בקצרה

שיעור 32 לימד אתכם פועל אחד וכלל יחסה אחד: שמים كانَ לפני משפט בלי פועל, והשם הראשון שומר את הדמה והשני לוקח פתחה — كانَ الطَّقْسُ بارِدًا. המנגנון הזה מעולם לא היה על كانَ לבדו. בערבית יש קבוצה סגורה קטנה של מילים שכולן עושות בדיוק את אותו הדבר, והמדקדקים קוראים להן أَخَواتُ كانَ, “אחיות كانَ”.

יש תשע שצריך באמת. כל אחת מוסיפה למשפט גוון משמעות — נהיה, התברר, נשאר, עדיין, כל עוד, אינו — וכל אחת משאירה את מבנה המשפט לא נגוע: اسْمُها مَرْفوع، خَبَرُها مَنْصوب. אז הדקדוק של השיעור הזה הוא שורה אחת שכבר יודעים, והעבודה במקום אחר: ללמוד מה כל אחות אומרת, ולשרוד את הגזעים שלהן. חמש מהן חלולות (كانَ، صارَ، باتَ، زالَ، دامَ) ומאבדות את התנועה הארוכה בלי אזהרה, אחת מוכפלת (ظَلَّ), ואחת מסרבת להופיע בלי מילית שלילה מודבקת מלפנים (ما زالَ). שלוש העובדות האלה גורמות כמעט לכל טעות בשיעור הזה.

הכלל

1. מנגנון אחד, תשעה מפעילים. לוקחים כל משפט שמני — مُبْتَدَأ ועוד خَبَر — ושמים אחות מלפנים. ה-مُبْتَدَأ מקבל שם חדש اسْمُها, “השם שלה”, ושומר את סיומת ה-مَرْفوع; ה-خَبَر מקבל שם חדש خَبَرُها והולך مَنْصوب. שום דבר לא נמחק, שום דבר לא מחליף מקום:

الطَّقْسُ بارِدٌ. → كانَ الطَّقْسُ بارِدًا. / أَصْبَحَ الطَّقْسُ بارِدًا. / ما زالَ الطَّقْسُ بارِدًا. / لَيْسَ الطَّقْسُ بارِدًا.

ארבע משמעויות שונות, אותה פיסת דקדוק זהה. אם אפשר לייצר את משפט ה-كانَ, אפשר לייצר את כל הארבעה; רק המילה מלפנים משתנה.

2. מה כל אחות מוסיפה. הן נחלקות לשלוש קבוצות משמעות, ושווה ללמוד אותן בקבוצות ולא כרשימה של תשע:

• התהוות — أَصْبَحَ، صارَ، أَمْسى، باتَ: הנושא לא היה X ועכשיו הוא X.
• הישארות — ظَلَّ، ما زالَ / لا يَزالُ، ما دامَ: הנושא היה X ועדיין הוא.
• שלילה — لَيْسَ: הנושא אינו X, עכשיו.

كانَ עצמו לא שייך לאף אחת מהן: הוא מוסיף רק זמן עבר.

3. أَصْبَحَ، أَمْسى، باتَ פעם סימנו את השעה, ועוד לא. השורשים שלהם שקופים — صَباحٌ “בוקר”, مَساءٌ “ערב”, باتَ يَبيتُ “ללון” (שורש بَيْتٌ “בית”) — ו-أَصْبَحَ פעם אמר “הוא נהיה X בבוקר”. בערבית כתובה מודרנית השעון הזה כמעט נמוג לגמרי: أَصْبَحَ היא פשוט המילה הרגילה ל”נהיה”, בכל שעה, והיא האחות הנפוצה אחרי كانَ. ל-أَمْسى נשאר טעם ערב קלוש והיא הרבה יותר נדירה; باتَ היא עכשיו מועדפת על עיתונאים במשמעות “הגיע למצב, עכשיו” — باتَ الأَمْرُ واضِحًا “העניין עכשיו ברור”. אל תחזירו את השעה לתרגום.

