לאור / למרות”, המשבצת הערבית מאחוריו מחזיקה שם אחד בגניטיב ולא כלום מעבר לזה.

4. מחלקה שלוש — תוארי פועל באקוזטיב: הם לא שולטים בשום דבר. أَيْضًا، أَوَّلًا، ثانِيًا، أَخيرًا، عِلاوَةً، فَضْلًا، نَظَرًا، إِذًا הם שמות קפואים באקוזטיב ומשמשים כתוארי פועל (שיעור 31). כל הדקדוק שלהם הוא הסיומת שהם נושאים: תנווין פתחה, נכתב ـًا. הם לא עושים כלום למילה הבאה — نَجَحَ في الاِمْتِحانِ أَيْضًا הוא משפט רגיל עם תואר פועל דבוק בסוף. שניים מהם, فَضْلًا ו-نَظَرًا, תמיד גוררים מילת יחס אחריהם.

5. מחלקה ארבע — המיליות הקלות, שלא שולטות בשום דבר ולא דורשות כלום. وَ، فَـ، ثُمَّ، بَلْ، لٰكِنْ، أَيْ، إِذْ לוקחות מה שבא אחר כך, פועל או שם, ואינן משנות שום סיומת.

6. لٰكِنَّ הכבד מול لٰكِنْ הקל. אותן שלוש אותיות, שתי מילים, והשדה הוא כל ההבדל. لٰكِنَّ שייך למשפחת إِنَّ וחייב לבוא אחריו שם באקוזטיב או כינוי דבוק — لٰكِنَّ الوَقْتَ قَصيرٌ، لٰكِنَّها رَفَضَتْ. لٰكِنْ (סוכון, בלי שדה) הוא מאחה חשוף ובדרך כלל יש פועל מאחוריו — حاوَلْتُ الاِتِّصالَ بِهِ لٰكِنْ نَسيتُ الرَّقْمَ. שתיהן באות לעיתים קרובות אחרי وَ בלי שינוי משמעות, ובדפוס בלי ניקוד שתיהן מופיעות כ-لكن, לכן כשקוראים מחליטים לפי מה שבא אחר כך: שם פירושו כבד, פועל פירושו קל.

7. وَ، فَـ، ثُمَّ — שלוש מהירויות של “ו-”. وَ רק מוסיף ואינו אומר כלום על סדר או סיבה. فَـ, נכתב דבוק למילה הבאה, אומר “ואז מיד” או “ולכן” — מחבר התוצאה הקצר ביותר בשפה: سَمِعَ الخَبَرَ فَاتَّصَلَ بي. ثُمَّ אומר “אחר כך, אחרי רווח”. פסקה הבנויה רק על وَ נקראת כמו רשימה; החלפה בין השלוש מניעה פרוזה ערבית.

8. סיבה, ארבע דרכים. لِأَنَّ לוקח פסוקית עם נושא באקוזטיב (שיעור 38); بِسَبَبِ לוקח שם אחד בגניטיב; نَظَرًا لِـ הוא המשלב הרשמי של بِسَبَبِ וגם לוקח שם — نَظَرًا لِسوءِ الأَحْوالِ الجَوِّيَّةِ. إِذْ הוא החריג: מילית קלה שתולה פסוקית הסבר שלמה על משפט גמור, קרוב ל”שכן, כיוון ש-, בהתחשב בזה ש-” — لَمْ نُسافِرْ، إِذْ كانَتِ الأَسْعارُ مُرْتَفِعَةً. הוא לעולם לא פותח פסקה ולעולם לא לוקח שם חשוף.

9. תוצאה, ארבע דרכים. لِذٰلِكَ (“לכן, משום כך”) הוא היומיומי ועומד בראש המשפט שלו. وَبِالتّالي (“כתוצאה מכך”) ו-وَمِنْ ثَمَّ (“מכאן”) הם המשלבים הכתובים של אותו רעיון; مِنْ ثَمَّ קפוא — ثَمَّ כאן היא המילה הישנה ל”שם”, לא ה-ثُمَّ של הרצף. הרביעית היא ה-فَـ החשוף, שעושה אותה עבודה באות אחת.

10. רצף: סדרת ה-ـًا. أَوَّلًا، ثانِيًا، ثالِثًا، وَأَخيرًا מונים את צעדי הטיעון או סט ההוראות. הם עומדים בראש המשפט שלהם, בדרך כלל עם «،» אחריהם, ורק האחרון נושא בדרך כלל את ה-وَ. בתוך משפט אחד אותה עבודה נעשית ב-ثُمَّ ו-بَعْدَ ذٰلِكَ, וסיכום ב-وَفي النِّهايَةِ.

