בקצרה

שיעור 19 בנה משפט משני חלקים: פועל והשם שעושה את הפעולה, ذَهَبَ الطُّلّابُ. השיעור הזה מוסיף את החלק השלישי, הדבר שהפעולה נעשית אליו — المَفْعولُ بِهِ. הוא בא אחרי העושה, ונושא את סיומת האקוזטיב: قَرَأَ الطّالِبُ الكِتابَ, “התלמיד קרא את הספר”. האנגלית מפרידה נושא ממושא לפי המקום במשפט. הערבית מפרידה אותם לפי הסיומות, ולכן מסלול כמו זה מדפיס כל תנועה: הדמה על الطّالِبُ והפתחה על الكِتابَ הן כל ההבדל בין מי שקרא לבין מה שנקרא.

החצי השני של השיעור הוא מה שקורה כשהמושא הוא כינוי. האנגלית אומרת “הוא ראה אותי” במילה נפרדת; הערבית מדביקה את הכינוי לגב הפועל — شاهَدَني. הסיומות הן כמעט אלה שלמדתם כבר על שמות בשיעור 7, עם תוספת אחת שיש לה שם משלה וטעות ייעודית משלה: نونُ الوِقايَة, ה-ن שפועל שם בין עצמו לבין ה-ـي של “אני”. كِتابي הוא “הספר שלי”; سَأَلَني הוא “הוא שאל אותי”. לעולם לא להפך.

הכלל

1. פועל, עושה, מושא — בסדר הזה. למשפט הפועלי הנייטרלי יש עכשיו שלושה מקומות: فِعْل + فاعِل + مَفْعول بِهِ. העושה שומר את הדמה של הנומינטיב, והמושא מקבל פתחה:

• قَرَأَ الطّالِبُ الكِتابَ.
• فَتَحَتِ المُعَلِّمَةُ البابَ.
• شَرِبَ الوَلَدُ الحَليبَ.

כל מה שלמדתם על התאם בשיעור 19 לא השתנה: הפועל שעומד לפני הנושא שלו נשאר ביחיד ומעתיק רק מין (شَرِبَتِ البَناتُ الحَليبَ). המושא לא נוגע בפועל כלל — הוא לא משנה לא את צורת הפועל ולא את הסיומת שלו.

רק פועל שיכול להגיע לשם ישירות — فِعْل مُتَعَدٍّ — מקבל مَفْعول بِهِ. פעלים כמו ذَهَبَ ו-جَلَسَ לא מקבלים אף אחד, וקבוצה שלישית מגיעה למושא שלה דרך מילת יחס במקום (بَحَثَ عَنْ، سَأَلَ عَنْ). המיון של שלוש הקבוצות הוא שיעור 30; כאן כל פועל הוא כזה שפשוט לוקח את השם.

2. מיודע או לא מיודע, זה עדיין מושא. האקוזטיב והיידוע הם שני מתגים נפרדים, ושניהם דולקים בבת אחת:

• قَرَأَ الطّالِبُ الكِتابَ. — מושא מיודע, פתחה חשופה.
• قَرَأَ الطّالِبُ كِتابًا. — מושא לא מיודע, תנווין פתחה (שיעור 4).

3. הסיומות נושאות את התפקידים, ולכן סדר המילים יכול לזוז. כי הפתחה מסמנת את המושא בכל מקום שהוא עומד, הערבית יכולה לשים את המושא לפני העושה להדגשה — כל עוד הסיומות שומרות על שני התפקידים מופרדים: سَأَلَ المُعَلِّمُ الطّالِبَ הוא “המורה שאל את התלמיד”, ואילו سَأَلَ المُعَلِّمَ الطّالِبُ — אותן שלוש מילים, שתי תנועות שהתחלפו — הוא “התלמיד שאל את המורה”. לקריאה זה בסדר; בכתיבה כתבו את הסדר הפשוט. כשהסיומות לא מודפסות, קורא ערבי חוזר להקשר ולסדר ברירת המחדל, וזה בדיוק למה סדר ברירת המחדל חשוב.