4. صارَ הוא “נהיה” הנייטרלי. أَصْبَحَ ו-صارَ חופפים כמעט לגמרי: صارَ الوَلَدُ طَبيبًا = أَصْبَحَ الوَلَدُ طَبيبًا, עם أَصْبَحَ פורמלי קצת יותר על הדף. אף אחד מהם לא צריך מילת יחס — הערבית אומרת صارَ مُدَرِّسًا, באקוזטיב חשוף, במקום שבו האנגלית צריכה “became a teacher”. גם לעברית אין תווית לא מיודעת: “הוא נהיה מורה”.

5. ظَلَّ אומר “נשאר”, לא “נהיה”. ظَلَّ הוא “המשיך להיות, נותר”: ظَلَّ البابُ مَفْتوحًا “הדלת נשארה פתוחה”. זו האחות שרוצים למצב שנמשך לאורך קטע של עבר, והיא מאוד לעיתים קרובות לוקחת נשוא مُضارِع: ظَلَّ يَنْتَظِرُ ساعَتَيْنِ “הוא המשיך לחכות שעתיים”.

6. ما زالَ ו-لا يَزالُ לעולם לא מופיעים חשופים. זו עובדת הצורה האחת בשיעור שאין לה קשר ליחסה. הפועל زالَ לבדו אומר “חדל, הלך” — לכן המשפט צריך שלילה כדי לומר “לא חדל להיות”, כלומר “עדיין”. השלילה אינה רשות ואינה ניתנת להפרדה:

• צורת עבר: ما زالَ الطَّريقُ مُغْلَقًا. — הדרך עדיין סגורה.
• צורת הווה: لا يَزالُ الطَّريقُ مُغْلَقًا. — הדרך עדיין סגורה.

שתיהן אומרות הווה. בוחרים לפי הגוף שצריך: ما زِلْتُ، ما زالَتْ، ما زالوا מצד אחד, لا أَزالُ، لا تَزالُ، لا يَزالونَ מצד שני. מה שאסור לכתוב לעולם הוא *زالَ يَعْمَلُ — בלי ما זה אומר את ההפך ממה שמתכוונים. (ما הוא ה-ما של שיעור 37, שולל פועל עבר; لا הוא ה-لا של שיעור 23, שולל مُضارِع. שום דבר חדש, רק מותך לניב.)

אחיות ה”עדיין” האחרות — ما بَرِحَ، ما انْفَكَّ، ما فَتِئَ — מתנהגות זהה ושווה לזהות אותן, אבל ما زالَ / لا يَزالُ ישאו הכול שתצטרכו לומר.

7. ما دامَ תמיד נשען על משפט עיקרי. ما دامَ אומר “כל עוד, כל זמן ש”, ובניגוד לאחרות הוא לא יכול לעמוד כמשפט לבדו — הוא מכניס פסוקית שמצורפת למשפט עיקרי: اِقْرَأْ ما دُمْتَ مُسْتَيْقِظًا “קרא כל עוד אתה ער”; ما دامَ الطَّقْسُ جَميلًا فَلْنَخْرُجْ “כל עוד מזג האוויר יפה, בואו נצא”. הוא מופיע רק בצורת עבר (ما دامَ، ما دُمْتَ، ما دامَتْ) יהא מובן הזמן אשר יהא, וה-ما כאן אינו שלילה — זה ما אחר לגמרי, שתפגשו שוב בשיעור 68.

8. لَيْسَ הוא השולל בזמן הווה של המשפחה. פגשתם אותו בשיעור 23 והוא לא השתנה: لَيْسَ الجَوابُ سَهْلًا. שני דברים מבחינים אותו מאחיותיו. הוא جامِد — קפוא: אין مُضارِع *يَلْيَسُ ואין أَمْر, רק הצורות בצורת עבר, שמשמעותן בכל זאת הווה. וכדי לשלול כל אחת מהאחיות האחרות בעבר לא משתמשים בו כלל — משתמשים ב-ما או ב-لَمْ על האחות עצמה: ما كانَ الجَوُّ جَميلًا / لَمْ يَكُنِ الجَوُّ جَميلًا.