11. ניסוח מחדש. أَيْ הוא “כלומר” ופשוט בא לפני הניסוח מחדש: يَصِلُ الوَفْدُ غَدًا، أَيْ قَبْلَ المُؤْتَمَرِ بِيَوْمٍ. לניסוח מלא יותר משתמשים ב-بِعِبارَةٍ أُخْرى או ב-بِمَعْنًى آخَرَ, כל אחד ואחריו «،» ומשפט שלם. שימו לב לסיומות: أُخْرى הוא مَقْصور ואינו מראה יחסה, בעוד آخَرَ הוא דיפטוט (שיעור 41) עם פתחה במקום שמצפים לכסרה.

12. أَمّا … فَـ — המסגרת, וה-فَ אינו רשות. أَمّا מכריז על מה שמדברים עליו, “באשר ל-X”. השם אחריו הוא مُبْتَدَأ ונשאר مَرْفوع; ההמשך חייב להתחיל ב-فَـ:

أَمّا زَيْدٌ فَمُسافِرٌ. / أَمّا الطُّلّابُ الجُدُدُ فَيَبْدَؤُونَ الدِّراسَةَ غَدًا. / أَمّا في المَساءِ فَنَبْقى في البَيْتِ.

השמטת ה-فَ היא טעות הלומד הקלאסית כאן; בלי זה המסגרת שבורה. أَمّا הוא הכלי העיקרי לפרוש השוואה על פני שני משפטים, והוא מזווג עם في المُقابِلِ.

13. ויתור: رَغْمَ أَنَّ … فَإِنَّ, ולעולם לא لٰكِنَّ מעל זה. עם رَغْمَ أَنَّ، بِالرَّغْمِ مِنْ أَنَّ או مَعَ أَنَّ בחזית, המשפט העיקרי נפתח באופן קבוע ב-فَـ, לעיתים קרובות כ-فَإِنَّ: رَغْمَ أَنَّهُ مَريضٌ فَإِنَّهُ يَعْمَلُ. מה שאסור לעשות הוא לסמן את ההנגדה פעמיים — *رَغْمَ أَنَّهُ مَريضٌ لٰكِنَّهُ يَعْمَلُ. סמן אחד למשפט: או رَغْمَ أَنَّ … فَـ, או שני משפטים מחוברים ב-لٰكِنَّ.

14. إِذًا אינו إِذا. إِذًا (נכתב גם إِذَنْ) הוא תואר הפועל באקוזטיב “אם כך, במקרה הזה”, שמסיק מסקנה ממה שנאמר זה עתה: لَنْ يَحْضُرَ، إِذًا نَبْدَأُ بِدونِهِ. إِذا עם אליף פשוטה ובלי תנווין הוא ה”אם” התנאי של שיעור 56 — התנווין הוא ההבדל הנראה היחיד.

15. איפה הסיומות מתחבאות. בהפסק תנועה קצרה סופית נושרת, לכן הפתחה של لٰكِنَّ الطّالِبَ נשמעת רק באמצע משפט; מילות ה-ـًا הן החריגה, כי תנווין הפתחה שלהן נהגה כ-ā ארוכה. ודפוס בלי ניקוד לא כותב אף אחת מהסיומות האלה: لكن الطالب مجتهد לא מראה לכם כלום. עדיין חייבים אותן, וקורא זהיר עדיין אומר אותן בקול.

16. זה לא נושא השיעור הזה. כש-بِسَبَبِ לוקח مَصْدَر ששומר נושא ומושא משלו — بِسَبَبِ إِهْمالِ الشَّرِكَةِ الصِّيانَةَ — זה שיעור 67. המחברים הצפופים של כתיבת החדשות — إِثْرَ، بِشَأْنِ، في ظِلِّ — שייכים למשלב העיתונות, שיעור 69.

צורות ותבניות

ארגז הכלים לפי תפקיד. העמודה האמצעית היא זו לשנן עם המילה.

שליטה: המחלקות. כל מה שלמעלה מתמיין לשורות האלה, והשורה היא מה שצריך באמת לדעת.

