בקצרה

שיעור 56 בנה תנאים שעדיין יכולים להתגשם. השיעור הזה בונה את הסוג האחר — הדלת שכבר סגורה. لَوْ دَرَسْتَ لَنَجَحْتَ אומר שני דברים בשלוש מילים: לא למדת, ולא עברת. המדקדקים הערביים קוראים למילית בדיוק על שם השלילה הכפולה הזו — لَوْ הוא حَرْفُ امْتِناعٍ لِامْتِناعٍ, “מילית של אי-התרחשות בגלל אי-התרחשות”. לאנגלית צריך מערכת זמנים שלמה נוספת לזה (“if you had … you would have …”); לערבית צריך מילית אחת ואת צורות העבר שיש לכם מאז שיעור 18. גם העברית מסמנת את זה ב”היה” (“אם היית לומד — היית מצליח”); לערבית אין צורך בזה.

יש שתי מיליות והן מחלקות את העבודה לפי מה שבא אחריהן: لَوْ רוצה פועל מאחוריה, لَوْلا רוצה שם. لَوْلا الماءُ لَهَلَكَ النّاسُ — “אלמלא המים, בני האדם היו אובדים” — הוא תמונת הראי: הדבר הנקוב כן קיים, וזו הסיבה שהדבר האחר לא קרה (امْتِناعٌ لِوُجودٍ). את שתי התשובות פותחת אות אחת, ה-لام שכבר פגשתם בתוך لَقَدْ. שום צורת פועל חדשה לא מופיעה בשיעור הזה.

הכלל

1. מסגרת ה-لَوْ: צורת עבר, צורת עבר, ו-لام באמצע. השלד הוא لَوْ + ماضٍ … لَـ + ماضٍ:

لَوْ دَرَسْتَ لَـنَجَحْتَ. / لَوْ حَضَرَ المُديرُ لَـبَدَأَ الاجْتِماعُ.

لَوْ אינה מילית שליטה: היא לא גורמת جَزْم ולא نَصْب, לכן שום דבר במשפט לא משנה צורה בגללה. מה שהיא עושה במקום זה הוא לקבע את המשמעות — הכול בתוך ההיקף שלה מוצג כאילו לא קרה.

2. لامُ الجَوابِ היא אות אחת והיא לא קישוט. חצי התשובה נפתח ב-لَـ שנכתבת דבוקה למילה הבאה: لَنَجَحْتَ، لَزُرْتُكَ، لَاتَّصَلْتُ بِكَ. זו אותה لام מדגישה שיושבת בתוך لَقَدْ (שיעור 45), וכאן היא עושה תפקיד שני: היא אומרת לקורא איפה התנאי נגמר והתשובה מתחילה, בשפה שאין בה כלל פסיקים. בקפדנות היא רשות — תשובה חיובית יכולה לעמוד בלי זה, בקלאסית ובמודרנית — אבל לכתוב אותה הוא הנוהג הרגיל, והשיעור הזה תמיד עושה זאת. אם פועל התשובה נפתח ב-هَمْزة الوَصْل ה-لام פשוט נצמדת והאליף משתתקת: لَـ + اِتَّصَلْتُ → لَاتَّصَلْتُ، لَـ + اِنْتَهى → لَانْتَهى.

3. שלילה: ما + ماضٍ בתשובה, لَمْ בתנאי.

• את התשובה שוללים בדרך כלל ב-ما + פועל עבר: لَوْ دَرَسْتَ ما رَسَبْتَ, “אם היית לומד לא היית נכשל”. את ה-لام משמיטים קלאסית לפני ما; הפרוזה המודרנית כותבת לעיתים קרובות מאוד لَما (لَوْ دَرَسْتَ لَما رَسَبْتَ), וזו לא שגיאה — שתיהן בשימוש. תשובה שלילית שנייה גם היא ערבית טובה ותפגשו אותה בפרוזה ישנה ורשמית: لَمْ + مُضارِع مَجْزوم, שאחרי لَوْ נקראת כעבר — لَوْ دَرَسْتَ لَمْ تَرْسُبْ. זו לעולם לא לוקחת את ה-لام. מייצרים את גרסת ما; מזהים את גרסת لَمْ.
• את התנאי שוללים ב-لَمْ + مُضارِع مَجْزوم, בדיוק כמו בשיעור 37: لَوْ لَمْ تَدْرُسْ لَرَسَبْتَ, “אם לא היית לומד היית נכשל”. لَمْ נושא את הג’זם עצמו; لَوْ עדיין לא שולט בשום דבר.

4. צורת העבר לא נושאת זמן עבר משלה. זה המשפט לקרוא שוב. אחרי لَوْ, الماضي מסמן אי-ממשיות, לא זמן; הזמן בא מ-كانَ (שיעורים 32, 43) ומ-قَدْ (שיעור 45).