9. חמש אחיות הן أَجْوَف, והגזע שלהן מתקצר. كانَ (ك-و-ن)، صارَ (ص-ي-ر)، باتَ (ب-ي-ت)، زالَ (ز-ي-ل)، دامَ (د-و-م) כולן יש להן עיצור שורש אמצעי חלש שנמתח לאליף ארוכה בגוף שלישי. תנועה ארוכה לא יכולה לעמוד לפני סוכון, לכן ברגע שמוסיפים סיומת שמתחילה בעיצור האליף קורסת לתנועה קצרה — ובחמש האלה התנועה הקצרה תואמת את עיצור השורש הנסתר: و נותן דמה, ي נותן כסרה. (הקיצור הזה אינו הכלל הכללי לפעלים חלולים: نامَ — ל-يَنامُ יש و ועדיין נותן نِمْتُ. שיעור 50 מסדר את זה.)

كانَ → كُنْتُ ، صارَ → صِرْتُ ، باتَ → بِتُّ ، ما زالَ → ما زِلْتُ ، ما دامَ → ما دُمْتُ

סיומות שמתחילות בתנועה משאירות את האליף הארוכה במנוחה: كانَتْ، كانوا، صارَتْ، صاروا، ما زالوا. אותה קריסה קורה ב-مُضارِع בכל פעם שהג’זם שם סוכון בסוף: يَكونُ → لَمْ يَكُنْ، يَصيرُ → لَمْ يَصِرْ. הקריסה עצמה היא מה שכל פועל חלול עושה — שיעור 50 עושה ממנה כלל כללי — והיא מסבירה את بِتُّ, איפה שהגזע המקוצר بِتْ פוגש את הסיומת ـتُ ושתי ה-ت מתמזגות תחת שדה.

10. ظَلَّ הוא مُضَعَّف, והוא מפרק הכפלה. ظَلَّ מסתיר עיצור שורש כפול: ظ-ل-ل. שתי ה-ل יושבות יחד תחת שדה כל עוד הסיומת היא תנועה (ظَلَّ، ظَلَّتْ، ظَلّوا، يَظَلُّ), אבל סיומת שמתחילה בעיצור מפרידה ביניהן ותנועת הגזע המקורית עולה שוב ככסרה: ظَلِلْتُ، ظَلِلْنا، ظَلِلْتُمْ. אין *ظَلَّتُ. זה בדיוק אותו טריגר כמו קריסת החלול — סיומת שמתחילה בעיצור — על חולשה אחרת.

11. ה-خَبَر יכול להיות פסוקית שלמה או شِبْه جُمْلَة. נשוא של מילה אחת הולך مَنْصوب; כל דבר גדול יותר אין לו סיומת לשנות, ואז האחות פשוט עומדת שם:

• جُمْلَة فِعْلِيَّة: كانَ الوَلَدُ يَلْعَبُ في الحَديقَةِ. / أَصْبَحَتْ تَتَكَلَّمُ العَرَبِيَّةَ بِطَلاقَةٍ.
• شِبْه جُمْلَة: كانَ في البَيْتِ. / ما زالَ الكِتابُ عَلَى الطّاوِلَةِ.

בקבוצה הראשונה ה-مُضارِع שומר את סיומת ה-مَرْفوع הרגילה שלו — يَلْعَبُ, לעולם לא *يَلْعَبَ — כי למשפט אין יחסה. كانَ ועוד مُضارِع היא תבנית “היה עושה / היה רגיל” של שיעור 32; كانَ ועוד פועל עבר הוא מבנה אחר, העבר המוקדם, והוא צריך قَدْ — كانَ قَدْ خَرَجَ. כל מערכת הזמנים המורכבים הזו היא שיעור 45; השאירו אותה שם לעת עתה.

