בקצרה

האנגלית מבטאת פליאה בסידור מחדש של משפט: “how beautiful the sky is!”, “what a day that was!”. הערבית עושה זאת בשתי נוסחאות קבועות, והדבר המפתיע בהן הוא ששתיהן قِياسِيّ — סדירות. לא לומדים רשימת קריאות התפעלות; לוקחים שורש, יוצקים אותו ל-ما أَفْعَلَهُ או ל-أَفْعِلْ بِهِ, וההתפעלות קיימת. ما أَجْمَلَ السَّماءَ! ו-أَجْمِلْ بِالسَّماءِ! שתיהן אומרות “מה יפה השמיים”, ושתיהן נבנו במקום מ-جَمُلَ.

הסיבה שהשיעור הזה יושב ב-B2 ולא ב-A2 היא שהתבנית הראשונה בלתי נראית בלי סימני התנועה. ما أجمل السماء הן שלוש מילים שיכולות להיות התפעלות, שאלה, או שלילה שטוחה, והכול תלוי בפתחות ובדמות שאי אפשר לראות. זה המקרה הכי ברור בכל המסלול שבו التَّشْكيل נושא את המשמעות לבדו, לכן קראו כאן כל תנועה כמידע, לא כקישוט.

הכלל

1. תבנית אחת: ما + أَفْعَلَ + שם באקוזטיב. הנוסחה הגרעינית היא ما أَفْعَلَهُ. לוקחים שורש בן שלושה עיצורים, יוצקים אותו במשקל أَفْعَلَ (צורת עבר), ושמים את הדבר שמתפעלים ממנו מיד אחריו באקוזטיב:

• ما أَجْمَلَ السَّماءَ! — מה יפה השמיים.
• ما أَسْرَعَ الوَقْتَ! — מה מהר עובר הזמן.
• ما أَطْيَبَ الطَّعامَ! — מה טוב האוכל.
• ما أَشَدَّ الحَرَّ! — מה עז החום.

שתי פתחות נושאות את כל הבנייה: אחת על עיצור השורש האחרון של הפועל, אחת על סוף השם. מאבדים אחת מהן וכתבתם משהו אחר.

2. למה השם באקוזטיב. ניתוח מכווץ, כי הוא מסביר את הסיומת במקום רק לטעון אותה. כאן ما אינו מילת השאלה ואינו השולל: הוא שם לא מיודע שפירושו בערך “דבר גדול”, והוא ה-مُبْتَدَأ. أَجْمَلَ הוא פועל עבר אמיתי שהנושא שלו כינוי נסתר המתייחס חזרה ל-ما. السَّماءَ הוא אפוא ה-مَفْعولٌ بِهِ שלו, והמשפט הפועלי הקטן הוא ה-خَبَر. מילולית: “משהו עשה את השמיים יפים” — מכאן האקוזטיב, ומכאן צורת העבר למשמעות הווה.

3. הפועל קפוא. أَجْمَلَ בתבנית הזו לעולם לא מתאים לכלום ולעולם לא מחליף זמן. הוא נשאר גוף שלישי יחיד זכר עבר, יהיה מה שאחריו אשר יהיה: ما أَجْمَلَ السَّماواتِ!، ما أَكْرَمَ المُعَلِّماتِ!، ما أَذْكاهُنَّ! לעולם לא ما أَجْمَلَتْ, לעולם לא ما أَجْمَلوا. שני פעלי ההתפעלות הם جامِدان — קפואים — בדקדוק הערבי, וזה אחד מהם.

4. כינוי מושא נצמד ישירות. כשהדבר שמתפעלים ממנו כבר ידוע, הוא הופך לכינוי אקוזטיב דבוק (שיעור 29): ما أَجْمَلَها!، ما أَرْوَعَهُ!، ما أَصْعَبَهُمْ! הכינוי חייב להיות צורת המושא הדבוקה; כינוי חפשי אחרי הפועל אינו ערבית.

5. השם חייב להיות מיודע או מפורט בבירור. المُتَعَجَّبُ مِنْهُ — הדבר שמתפעלים ממנו — הוא בדרך כלל מיודע (ما أَجْمَلَ السَّماءَ!) או לא מיודע שנושא תיאור משלו (ما أَجْمَلَ سَماءً صافِيَةً!). לא מיודע חשוף לבדו — ما أَجْمَلَ سَماءً! — אין מה להשתומם עליו וזה לא עובד. נסמך (مُضاف) נחשב מפורט: ما أَجْمَلَ سَماءَ الصَّحْراءِ!

6. תבנית שתיים: أَفْعِلْ بِـ. אותו שורש בתבנית אחרת: أَفْعِلْ بِهِ. זה נראה כמו ציווי ונקרא כמו ציווי, אבל זה לא פקודה — המדקדקים קוראים לזה פועל עבר שיצא בצורת ציווי, והמשמעות שלו זהה בדיוק לתבנית אחת.