4. סימן האקוזטיב משתנה לפי מחלקת המספר. זה החלק שלומדים מדלגים עליו ואחר כך טועים בו שנים. פתחה היא הסימן רק ליחיד ולריבוי השבור. הזוגי ושני הריבויים השלמים מסמנים את האקוזטיב ב-אות או בתנועה אחרת:

• مُفْرَد — פתחה: الكِتابَ، كِتابًا
• جَمْع تَكْسير — פתחה: الكُتُبَ، كُتُبًا
• مُثَنّى — הסיומת ـَيْنِ: الكِتابَيْنِ، كِتابَيْنِ
• جَمْع مُذَكَّر سالِم — הסיומת ـينَ, לא פתחה: المُعَلِّمينَ
• جَمْع مُؤَنَّث سالِم — כסרה, לא פתחה: المُعَلِّماتِ، مُعَلِّماتٍ

קחו את אלה כעובדות לעת עתה ותרגלו אותן; התיאוריה שמקבצת אותן — العَلاماتُ الفَرْعِيَّة, “הסימנים התחליפיים” — היא שיעור 40. שניים מהם מחזירים את עצמם מיד: בריבוי שלם זכר ובריבוי שלם נקבה, צורת המושא וצורת אחרי-מילת-יחס זהות (رَأَيْتُ المُعَلِّمينَ / مَعَ المُعَلِّمينَ، رَأَيْتُ المُعَلِّماتِ / مَعَ المُعَلِّماتِ). צורה אחת מכסה את שני התפקידים, ורק הנומינטיב עומד בנפרד.

5. האליף השקטה והקריאה בהפסק. מושא לא מיודע מוסיף את מושב האליף שהכרתם בשיעור 4: كِتابًا، دَرْسًا، مَقالًا — אבל לא על מילה שמסתיימת ב-ة (رِسالَةً), ולא על מילה שמסתיימת ב-ـى (مَقْهًى), ולא על ماءً. האליף הזו עושה עבודה אמיתית. שלושת התנווינים נעלמים בהפסק מלא, אבל تَنْوينُ الفَتْحِ משאיר משהו מאחוריו: קוראים אותו כ-ā ארוכה. עוצרים אחרי قَرَأْتُ كِتابًا ואומרים מילה שמסתיימת בתנועה ארוכה, בעוד قَرَأْتُ الكِتابَ מסתיים בעיצור חשוף, ו-رِسالَةً שנקרא בהפסק מסתיים בצליל h של ה-ة. זה המקרה האחד שבו תנועה שורדת את الوَقْف — גם סיומות האות ـَيْنِ ו-ـينَ של כלל 4 שורדות הפסק — ולכן זה מה שתשמעו בפועל בדיבור זהיר, גם בהפסק.

6. כינוי מושא נצמד לפועל. כשהמושא הוא “אותי, אותך, אותו, אותה, אותנו, אותם”, הערבית לא שמה מילה אחרי הפועל — היא תולה את הכינוי על גב הפועל, בכתב בלי רווח:

• شاهَدَ المُديرَ → شاهَدَهُ
• سَأَلْتُ المُعَلِّمَةَ → سَأَلْتُها
• أُحِبُّ المَدينَةَ → أُحِبُّها

כינויי הגוף העצמאיים של שיעור 6 לא יכולים לעשות את העבודה הזו. أُحِبُّ هُوَ ו- شاهَدَ هُمْ אינם ערבית; هُوَ ו-هُمْ הם כינויי הנומינטיב החופשיים ואף פעם לא משמשים כמושא של פועל. (הערבית כן שומרת מילת נשא אחת, إِيّا, למקום הנדיר שבו לכינוי מושא אין פועל להישען עליו: إِيّاهُ، إِيّاكَ. מזהים אותה בקריאה ומשאירים אותה בשקט בכתיבה ברמה הזו.)

7. نونُ الوِقايَة — ה-ن של ההגנה. כל הסיומות הן אלה שלמדתם על שמות חוץ מגוף ראשון. שם מקבל ـي חשוף; פועל מקבל ـني, עם ن נוסף מלפנים:

• الاسْم: كِتابي، بَيْتي، سُؤالي، رَأْيي
• الفِعْل: سَأَلَني، شاهَدَني، فَهِمَني، يَعْرِفُني

הסבר המדקדקים מדויק ושווה לשמור: ה-ـي של “אני” בולע כל תנועה שהוא נוחת עליה (לכן كِتابُ + ي נותן كِتابي, בלי הדמה). התנועה הסופית של פועל היא חלק מנטייתו ואסור לבלוע אותה, אז ن נכנס לקבל את המכה — הוא “מגן” על הפועל, ומכאן الوِقايَة. אותו ن מגן כבר נמצא במילות היחס שלכם: مِنّي ו-عَنّي הם مِنْ / عَنْ ועוד ה-ن ועוד ـي, וגם מיליות מסוימות משתמשות בו (إِنَّني, שיעור 44).