12. הסדר יכול לזוז, היחסות לא. הערבית תשמח להקדים את ה-خَبَر כשה-اسْم לא מיודע: كانَ في القاعَةِ طُلّابٌ كَثيرونَ “היו תלמידים רבים באולם”. קראו לאט — طُلّابٌ הוא مَرْفوع כי זה ה-اسْمُ كانَ המאוחר, לא הנשוא. הרפלקס “كانَ אומר אקוזטיב איפשהו” הוא מה שמייצר את ה-*كانَ عِنْدي كِتابًا הקלאסי. מזהים קודם איזו מילה היא הנשוא, ואז מפעילים את היחסה.

13. לעיתים קרובות אי אפשר לשמוע את האקוזטיב, ולעולם אי אפשר לראות אותו בלי ניקוד. סיומות היחסה מתות בהפסק ופשוט נעדרות מדפוס ערבי רגיל. אבל האקוזטיב הוא זה ששורד חלקית: בהפסק התנווין של بارِدًا נושר בעוד האליף שלו נשארת, לכן كانَ الطَّقْسُ بارِدا באמת נגמר ב-ā ארוך שנשמע, ו-مَريضًا שונה בשמיעה מ-مَريضٌ. מה שלא שומעים הוא ה-ـةً של مَريضَةً (בהפסק זה פשוט مَريضَهْ), ה-ـٍ של مُجْتَهِداتٍ, או הפתחה החשופה של נשוא מיודע. אז חצי מהכלל נשמע וחצי ממנו הוא ידע — ולכן כותבים את הסיומת גם כשאף אחד לא היה מבטא אותה.

14. זה לא נושא השיעור הזה. שתי משפחות שכנות נראות דומות ומוחזקות בכוונה. كادَ “כמעט” ו-ظَنَّ “חשב” גם הן מעצבות מחדש את המשפט, אבל ظَنَّ לוקח שני אקוזטיבים, לא אחד — זה שיעור 59. إِنَّ ואחיותיה עושות את תמונת המראה של השיעור הזה, אקוזטיב ראשון ונומינטיב שני — שיעור 44, מיד הבא. ו-كانَ בתוך תנאי לא-ממשי (لَوْ كانَ عِنْدي وَقْتٌ) מחכה לשיעור 65.

צורות ותבניות

תשע האחיות

كانَ: הקיצור בטבלה אחת (התבנית שכל אחות חלולה מעתיקה)

