בקצרה

שיעור 43 נתן לכם משפחה של מילים שמשאירות את הנושא במנוחה ומושכות את הנשוא לאקוזטיב: كانَ الطّالِبُ مُجْتَهِدًا. השיעור הזה נותן את המשפחה שעושה בדיוק את ההפך. שמים إِنَّ לפני אותו משפט והשם הראשון לוקח את הפתחה בעוד השני שומר את הדמה: إِنَّ الطّالِبَ مُجْتَهِدٌ. שתי משפחות, מראה אחד. ברגע שרואים איזו משתי המילים זזה, אפשר לתת שם למילה שהזיזה אותה.

יש שש מהן — إِنَّ، أَنَّ، كَأَنَّ، لٰكِنَّ، لَيْتَ، لَعَلَّ — והן מכסות הדגשה, את ה”ש-” של דיבור עקיף ושל דעות, השוואה, ניגוד, משאלות ותקוות. כלל היחסה רחב שורה אחת; העבודה האמיתית במקום אחר. האנגלית מוסרת מילה אחת “that” במקום שבו לערבית יש שלוש — إِنَّ، أَنَّ וה-أَنْ של שיעור 34 — ולבחור את הנכונה הוא הכישור שהשיעור הזה באמת קונה לכם. גם לעברית יש בעיקר “ש-”; הניגוד הערבי לפי מיקום היא לא פותרת.

הכלל

1. המסגרת: إِنَّ + اسْمُها مَنْصوب + خَبَرُها مَرْفوع. לוקחים משפט שמני ושמים إِنَّ מלפנים. שום דבר לא נמחק ולא מחליף מקום; רק הסיומת של המילה הראשונה משתנה.

الطّالِبُ مُجْتَهِدٌ. -> إِنَّ الطّالِبَ مُجْتَهِدٌ. / الجَوُّ بارِدٌ. -> إِنَّ الجَوَّ بارِدٌ.

שני החצאים מקבלים שמות חדשים, בדיוק כמו עם كانَ: השם הראשון הוא اسْمُ إِنَّ, השני خَبَرُ إِنَّ. הדקדוק הערבי קורא לשש الحُروفُ المُشَبَّهَةُ بِالفِعْل, “המיליות הדומות לפועל”, כי הן מושלות בשם כמו שפועל מושל במושא שלו — אבל הן מיליות, לא פעלים: בלי נטייה בגופים, בלי זמן, בלי גוף.

מה إِنَّ אומר? בדרך כלל לא כלום שאפשר לתרגם. הוא מסמן את המשפט כטענה עם משקל — “התלמיד באמת חרוץ” — ובפרוזה רגילה זו פשוט הדרך שבה נפתחת קביעה. אל תכניסו לתוכו מילה אנגלית בכוח.

2. האקוזטיב על اسْمُها הוא יחסה, לא סימן. כל מחלקת נטייה מראה אותו בדרכה — אותה רשימה שתרגלתם לנשוא של كانَ, מופעלת על התפקיד השני.

• יחיד מיודע: إِنَّ الطّالِبَ مُجْتَهِدٌ / إِنَّ المُديرَ مَشْغولٌ
• מסתיים ב-ة: إِنَّ المُدَرِّسَةَ غائِبَةٌ
• ריבוי שלם לזכר: إِنَّ المُهَنْدِسينَ مَشْغولونَ (לא *المُهَنْدِسونَ)
• ריבוי שלם לנקבה: إِنَّ الطّالِباتِ مُجْتَهِداتٌ — כסרה, לעולם לא פתחה
• זוגי: إِنَّ الوَلَدَيْنِ نائِمانِ
• נסמך של סמיכות (إِضافَة): إِنَّ مُديرَ الشَّرِكَةِ مُسافِرٌ

3. ה-خَبَرُها נשאר مَرْفوع, ויש לו אותן שלוש צורות כמו לכל خَبَر. המיון של שיעור 17 שורד שלם: הנשוא יכול להיות מילה אחת, משפט שלם, או شِبْه جُمْلَة.

• مُفْرَد: إِنَّ الاِمْتِحانَ صَعْبٌ.
• جُمْلَة: إِنَّ الطُّلّابَ يَسْتَعِدّونَ لِلاِمْتِحانِ.
• شِبْه جُمْلَة: إِنَّ المُديرَ في مَكْتَبِهِ.