• لَوْ + ماضٍ חשוף הוא ניטרלי ולוקח את הזמן מההקשר. لَوْ دَرَسْتَ لَنَجَحْتَ נקרא כעבר סגור כברירת מחדל.
• לא-ממשי עכשיו: كانَ + مُضارِع בתוך התנאי. لَوْ كُنْتُ أَعْرِفُ لَأَخْبَرْتُكَ — “אם הייתי יודע, הייתי אומר לך”, ואני אומר לך שאני לא יודע, ברגע הזה. וכך גם لَوْ كانَ عِنْدي وَقْتٌ لَزُرْتُكَ غَدًا.
• לא-ממשי אז: كانَ قَدْ + ماضٍ, מסגרת העבר המוקדם משיעור 45, בצד אחד או בשניהם. لَوْ كُنْتُ قَدْ دَرَسْتُ لَـكُنْتُ نَجَحْتُ — “אם הייתי לומד, הייתי עובר”, והבחינה כבר מאחור.

שני החצאים שומרים התאם מלא בגוף, כי كانَ הוא פועל אמיתי עם נושא אמיתי: كُنْتُ، كُنْتَ، كانوا. אין *لَوْ كانَ دَرَسوا.

5. לשם אחרי لَوْ צריך גשר. כיוון ש-لَوْ רוצה פועל, אי אפשר לכתוב *لَوْ الطَّقْسُ جَميلٌ. שני תיקונים, שניהם כבר בידיים שלכם:

• كانَ, שמספק את הפועל ושם את הנשוא באקוזטיב: لَوْ كانَ الطَّقْسُ جَميلًا لَخَرَجْنا إِلى الحَديقَةِ.
• لَوْ أَنَّ, שמספק أَنَّ משיעור 44 — לכן השם הולך مَنْصوب והנשוא שלו נשאר مَرْفوع: لَوْ أَنَّ الطَّقْسَ جَميلٌ لَخَرَجْنا. עם כינוי זו הסדרה הדבוקה הרגילה: لَوْ أَنَّكَ دَرَسْتَ لَنَجَحْتَ، لَوْ أَنَّني كُنْتُ أَعْرِفُ.

لَوْ أَنَّ נפוץ מאוד בכתב ורשמי מעט יותר מ-لَوْ חשוף + פועל. ה-لام של התשובה לא מושפע מאף אחד מהתיקונים.

6. وَلَوْ ו-حَتّى لَوْ = “אפילו אם”. תולים את لَوْ מאחורי משפט עיקרי גמור והוא מפסיק להיות תנאי והופך לוויתור: سَأُساعِدُكَ وَلَوْ كُنْتُ مَشْغولًا، اِقْرَأْ كُلَّ يَوْمٍ وَلَوْ صَفْحَةً واحِدَةً. כי המשפט העיקרי כבר נאמר, אין لام בשום מקום — ה-لام שייך לתשובה, וכאן התשובה באה קודם. حَتّى لَوْ הוא אותו דבר עם יותר כוח. שומרים אותו נפרד מ-وَإِنْ (שיעור 56), שוויתור על משהו שהדובר מתייחס אליו כאפשרי באמת; وَلَوْ דוחף למקרה הקיצון.

7. لَوْ سَمَحْتَ קפוא. “אם תרשה” מזמן הפסיק להיות תנאי והוא עכשיו פשוט “סליחה, בבקשה”. אין לו פסוקית תשובה והוא לא לוקח لام: لَوْ سَمَحْتَ، أَيْنَ مَحَطَّةُ القِطارِ؟ החלק החי היחיד הוא התאם עם מי שפונים אליו — لَوْ سَمَحْتَ، لَوْ سَمَحْتِ، لَوْ سَمَحْتُمْ. לומדים אותו כמילה נפרדת ליד مِنْ فَضْلِكَ (שיעור 36), לא כדקדוק.

8. لَوْلا: השם אחריו הוא המלכודת. لَوْلا שולל את התשובה שלו כי משהו כן קיים. מה שבא אחריו הוא שם, והשם הזה הוא مُبْتَدَأ مَرْفوع — הנושא של משפט שמני (שיעור 2), לא המושא של מילת יחס:

لَوْلا الماءُ لَهَلَكَ النّاسُ. / لَوْلا مُساعَدَتُكَ لَما نَجَحْتُ.

الماءُ ו-مُساعَدَتُكَ נושאים דמה. لَوْلا לא שולט בגניטיב — השם מאחוריו הוא נושא, לא השלמה של حَرْف جَرّ — ו- *لَوْلا مُساعَدَتِكَ עם כסרה היא הטעות התכופה ביותר בשיעור הזה.