חמש האחיות החלולות זו לצד זו

האחיות שאינן חלולות

משפט אחד דרך כל המשפחה

מה ה-خَبَر יכול להיות

דוגמאות

טעויות נפוצות

• كانَ الطَّقْسُ بارِدٌ. -> كانَ الطَّقْسُ بارِدًا. — ה-خَبَر של כל אחות הוא مَنْصوب. להשאיר אותו مَرْفوع היא הטעות שכל המשפחה קיימת כדי לתפוס.
• أَصْبَحَتِ المَدينَةُ كَبيرَةٌ. -> أَصْبَحَتِ المَدينَةُ كَبيرَةً. — הכלל אינו על كانَ, הוא על המשפחה. כל אחות מושכת את הנשוא שלה לאקוזטיב.
• زالَ يَعْمَلُ في الشَّرِكَةِ. -> ما زالَ يَعْمَلُ في الشَّرِكَةِ. / لا يَزالُ يَعْمَلُ في الشَّرِكَةِ. — زالَ חשוף אומר “הוא חדל”. מילית השלילה היא חלק מהמילה, לא תוספת רשות.
• كانَ الطّالِبَ مُجْتَهِدًا. -> كانَ الطّالِبُ مُجْتَهِدًا. — היחסות הפוכות. اسْمُ كانَ הוא مَرْفوع ורק האיבר השני זז; שני אקוזטיבים ברצף בלתי אפשריים כאן.
• صارْتُ مُعَلِّمًا. -> صِرْتُ مُعَلِّمًا. — אליף ארוכה לא יכולה לעמוד לפני סוכון. הגזע החלול קורס, וה-ي של ص-ي-ر משאיר כסרה מאחור.
• ظَلَّتُ أَنْتَظِرُ. -> ظَلِلْتُ أَنْتَظِرُ. — פועל מוכפל מפצל את השדה שלו לפני סיומת שמתחילה בעיצור. (ظَلَّتْ, עם סוכון, הוא “היא נשארה” תקין לגמרי.)
• لَيْسَ الجَوابُ سَهْلٌ. -> لَيْسَ الجَوابُ سَهْلًا. — لَيْسَ הוא אחות כמו השאר, והוא מושל יחסה באקוזטיב מאז שיעור 23.
• كانَ عِنْدي وَقْتًا كَثيرًا. -> كانَ عِنْدي وَقْتٌ كَثيرٌ. — כאן عِنْدي הוא הנשוא ו-وَقْتٌ הוא ה-اسْمُ كانَ המאוחר, לכן הוא נשאר مَرْفوع. מוצאים קודם את הנשוא.
• أَصْبَحَ الوَلَدُ يَلْعَبَ في الحَديقَةِ. -> أَصْبَحَ الوَلَدُ يَلْعَبُ في الحَديقَةِ. — לנשוא שהוא פסוקית אין יחסה לקחת, לכן ה-مُضارِع שומר את הדמה הרגילה שלו.
• لَيْسَ كانَ الجَوُّ جَميلًا. -> ما كانَ الجَوُّ جَميلًا. / لَمْ يَكُنِ الجَوُّ جَميلًا. — لَيْسَ שולל משפט שמני; הוא לעולם לא שולל פועל עבר. كانَ בעבר נשלל ב-ما או ב-لَمْ (שיעור 37).

טיפים

• למדו את המשפחה כמשפט אחד שרץ דרך כולה — الطَّقْسُ بارِدٌ → كانَ / أَصْبَحَ / ظَلَّ / ما زالَ / لَيْسَ الطَّقْسُ بارِدًا. תשע משמעויות במחיר כלל תחביר אחד.
• מיינו אותן לפי קבוצה לפני שמשננים: ארבע “נהיה”, שלוש “נשאר”, אחת “אינו”, אחת עבר חשוף. תשעה פריטים לא מחוברים זה קשה; ארבע קופסאות עם תווית זה לא.
• מבחן הגזע הוא תמיד אותה שאלה: האם הסיומת מתחילה בעיצור? אם כן, كانَ → كُنْ، صارَ → صِرْ، باتَ → بِتْ، زالَ → زِلْ، دامَ → دُمْ، ظَلَّ → ظَلِلْ. אם לא, משאירים את הגזע במנוחה.
• שמרו את ما زالَ ו-لا يَزالُ כמילים בודדות עם השלילה אפויה בפנים, בדיוק כמו ששומרים “כבר לא”. אז לעולם לא תתפתו לקלף את ה-ما.
• باتَ ו-أَصْبَحَ בכל מקום בחדשות; ظَلَّ ו-ما زالَ בכל מקום בתיאור רגיל; את أَمْسى בעיקר צריך לזהות. בזבזו את המאמץ בהתאם.
• אמרו את הנשוא בקול עם האליף שלו מחוברת — بارِدًا، واضِحًا، مَفْتوحًا. זו הסיומת האחת בשיעור שהמאזין באמת ישמע, לכן היא מחזירה תרגול יותר מהשקטות.
• אל תושיטו יד עדיין ל-كادَ يَسْقُطُ או ל-ظَنَّ الوَلَدَ نائِمًا. הם נראים כמו המשפחה הזו ומתנהגים אחרת; שיעור 59 הוא המקום שלהם.