הנשוא בצורת משפט חשוב, כי זו הדרך היחידה שפועל נכנס למשפט إِنَّ: إِنَّ الطَّقْسَ سَيَتَحَسَّنُ غَدًا תקין, *إِنَّ سَيَتَحَسَّنُ לא.

4. اسْمُها הוא בדרך כלל מיודע, ומה שמתיר לא מיודע הוא נשוא שהוקדם. הכלל הישן ש-مُبْتَدَأ הוא בדרך כלל מיודע (שיעור 2) עובר עם כל ההיתרים: לא מיודע חשוף צריך משהו שיצדיק אותו, ובפועל המשהו הזה הוא הנשוא המוקדם למטה. לכן *إِنَّ رَجُلًا في البَيْتِ אינו הדרך לומר “יש גבר בבית”. במקום זה משתמשים ב-شِبْه جُمْلَة המוקדם של שיעור 17, וה-اسْم המאוחר — עכשיו לא מיודע ו-مَنْصوب — בא אחריו:

إِنَّ في البَيْتِ رَجُلًا. / إِنَّ هُناكَ مُشْكِلَةً كَبيرَةً. / إِنَّ عِنْدَنا وَقْتًا كافِيًا. / إِنَّ لِلطُّلّابِ حُقوقًا وواجِباتٍ.

השוו אותם בלי إِنَّ — في البَيْتِ رَجُلٌ، هُناكَ مُشْكِلَةٌ كَبيرَةٌ، عِنْدَنا وَقْتٌ كافٍ — ורואים בדיוק לאיזו מילה إِنَّ הושיט יד. שימו לב מה לא השתנה: في البَيْتِ הוא מילת יחס עם השם שלה ונשאר مَجْرور. إِنَّ לעולם לא נוגע ב-شِبْه جُمْلَة.

5. עם כינוי, הכינוי הוא ה-اسْم — והוא החבור. לכינוי עצמאי (هُوَ، أَنا) אין צורת יחסה כלל, לכן הוא לא יכול למלא תפקיד אקוזטיב. מה שעולה על إِنَّ הוא הסט החבור של שיעור 29, אותו סט שפועל לוקח למושא. ספרי הדקדוק קוראים לו في مَحَلِّ نَصْب, “במקום אקוזטיב”: התפקיד אקוזטיב גם כששום דבר לא נראה.

إِنَّهُ مُهَنْدِسٌ. / إِنَّها مَشْغولَةٌ. / إِنَّكَ عَلى حَقٍّ. / إِنَّهُمْ في الطَّريقِ.

ל”אני” הסיומת היא ـني, לא ـي: ה-ن הנוסף (نونُ الوِقايَة, “נון ההגנה”) משאיר את המילית מחוץ לכסרה. إِنَّني והמכווץ إِنِّي שניהם נכונים ונפוצים; لَيْتَ בפועל שומר את ה-ن — لَيْتَني — בעוד لَعَلَّ נשמע יותר מכווץ, لَعَلِّي. ה-خَبَر אחרי הכינוי נשאר مَرْفوع: إِنَّني مُتْعَبٌ.

6. חמש האחרות, שורה לכל אחת. أَنَّ מקבל כללי משנה משלו למטה; הנה השאר.

• كَأَنَّ — “כאילו, כמו”. كَأَنَّ الجَوَّ رَبيعٌ. كَأَنَّهُ لا يَسْمَعُني.
• لٰكِنَّ — “אבל”. הוא צריך שם או כינוי אחריו: لٰكِنَّ الوَقْتَ قَصيرٌ، لٰكِنَّها رَفَضَتْ. התאום הקל יותר لٰكِنْ, עם סוכון ובלי שדה, לא מושל בשום דבר ואפשר שיבוא אחריו פועל: أَرَدْتُ أَنْ أَتَّصِلَ بِهِ لٰكِنْ نَسيتُ. שניהם בדרך כלל נכתבים בלי האליף הקטנה — لكِنَّ، لكِنْ — ושניהם נהגים ב-ā ארוך.
• لَيْتَ — “הלוואי”, למשהו לא סביר או בלתי אפשרי. لَيْتَ العُطْلَةَ أَطْوَلُ. يا لَيْتَني كُنْتُ مَعَكُمْ. ה-يا מלפנים רשות ונפוץ מאוד.
• لَعَلَّ — “אולי, אולי ש-”, למשהו שעדיין אפשרי. لَعَلَّ الطَّبيبَ يَعْرِفُ الحَلَّ. لَعَلَّكَ عَلى حَقٍّ.