9. החצי החסר של המשפט השמני הזה. אם الماءُ הוא مُبْتَدَأ, איפה ה-خَبَر שלו? הוא مَحْذوفٌ وُجوبًا — נמחק חובה. המילה המובנת היא مَوْجودٌ (“קיים”), והערבית מסרבת לתת לכם לומר אותה: لَوْلا الماءُ, לעולם לא *لَوْلا الماءُ مَوْجودٌ. זה לא רישיון לקצר; זה כלל. לכן כל החצי הראשון של משפט لَوْلا הוא צירוף שם חשוף אחד, והתשובה באה מיד עם لَـ, ما או لَمْ.

10. لَوْلا עם כינוי, ו-لَوْلا أَنَّ. כשהדבר הקיים הוא כינוי, הוא נצמד ישירות: لَوْلاهُ، لَوْلاكَ، لَوْلاها، لَوْلايَ. שימו לב שהצורות הן אלה שאתם מכירים ממילות יחס וממושאים (ـهُ، ـكَ) אף שהמשבצת היא משבצת נושא — זו חריגות ישנה, ו-لَوْلاكَ ما نَجَحْتُ הוא מה שאנשים כותבים. החלופה הסדירה لَوْلا أَنْتَ, עם כינוי הגוף החפשי, נכונה גם היא ויש מדקדקים שמעדיפים אותה; היא פשוט נדירה בהרבה. כשהדבר הקיים הוא פסוקית שלמה ולא שם, משתמשים ב-لَوْلا أَنَّ + مَنْصوب: لَوْلا أَنَّ الطَّريقَ كانَ مُزْدَحِمًا لَوَصَلْنا مُبَكِّرينَ.

11. لَوْ لَمْ ≈ لَوْلا + مَصْدَر. השניים אומרים אותו דבר, וההחלפה ביניהם היא הדרך המהירה ביותר להישמע טבעי: لَوْ لَمْ تُساعِدْني لَما نَجَحْتُ = لَوْلا مُساعَدَتُكَ لَما نَجَحْتُ. המסדר (שיעור 54) בולע את הפועל ואת הנושא שלו, והפסוקית כולה מתכווצת לשתי מילים. גרסת لَوْلا נפוצה בפרוזת עיתונים.

12. זה לא נושא השיעור הזה. שלושה שימושים הם זיהוי בלבד. אחרי وَدَّ ו-تَمَنّى, لَوْ אינו תנאי כלל אלא “ש-” (وَدِدْتُ لَوْ تَبْقى مَعَنا). كَما لَوْ, “כאילו”, הוא מחבר טקסט ושייך לשיעור 66 עם كَأَنَّ. ול-لَوْلا יש חיים שניים ישנים יותר במובן “למה שלא …”, שתפגשו במשלב של שיעור 70 — לא מייצרים אותו. חיבור פסקאות שלמות עם في المُقابِل، غَيْرَ أَنَّ ודומיהם הוא שיעור 66.

צורות ותבניות

כל מסגרת בשיעור, בטבלה אחת

מאיפה בא הזמן

המילית לעולם לא זזה בזמן; كانَ ו-قَدْ עושים זאת.

كانَ בגופים, בשתי מסגרות הלא-ממשי

كانَ הוא פועל חלול (أَجْوَف) (שורש ك-و-ن), לכן ה-و האמצעי נעלם בכל מקום שהעיצור האחרון לוקח סוכון — كُنْتُ, לא *كانْتُ, בעוד هِيَ كانَتْ שומר אותו כי שם ה-ن נושא פתחה. הקריסה הזו הייתה שיעור 50; כאן היא הציר של כל המבנה.

הזוגי והרבים הנקבי הושמטו; הם הולכים אחרי كانَ בדיוק כמו בשיעור 43.