• أَجْمِلْ بِالسَّماءِ! — מה יפה השמיים.
• أَكْرِمْ بِهِ رَجُلًا! — איזה אדם נדיב הוא.
• أَعْظِمْ بِالصَّبْرِ! — מה גדולה הסבלנות.

7. בתבנית שתיים ה-بـ עודף והצורה לעולם לא נוטה. השם אחרי بـ הוא مَجْرور בכתב אבל הוא הנושא הלוגי; ה-بـ הוא حَرْفُ جَرٍّ زائِد, שנוסף בשביל צורת הנוסחה ואינו מתורגם. כי הפועל רק לובש תחפושת ציווי, הוא לא לוקח סיומות ציווי כלל: כותבים أَجْمِلْ بِالسَّماءِ! לאישה, להמון, לכל אחד — לעולם לא أَجْمِلي بِالسَّماءِ, לעולם לא أَجْمِلوا. מה שכן משתנה הוא הכינוי אחרי بـ, כי זה מושא אמיתי של מילת יחס אמיתית: أَكْرِمْ بِهِ!، أَكْرِمْ بِها!، أَكْرِمْ بِهِمْ! אקוזטיב לא מיודע יכול לבוא אחריו כ-تَمْييز, שנוקב במה ההתפעלות: أَكْرِمْ بِهِ رَجُلًا!، أَعْظِمْ بِها فِكْرَةً!

8. הניגוד הדגל: שלוש קריאות לאותן אותיות. בלי ניקוד, ما أكرم الرجل דו-משמעי בשלוש דרכים. עם ניקוד, אין דו-משמעות כלל:

• ما أَكْرَمَ الرَّجُلَ! — התפעלות. פועל + מושא באקוזטיב, נסגר ב-”!”.
• ما أَكْرَمُ الرَّجُلِ؟ — שאלה. ما הוא מילת השאלה, أَكْرَمُ הוא האלאטיב של שיעור 28 כנשוא בנומינטיב, ו-الرَّجُلِ בגניטיב כסומך של סמיכות (إِضافَة): “מה הדבר הכי נדיב בגבר?”
• ما أَكْرَمَ الرَّجُلُ ضَيْفَهُ. — שלילה. ما הוא שולל העבר של שיעור 37, أَكْرَمَ הוא צורה IV “הוא כיבד”, الرَّجُلُ הוא הנושא שלו בנומינטיב: “הגבר לא כיבד את אורחו.”

אותם עיצורים; הסיומת על השם והסימן בסוף המשפט עושים את כל העבודה. הערה מעשית אחת על הסימן: לערבית אין סימן קריאה נפרד. התו הוא ה-”!” הרגיל של ASCII שהאנגלית משתמשת בו, יושב בקצה השמאלי של השורה. כיוון שלשאלות ערביות יש «؟» משלהן, הזוג ”!” מול «؟» הוא רמז חזותי אמיתי בדפוס, ולעיתים קרובות היחיד שטקסט בלי ניקוד נותן לכם.

9. ששת התנאים. לא כל פועל יכול להיכנס לתבניות האלה. הרשימה היא בדיוק זו ששולטת באלאטיב בשיעור 28, וזו הדרך הזולה ביותר לזכור אותה: אם שורש לא יכול לעשות أَفْعَل כדרגת יתרון, הוא גם לא יכול לעשות התפעלות. הפועל חייב להיות

1. ثُلاثِيّ — שלושה עיצורי שורש, לכן צורות II–X בחוץ (שיעורים 46–48);
2. تامّ — פועל שלם, לכן كانَ وأَخَواتُها (שיעור 43) בחוץ;
3. مُتَصَرِّف — הוא חייב לנטות בגופים, לכן הפעלים הקפואים لَيْسَ، عَسى، نِعْمَ، بِئْسَ בחוץ;
4. مَبْنِيٌّ لِلْمَعْلوم — פעיל, לכן סביל (שיעור 52) בחוץ;
5. مُثْبَت — חיובי, לכן פועל שלול בחוץ;
6. قابِلٌ لِلتَّفاوُت — ניתן להדרגה, לכן ماتَ، فَنِيَ، غَرِقَ, שלא מקבלים יותר ופחות, בחוץ.

10. ועוד הוצאה אחת: שמות התואר במשקל أَفْعَل. אם לשם התואר של הפועל עצמו כבר יש הצורה أَفْعَل — הצבעים ומומי הגוף — המשבצת תפוסה והתבנית חסומה: حَمِرَ / أَحْمَر، خَضِرَ / أَخْضَر، عَرِجَ / أَعْرَج، عَمِيَ / أَعْمى. לכן ما أَحْمَرَ الوَرْدَ! אינה שושנה אדומה מועצמת; זה משפט שבור.