7. إِنَّ מול أَنَّ: המיקום מחליט, לא המשמעות. שתי אלה אותה מילה דקדוקית — אותו אפקט יחסה, אותן צורות כינוי — והן נפרדות לפי איפה הן עומדות.

• إِنَّ פותח משפט: ממש בהתחלה, או אחרי وَ או فَ (فَإِنَّ الوَضْعَ خَطيرٌ), או כפתיחה של קביעה מצוטטת. כמה פותחים קבועים נחשבים גם הם לתחילת משפט; זה שתפגשו הוא حَيْثُ — حَيْثُ إِنَّ, “מכיוון ש”, לעולם לא *حَيْثُ أَنَّ.
• أَنَّ משובץ. זה ה”ש-” שנתלה על מילה קודמת — פועל, מילת יחס, ביטוי קבוע — והוא לעולם לא יכול לפתוח משפט.

أَعْتَقِدُ أَنَّ الطَّقْسَ سَيَتَحَسَّنُ. / سَمِعْتُ أَنَّ الأَسْعارَ اِرْتَفَعَتْ. / مِنَ المَعْروفِ أَنَّ التَّدْخينَ ضارٌّ. / أَعْلَنَتِ الوِزارَةُ أَنَّ الدِّراسَةَ تَبْدَأُ في أَيْلولَ.

أَنَّ חי גם בתוך קבוצה של צירופים תכופים מאוד, ששווה ללמוד כפריטים בודדים: لِأَنَّ (כי), بِما أَنَّ (מכיוון ש), رَغْمَ أَنَّ / بِالرَّغْمِ مِنْ أَنَّ (אף על פי ש), مَعَ أَنَّ (למרות ש), كَما أَنَّ (כשם ש), بِأَنَّ (אחרי פעלים שלוקחים بِ — أَخْبَرَني بِأَنَّ). בכל אחד מהם השם שאחריו הוא مَنْصوب: لِأَنَّ الجَوَّ بارِدٌ، رَغْمَ أَنَّهُ مَريضٌ.

8. אחרי قالَ המילית היא إِنَّ. דיבור עקיף הוא המקום האחד שבו כלל המיקום נראה שבור — הפסוקית ברור שמשובצת, ובכל זאת הערבית משתמשת ב-إِنَّ. הפסוקית אחרי “אמר” היא משפט מצוטט, לא מושא-עובדה, לכן היא שומרת את מילית פתיחת המשפט.

قالَ إِنَّهُ مَريضٌ. / قالَ المُديرُ إِنَّ الاِجْتِماعَ سَيَبْدَأُ في التّاسِعَةِ. / تَقولُ الصَّحيفَةُ إِنَّ المُفاوَضاتِ مُسْتَمِرَّةٌ.

זה מחזיק לכל משפחת قالَ — يَقولُ، قالَتْ، قيلَ، يُقالُ — ו- *قالَ أَنَّهُ היא מהטעויות הנראות ביותר בערבית של לומדים. שתי פרטים באים איתה בחינם. הערבית לא מחזירה את הזמן אחורה כמו האנגלית: قالَ إِنَّهُ مَريضٌ הוא “הוא אמר שהוא חולה” — הנשוא נשאר בדיוק כמו שהדובר אמר אותו. גם העברית כך: “הוא אמר שהוא חולה”, לא “שהוא היה חולה”. ופעלי תקשורת אחרים אינם פעלים של אמירה, לכן הם לוקחים أَنَّ כרגיל: ذَكَرَ أَنَّ، أَضافَ أَنَّ، أَعْلَنَ أَنَّ، صَرَّحَ بِأَنَّ. אפילו قالَ עובר ל-أَنَّ ברגע שמילת יחס נכנסת באמצע — قالَ بِأَنَّهُ مَريضٌ, תכוף בעיתונות, אף שכותבים זהירים נמנעים ממנו.

9. أَنْ، أَنَّ، إِنَّ — הבדיקה המשולשת. זו הנקודה של השיעור. שלושתן “that” באנגלית ו”ש-” בעברית; אף אחת לא ניתנת להחלפה באחרת. שואלים מה בא אחר כך.