لَوْلا עם כינוי דבוק

מול שיעור 56: הניגוד המשולש

דוגמאות

טעויות נפוצות

• لَوْ تَدْرُسُ لَتَنْجَحُ -> لَوْ دَرَسْتَ لَنَجَحْتَ — שני חצאי משפט لَوْ לוקחים צורת עבר. مُضارِع אחרי لَوْ היא הטעות הבודדת הנפוצה ביותר כאן, והיא מה שגורם ללא-ממשי להיקרא כתנאי פתוח.
• لَوْ دَرَسْتَ نَجَحْتَ -> لَوْ دَرَسْتَ لَنَجَحْتَ — لامُ الجَوابِ חסרה. היא לא חובה בקפדנות, אבל בלי זה לקורא אין מה שמסמן איפה התשובה מתחילה, והמשפט נראה כמו משפט إِذا עם המילית הלא נכונה.
• لَوْ دَرَسْتَ لَنْ تَرْسُبَ -> لَوْ دَرَسْتَ ما رَسَبْتَ — لَنْ שולל את העתיד ואין לו מקום בלא-ממשי. התשובה של لَوْ לוקחת ما + ماضٍ (או لَما), או אחרת لَمْ + مُضارِع مَجْزوم, שלא נושא لام.
• لَوْ الطَّقْسُ جَميلٌ لَخَرَجْنا -> لَوْ كانَ الطَّقْسُ جَميلًا لَخَرَجْنا — لَوْ צריך פועל מאחוריו. או מכניסים كانَ, עם הנשוא שלו באקוזטיב, או כותבים لَوْ أَنَّ.
• لَوْ أَنَّ الوَقْتُ كافٍ -> لَوْ أَنَّ الوَقْتَ كافٍ — أَنَّ הוא أَنَّ, בכל מקום שהוא עומד: השם שלו הולך مَنْصوب והנשוא שלו נשאר مَرْفوع (שיעור 44).
• لَوْلا مُساعَدَتِكَ لَما نَجَحْتُ -> لَوْلا مُساعَدَتُكَ لَما نَجَحْتُ — لَوْلا אינה מילת יחס. השם אחריה הוא مُبْتَدَأ ונושא דמה.
• لَوْلا الماءُ مَوْجودٌ لَهَلَكَ النّاسُ -> لَوْلا الماءُ لَهَلَكَ النّاسُ — ה-خَبَر של ה-مُبْتَدَأ הזה נמחק חובה. לספק אותו אינו בהירות נוספת, זה לא דקדוקי.
• لَوْلا ساعَدْتَني ما نَجَحْتُ -> لَوْلا مُساعَدَتُكَ ما نَجَحْتُ — لَوْلا الشَّرْطِيَّة רוצה שם. שמים פועל עבר ישר מאחוריה וכתבתם את ה-لَوْلا הישן של התוכחה, “למה לא …?”, שהיא בנייה אחרת (כלל 12).
• لَوْ تَرْغَبُ فَاتَّصِلْ بي -> إِذا رَغِبْتَ فَاتَّصِلْ بي — זו הזמנה אמיתית ופתוחה, לכן היא שייכת ל-إِذا (שיעור 56). لَوْ היה אומר שאתם בטוחים שהאדם לא רוצה.
• إِذا دَرَسْتَ لَنَجَحْتَ -> إِذا دَرَسْتَ نَجَحْتَ — ה-لام של התשובה שייך ל-لَوْ ול-لَوْلا בלבד. אחרי إِذا ו-إِنْ המחבר, כשצריך אחד בכלל, הוא فَـ.

טיפים

• טיפ לזכירה אחד מכסה את כל השיעור: لَوْ לוקח פועל, لَوْلا לוקח שם. כל השאר — ה-لام, ה-ما, ה-خَبَر שנמחק — תלוי בפיצול הזה.
• לפני שמסיימים משפט لَوْ או لَوْلا, מסתכלים על המילה הראשונה של התשובה. היא צריכה להיות لَـ, ما, لَما או لَمْ. אם היא אף אחת מאלה, משהו חסר.
• כדי להזיז לא-ממשי בזמן, לא נוגעים במילית — מכניסים كانَ. كُنْتُ + مُضارِع ל”עכשיו”, كُنْتُ قَدْ + ماضٍ ל”אז”. ההרגל האחד הזה מסיר את רוב הדו-משמעות שלומדים מתלוננים עליה.
• מתרגלים את הזוג لَوْ لَمْ تُساعِدْني / لَوْلا مُساعَدَتُكَ זה לצד זה. היכולת להפוך פסוקית لَوْ שלילית לצירוף لَوْلا + مَصْدَر שווה יותר מכל טבלה כאן.
• שומרים את لَوْ سَمَحْتَ ברשימת אוצר המילים, לא ברשימת הדקדוק. זו נוסחת נימוס קבועה והדבר היחיד שמטים בה בגופים הוא הנמען.
• אל תחפשו דרך תנאי. לערבית אין כזו — וגם לעברית אין: את אי-הממשיות נושאת המילית, והפועל שומר צורה שאתם מכירים מאז A1.
• لَوْلا הוא פתיחה אהובה על טורי דעה ונאומי תודה. קוראים כמה עם העין על סיומת היחסה של השם מיד אחריו — הסיומת הזו היא כל הדקדוק.
• מתעלמים לעת עתה מה-لَوْ שבא אחרי وَدَّ ו-تَمَنّى, ומה-لَوْلا הישן של הזירוז. מזהים אותם אם פוגשים אותם; אף אחד מהם לא שייך לכתיבה שלכם ברמה הזו.