لٰكِنَّ מול لٰكِنْ

שלוש מהירויות החיבור

מסגרת ה-أَمّا

דוגמאות

טעויות נפוצות

• لٰكِنَّ الطّالِبُ مُجْتَهِدٌ -> لٰكِنَّ الطّالِبَ مُجْتَهِدٌ — אחות של إِنَّ: השם מאחוריו לוקח את הפתחה בעוד הנשוא שומר על הדמה שלו.
• لٰكِنَّ نَسيتُ الرَّقْمَ -> لٰكِنْ نَسيتُ الرَّقْمَ — פועל יכול לבוא רק אחרי ה-لٰكِنْ הקל. עם הכבד חייבים להצמיד את הכינוי: لٰكِنَّني نَسيتُ.
• بِسَبَبِ أَنَّ الطَّريقَ مُغْلَقٌ -> لِأَنَّ الطَّريقَ مُغْلَقٌ — بِسَبَبِ שולט בשם, לעולם לא בפסוקית. או עוברים ל-لِأَنَّ או הופכים לשם: بِسَبَبِ إِغْلاقِ الطَّريقِ.
• بِسَبَبِ المَطَرُ -> بِسَبَبِ المَطَرِ — אותה כסרה מגיעה אחרי عَلى الرَّغْمِ مِنْ، نَظَرًا لِـ، بِالإِضافَةِ إِلى.
• رَغْمَ أَنَّهُ مَريضٌ لٰكِنَّهُ يَعْمَلُ -> رَغْمَ أَنَّهُ مَريضٌ فَإِنَّهُ يَعْمَلُ — סמן ויתור אחד למשפט. ל-رَغْمَ أَنَّ עונים ב-فَـ, לא ב”אבל” שני.
• أَمّا الطُّلّابُ يَبْدَأونَ غَدًا -> أَمّا الطُّلّابُ فَيَبْدَؤُونَ غَدًا — ה-فَـ הוא החצי השני של מסגרת أَمّا והוא חובה, יהיה ארוך הצירוף שאחריו אשר יהיה.
• أَمّا زَيْدًا فَمُسافِرٌ -> أَمّا زَيْدٌ فَمُسافِرٌ — أَمّا לא שולט בשום דבר; המילה אחריו היא مُبْتَدَأ רגיל ונשאר مَرْفوع. הוא אינו חבר במשפחת أَنَّ.
• أَيْضًا نَحْتاجُ إِلى مُتَرْجِمٍ -> نَحْتاجُ أَيْضًا إِلى مُتَرْجِمٍ — הערבית לא פותחת משפט ב-أَيْضًا כמו שהאנגלית פותחת ב-”also”. גם העברית יכולה לפתוח ב”גם”; כדי להתחיל בערבית משתמשים ב-وَكَذٰلِكَ.
• أَوَّلا نَجْمَعُ البَياناتِ -> أَوَّلًا نَجْمَعُ البَياناتِ — תוארי הפועל האלה הם סיומת האקוזטיב שלהם. בלי תנווין הפתחה המילה אינה תואר פועל כלל.
• إِذا لَنْ نَنْتَظِرَهُ -> إِذًا لَنْ نَنْتَظِرَهُ — “אם כך, במקרה הזה” הוא إِذًا עם תנווין (או إِذَنْ). إِذا חשוף הוא ה”אם” התנאי וצריך תנאי שלם אחריו.

טיפים

• לומדים כל מחבר כמילה + משבצת: “لٰكِنَّ + שם באקוזטיב”, “بِسَبَبِ + שם בגניטיב”, “أَيْضًا + כלום”. הגלוס לבדו יטעה בסיומת.
• בדיקה מהירה אחת מכסה את רוב הסט: אם המילה מסתיימת ב-ـنَّ, השם הבא לוקח פתחה. אם היא מסתיימת במילת יחס, השם הבא לוקח כסרה. אם היא מסתיימת ב-ـًا, היא לא לוקחת כלום.
• כשלא בטוחים אם פסוקית מותרת, הופכים לשם במקום. بِسَبَبِ تَأَخُّرِ القِطارِ בטוח, טבעי וקצר יותר מהפסוקית שהייתם עומדים לנסות.
• בונים את ההרגל לפתוח משפטים במחבר כשכותבים ערבית. האנגלית סובלת רצף חשוף; ערבית ספרותית נקראת כלא גמורה בלי وَ، فَـ، لِذٰلِكَ، أَمّا בראש.
• קוראים פסקת חדשות ומסמנים רק את המחברים. טקסט בלי ניקוד מסתיר את הסיומות, אבל המחברים הם השלד הנראה של הטיעון.
• שימו לב לשני זוגות הצל: لٰكِنَّ / لٰكِنْ ו-إِذًا / إِذا. שניהם נראים זהים בדפוס רגיל, ובשניהם ההבדל מוכרע לפי מה שבא אחר כך.
• שומרים זוגות לאותו רעיון בשני משלבים — بِسَبَبِ / نَظَرًا لِـ، لِذٰلِكَ / وَبِالتّالي، لٰكِنَّ / بَيْدَ أَنَّ — ובוחרים לפי כמה רשמי הטקסט, לא לשם גיוון.
• אל תרדפו עדיין אחרי מחברי העיתון (إِثْرَ، بِشَأْنِ، في ظِلِّ). עשרים המילים כאן כבר נושאות טיעון שלם.