• פועל مُضارِع בא אחר כך -> أَنْ (סוכון, בלי שדה), והפועל הזה הולך مَنْصوب. זה שיעור 34: أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ، يَجِبُ أَنْ تَدْرُسَ.
• שם או כינוי חבור בא אחר כך, בתוך משפט גדול יותר -> أَنَّ, והשם הולך مَنْصوب: أَعْتَقِدُ أَنَّ الطَّقْسَ سَيَتَحَسَّنُ، أَعْتَقِدُ أَنَّهُ سَيَتَحَسَّنُ.
• שם או כינוי חבור בא אחר כך והפסוקית פותחת את המשפט, או באה אחרי قالَ -> إِنَّ: إِنَّ الطَّقْسَ جَميلٌ، قالَ إِنَّ الطَّقْسَ جَميلٌ.

“אני חושב שזה ישתפר” ו”אני רוצה שזה ישתפר” תאומים באנגלית (“that” / “to”) וקרובים בעברית (שניהם “ש-”), ובערבית מנגנונים שונים: أَعْتَقِدُ أَنَّهُ سَيَتَحَسَّنُ מול أُريدُ أَنْ يَتَحَسَّنَ. בראשון הכינוי יושב על أَنَّ; בשני הגוף על הפועל, ושום דבר לא יושב על أَنْ כלל — أَنْ לעולם לא לוקח כינוי. מילה נוספת אחת קרובה ואינה חלק מהמערכת הזו: إِنْ עם סוכון הוא “אם” של תנאי (שיעור 56) — אותן אותיות, בלי שדה, בלי אפקט יחסה.

10. פועל לעולם לא יכול לבוא ישר אחרי השש. *إِنَّ يَذْهَبُ בלתי אפשרי, וכך גם *لٰكِنَّ يَعْمَلُ. מה שבא אחר כך הוא ה-اسْم — שם או כינוי חבור — או, בתבנית של כלל 4, شِبْه جُمْلَة שהוקדם ואז ה-اسْم. התיקונים מכניים: מספקים את השם (إِنَّ الوَلَدَ يَذْهَبُ), מחברים כינוי (لٰكِنَّهُ يَعْمَلُ), או עוברים למילית שלוקחת פועל (لٰكِنْ يَعْمَلُ).

11. קוראים ולא כותבים: اللّامُ المُزَحْلَقَة. בפרוזה רשמית لَـ לפעמים מודבק ל-خَبَر: إِنَّ الطّالِبَ لَمُجْتَهِدٌ. הוא לא משנה יחסה והוא רשות — מזהים, לא מייצרים בעצמכם.

12. זה לא נושא השיעור הזה. أَنَّ ו-أَنْ עם הפסוקיות שלהם אפשר לארוז מחדש כשם — المَصْدَرُ المُؤَوَّل — וזה שיעור 54. הפעלים שלוקחים שני אקוזטיבים, ظَنَّ وأَخَواتُها, מעצבים משפט בדרך שלישית שוב ומחכים לשיעור 59.

צורות ותבניות

שש האחיות

إِنَّ עם הכינויים החבורים

שני תאי הזוגי הולכים באותה תבנית והושמטו רק בגלל האורך: إِنَّكُما، إِنَّهُما.

אותן סיומות על חמש האחרות

איך ה-نَصْب נראה על اسْمِ إِنَّ

המראה: كانَ מול إِنَّ

הם נערמים, בסדר הזה: إِنَّ الطّالِبَ كانَ مُجْتَهِدًا، إِنَّ الجَوَّ كانَ بارِدًا أَمْسِ.