11. כשתנאי נכשל, משתמשים בפועל עזר ועוד مَصْدَر. התיקון מכני ונפוץ מאוד בפרוזה אמיתית. שמים פועל ثُلاثِيّ מתאים בתבנית — ما أَشَدَّ، ما أَكْثَرَ، ما أَعْظَمَ، ما أَجْمَلَ — ומוסרים לו את ה-مَصْدَر (שיעור 54) של הפועל החסום כמושא באקוזטיב. השם שאכפת לכם ממנו בא אז כסומך (مُضافٌ إِلَيْهِ) או ככינוי דבוק:

• ما أَشَدَّ حُمْرَةَ الوَرْدِ! — מה אדומות השושנים (צבע, חסום בכלל 10).
• ما أَكْثَرَ اسْتِخْدامَهُ! — כמה משתמשים בו (צורה X, חסום בתנאי 1).
• ما أَعْظَمَ انْتِشارَ الظّاهِرَةِ! — מה נפוצה התופעה.
• ما أَشَدَّ تَأَثُّرَهُ بِالخَبَرِ! — כמה הוא הושפע מהידיעה.

תבנית שתיים לוקחת אותו תיקון: أَشْدِدْ بِحُمْرَةِ الوَرْدِ!. לפועל סביל או שלול, פועל העזר לוקח مَصْدَرٌ مُؤَوَّل במקום: ما أَعْظَمَ ما كُتِبَ!، ما أَقْبَحَ أَلّا يَعْتَذِرَ!. ה-مَصْدَرٌ مُؤَوَّل הזה הוא גם הדרך הרגילה להתפעל מפעולה ולא מחפץ: ما أَجْمَلَ أَنْ نَلْتَقِيَ بَعْدَ سِنينَ!

12. נוסחאות ה-سَماعِيّ שתפגשו באמת בדפוס. לצד שתי התבניות הסדירות יש ביטויים נשמעים, שאי אפשר לנתח. שניים שווה להחזיק:

• يا لَهُ مِنْ + גניטיב לא מיודע — “איזה …”: يا لَهُ مِنْ يَوْمٍ!، يا لَها مِنْ لَيْلَةٍ!، يا لَهُمْ مِنْ رِجالٍ! הכינוי על لَـ מתאים לשם; مِنْ קבוע בשימוש המודרני — הגרסה הישנה يا لَهُ رَجُلًا, עם تَمْييز באקוזטיב במקום, נדירה היום.
• يا لَـ + גניטיב — “מה גדול ה-…!”: يا لَجَمالِ السَّماءِ!، يا لَلْعَجَبِ!، يا لَرَوْعَةِ المَنْظَرِ! שימו לב לפתחה על ה-لام כאן; פנייה רגילה לא נושאת لام כלל.

גם בכתב המודרני במלואם: ما هٰذا الجَمالُ!، أَيُّ يَوْمٍ كانَ ذٰلِكَ! אלה משפטים שמניים עם סימן קריאה, לא תבנית מיוחדת, לכן אין הפתעות יחסה.

13. שני גבולות. يا כאן אינו מילית הפנייה של שיעור 36 — يا وَلَدُ! קורא למישהו, يا لَهُ مِنْ وَلَدٍ! מתפעל ממנו. ועד כמה כל זה נשמע רשמי, ואיפה עיתון מודרני מעדיף מגביר פשוט במקום, שייך לשיעורי המשלב בסוף המסלול.

צורות ותבניות

שתי התבניות ה-قِياسِيّ, חלק חלק:

שורש אחד בשני התבניות, כדי שתראו שזה אותו חפץ פעמיים:

שורשים לקויים ומוכפלים מתנהגים בדיוק כמו ששיעורים 49–51 חוזים — המשקל בולע אותם:

הפעלים החסומים והתיקונים שלהם:

הנוסחאות השמיעתיות, עם הסיומת שכל אחת דורשת:

הושמט במכוון: הרישיונות הקלאסיים שהמדקדקים הישנים מתירים סביב התבניות האלה — להפריד את הפועל מהשם שלו ב-ظَرْف, להתפעל מהתפעלות, ונוסחאות כמו لِلَّهِ دَرُّهُ. הם שייכים לטקסטים ישנים, לא לערבית ספרותית כתובה.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• ما أَجْمَلُ السَّماءُ! -> ما أَجْمَلَ السَّماءَ! — שתי הסיומות שגויות בבת אחת. ההתפעלות היא פועל ועוד המושא שלו באקוזטיב, לכן פתחה על הפועל ופתחה על השם; הדמות הופכות אותה לשאלה חצי-בנויה.
• ما أَجْمَلُ السَّماءِ! -> ما أَجْمَلَ السَّماءَ! — גניטיב אחרי أَجْمَلُ הוא קריאת האלאטיב של שיעור 28, “החלק היפה ביותר בשמיים”, שצריך «؟» ולא ”!”.
• ما أَحْمَرَ الوَرْدَ! -> ما أَشَدَّ حُمْرَةَ الوَرْدِ! — צבעים ומומים כבר מחזיקים בצורת أَفْعَل כשמות תואר, לכן הם לא יכולים גם להשתמש בה כהתפעלות. עוברים דרך פועל עזר ועוד مَصْدَر.
• ما أَسْتَخْدَمَهُ! -> ما أَكْثَرَ اسْتِخْدامَهُ! — اِسْتَخْدَمَ הוא צורה X, לא ثُلاثِيّ. התבנית נבנית רק על פעלים חשופים בני שלושה עיצורים, לעולם לא ישר מצורה VIII או X.
• ما أَجْمَلَتِ السَّماءُ! -> ما أَجْمَلَ السَّماءَ! — הפועל בתבנית הזו קפוא. הוא לעולם לא לוקח ـتْ נקבית, זוגי, או סיומת רבים, והשם אחריו אינו הנושא שלו.
• أَجْمِلي بِالسَّماءِ! -> أَجْمِلْ بِالسَّماءِ! — أَفْعِلْ רק נראה כמו ציווי. הוא לא פונה לאף אחד, לכן הוא לא לוקח אף אחת מסיומות הגוף או המין של הציווי.
• أَجْمِلِ السَّماءَ! -> أَجْمِلْ بِالسَّماءِ! — משמיטים את بـ וכתבתם פקודה אמיתית, “יפו את השמיים”. מילת היחס העודפת היא מה שמסמן את התבנית.
• ما أَجْمَلَ هِيَ! -> ما أَجْمَلَها! — הדבר שמתפעלים ממנו הוא מושא, לכן כינוי חייב להיות צורת האקוזטיב הדבוקה של שיעור 29, לא כינוי חפשי.
• ما أَجْمَلَ سَماءً! -> ما أَجْمَلَ السَّماءَ! / ما أَجْمَلَ سَماءً صافِيَةً! — השם חייב להיות מיודע או לקבל תיאור; לא מיודע חשוף לא נותן להתפעלות במה לאחוז.
• يا لَهُ يَوْمٍ! -> يا لَهُ مِنْ يَوْمٍ! — השם אחרי مِنْ הוא גניטיב לא מיודע. משמיטים את مِنْ והגניטיב נתקע בלי משען: הגרסה היחידה שבאה בלי זה שמה את השם באקוזטיב כ-تَمْييز (يا لَهُ يَوْمًا), והכתב המודרני שומר על مِنْ.

טיפים

• מעגנים הכול בשיעור 28: ההתפעלות והאלאטיב הם אותה צורת أَفْعَل עם אותם תנאי כניסה. אם אפשר לומר هٰذا أَجْمَلُ, אפשר לומר ما أَجْمَلَ; אם לא, מושיטים יד לפועל העזר.
• שונים שלושה עוזרים — ما أَشَدَّ، ما أَكْثَرَ، ما أَعْظَمَ — ועוד ما أَجْمَلَ. עם مَصْدَر אחריהם הם מכסים כל פועל שהתבנית הישירה מסרבת לו, שזה באוצר המילים המודרני רוב הפעלים.
• אומרים את הנוסחה עם פתחה כפולה במכוון, “-a … -a”, בכל פעם שמתרגלים אותה. הקצב הוא הכלל, והוא ימנע מכם לכתוב דמה מתוך הרגל.
• כותבים תבנית אחת; מזהים תבנית שתיים. أَفْعِلْ بِهِ חי בדפוס ובנאומים אבל ספרותי במידה ניכרת יותר, וערבוב ה-بـ העודף שלו הוא דרך קלה לכתוב פקודה בטעות.
• בטקסט בלי ניקוד מחפשים את האקוזטיב שאפשר באמת לראות. ריבויים שלמים לזכר וזוגיים מראים אותו באותיות: ما أكرم المعلمين לא יכולה להיות קריאת השלילה, כי ـينَ יכול להיות רק אקוזטיב או גניטיב, לעולם לא הנומינטיב שנושא היה צריך.
• אל תנסו לתרגם את ما כמילה. כאן זה לא “מה” של שאלה ולא “לא” של שלילה, וחיפוש מקבילה רק ידחוף אתכם לתנועות הלא נכונות.
• שומרים את يا لَهُ مِنْ … כגוש קפוא אחד עם שלוש משבצות (لَهُ / لَها / لَهُمْ). זו קריאת ההתפעלות השימושית ביותר בשיעור הזה לכתיבה יומיומית, והיא לא צריכה ניתוח שורש כלל.