הבחירה בין أَنْ، أَنَّ، إِنَّ

דוגמאות

טעויות נפוצות

• إِنَّ الطّالِبُ مُجْتَهِدٌ. -> إِنَّ الطّالِبَ مُجْتَهِدٌ. — ה-اسْم לוקח את הפתחה וה-خَبَر שומר את הדמה. להשאיר את שתי המילים مَرْفوع היא טעות ה-إِنَّ התכופה ביותר.
• قالَ أَنَّهُ مَريضٌ. -> قالَ إِنَّهُ مَريضٌ. — אחרי قالَ וכל מה שנבנה עליו המילית היא إِنَّ, כי מה שבא אחריו הוא משפט מצוטט, לא מושא-עובדה.
• أَعْتَقِدُ أَنْ الطَّقْسَ سَيَتَحَسَّنُ. -> أَعْتَقِدُ أَنَّ الطَّقْسَ سَيَتَحَسَّنُ. — أَنْ לוקח פועל, أَنَّ לוקח שם. שם אחרי أَنْ הוא תמיד המילית הלא נכונה.
• أُريدُ أَنَّ أُسافِرَ. -> أُريدُ أَنْ أُسافِرَ. — טעות המראה: עם פועל מאחוריה, המילה היא ה-أَنْ החשוף של שיעור 34, סוכון ובלי שדה.
• إِنَّ هُوَ طَبيبٌ. -> إِنَّهُ طَبيبٌ. — לכינוי עצמאי אין יחסה ואי אפשר שיהיה اسْمُ إِنَّ. משתמשים בסט החבור: إِنَّهُ، إِنَّها، إِنَّكَ، إِنَّني.
• إِنَّ يَذْهَبُ إِلى العَمَلِ مُبَكِّرًا. -> إِنَّهُ يَذْهَبُ إِلى العَمَلِ مُبَكِّرًا. — إِنَّ לא יכול לבוא אחריו פועל; ה-اسْم בא ראשון, ופועל יכול לבוא רק אחר כך, כ-خَبَر.
• إِنَّ الطُّلّابَ مُجْتَهِدينَ. -> إِنَّ الطُّلّابَ مُجْتَهِدونَ. — רק המילה הראשונה משתנה. ה-خَبَر נשאר مَرْفوع, וכאן זה אומר ـونَ, לא ـينَ.
• أَنَّ الأَسْعارَ اِرْتَفَعَتْ هٰذا العامَ. -> إِنَّ الأَسْعارَ اِرْتَفَعَتْ هٰذا العامَ. — أَنَّ לעולם לא יכול לפתוח משפט. אם שום דבר לא קודם לו, המילה שרוצים היא إِنَّ.
• إِنَّ رَجُلًا في البَيْتِ. -> إِنَّ في البَيْتِ رَجُلًا. — اسْم לא מיודע צריך נשוא شِبْه جُمْلَة לפניו. מזיזים את צירוף מילת היחס קדימה.
• لٰكِنَّ نَسيتُ أَنْ أَتَّصِلَ بِهِ. -> لٰكِنْ نَسيتُ أَنْ أَتَّصِلَ بِهِ. — לפני פועל משתמשים ב-لٰكِنْ הקל. ה-لٰكِنَّ הכבד צריך שם או כינוי: لٰكِنَّني نَسيتُ.

טיפים

• שאלה אחת ממיינת את כל המשפחה: איזו מילה השתנתה? נשוא זז לאקוזטיב -> משפחת كانَ. נושא זז לאקוזטיב -> משפחת إِنَّ. שום דבר לא זז -> אף אחת.
• למדו את הצירופים כמילים שלמות, לא כ-أَنَّ ועוד משהו: لِأَنَّ، رَغْمَ أَنَّ، بِما أَنَّ، مَعَ أَنَّ، مِنَ المَعْروفِ أَنَّ. כלל היחסה נוסע איתם בפנים.
• תרגלו את צורות הכינוי בקול במחרוזת אחת — إِنَّني، إِنَّكَ، إِنَّهُ، إِنَّها، إِنَّنا، إِنَّهُمْ — ואז מחליפים את הראש: أَنَّهُ، لٰكِنَّها، لَعَلَّكَ، لَيْتَنا. זו רשימה אחת, לא שש.
• לבחירת أَنْ / أَنَّ, אל תתרגמו מאנגלית כלל. מסתכלים קדימה: פועל -> أَنْ; שם -> أَنَّ. זה לוקח חצי שנייה ולעולם לא טועה.
• קחו את قالَ إِنَّ כצירוף קבוע ותרגלו אותו מחובר: قالَ إِنَّ… قالَتْ إِنَّ… يَقولونَ إِنَّ… אז הלוגיקה משובץ-מול-פתיחה לעולם לא מקבלת הזדמנות להתערב.
• בכתיבת חדשות, שימו לב ל-فَإِنَّ: אחרי צירוף שהוקדם הקביעה העיקרית נפתחת בקביעות ב-فَـ + إِنَّ — أَمّا الأَسْعارُ فَإِنَّها مُسْتَقِرَّةٌ. זה עדיין إِنَّ רגיל.
• ל-شِبْه جُمْلَة אין מה לתת: ב-إِنَّ في البَيْتِ رَجُلًا צירוף מילת היחס לא נגע, והאקוזטיב נוחת על השם שאחריו.
• אל תצאו עדיין לצוד את المَصْدَرُ المُؤَوَّل (שיעור 54) או את ظَنَّ وأَخَواتُها (שיעור 59). מילית אחת, אקוזטיב אחד, נומינטיב אחד הוא כישור שלם ושימושי מיד.