שתי תוצאות. ראשית, ـني הוא בשביל ה-מושא: سَمِعَني פירושו “הוא שמע אותי”, אף פעם לא “השמיעה שלי”. שנית, ה-ن מופיע רק בגוף ראשון יחיד — כל כינוי אחר נצמד לפועל בדיוק כמו שהוא נצמד לשם: شاهَدَكَ، شاهَدَها، شاهَدَهُمْ.

8. هُ או هِ — אותה הרמוניה כמו על שמות. ארבע הסיומות ב-ه שומרות דמה אחרי פתחה, דמה, סוכון, או ā / ū ארוכות, ומתהפכות לכסרה אחרי כסרה או יא:

• شاهَدَهُ، شاهَدَتْهُ، شاهَدْتُهُ، شاهَدوهُ
• شاهَدْتِهِ “את ראית אותו” — הכסרה של ـتِ מושכת את הסיומת למטה

זה אותו רפלקס שנותן לכם بِهِ، فيهِ، عَلَيْهِ ו-كِتابِهِ בשיעור 7. על פעלים טריגר הכסרה נדיר, לכן هُ הוא ברירת המחדל שלכם.

9. תפרים קטנים בצד הפועל. שתי צורות נטויות משנות את עצמן קצת כשמגיע כינוי:

• הריבוי ـوا משמיט את האליף השקטה שלו: شاهَدوا → شاهَدوهُ، سَأَلوا → سَأَلوني
• הסיומת ـتُمْ מגדלת ואו: شاهَدْتُمْ → شاهَدْتُموهُ، سَأَلْتُمْ → سَأَلْتُموني

שום דבר אחר לא זז. הפועל שומר את התנועות שלו, והכינוי פשוט בא אחריו.

10. כינוי-מושא קופץ לפני שם-נושא. כינוי חבור לא יכול לעמוד לבד, לכן הוא נשאר דבוק לפועל גם כשהעושה הוא שם מלא. התוצאה נראית כך:

• سَأَلَني المُديرُ عَنِ العَمَلِ. — “המנהל שאל אותי על העבודה”
• شاهَدَهُمُ الجارُ فِي الحَديقَةِ. — “השכן ראה אותם בגינה”

הסדר הוא פועל + כינוי מושא + שם נושא. זו לא בנייה מיוחדת; זה המקום היחיד שהכינוי יכול ללכת אליו.

11. נשאר להמשך. הפתחה מופיעה בעוד כמה תפקידים, לכל אחד שיעור משלו: הנשוא של كانَ (كانَ الطّالِبُ مَريضًا) הוא שיעור 32; תארי זמן ומקום הם שיעור 31; המושא המוחלט المَفْعولُ المُطْلَق הוא שיעור 60. משפט שהעושה שלו לא נזכר כלל — “הספר נקרא” — מעלה את המושא ל-نائِبُ الفاعِل והוא שיעור 52. שמות שמסרבים לתנווין ומקבלים פתחה חשופה במקום כסרה (المَمْنوعُ مِنَ الصَّرْف) הם שיעור 41. משפחה קטנה אחת שווה לסמן עכשיו, כי היא נפוצה מאוד: أَبٌ ו-أَخٌ מושכים את תנועת היחסה לאות ברגע שמשהו נצמד אליהם, ולכן צורות המושא הן رَأَيْتُ أَباهُ، سَأَلْتُ أَخاكَ.

צורות ותבניות

סימן האקוזטיב על פני מחלקות המספר, על סט שמות אחד. קראו את שתי עמודות הצורות זו מול זו — הנומינטיב היא הצורה שמילון ושיעור 19 נתנו לכם:

פרדיגמת כינויי המושא המלאה, על הפועל השלם شاهَدَ “הוא צפה, הוא ראה”:

نونُ الوِقايَة במבט אחד. אותו שורש, אותן שלוש אותיות, שני מארחים שונים:

אותם שני כינויים לאורך הנטייה, כדי שתראו איפה התפרים. רק שתי השורות האחרונות משנות משהו:

מה שחסר בטבלאות האלה: הציווי והג’זם עם כינוי חבור (שיעורים 35 ו-36), ומה שפעלים חלולים ולקויי-סוף עושים בתפר (שיעורים 50 ו-51).

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أَعْرِفُ المُعَلِّمونَ. -> أَعْرِفُ المُعَلِّمينَ. — ריבוי שלם זכר מסמן את האקוזטיב ב-ـينَ. المُعَلِّمونَ היא צורת הנושא ואינה יכולה להיות מושא.
• رَأَيْتُ المُعَلِّماتَ. -> رَأَيْتُ المُعَلِّماتِ. — ריבוי שלם נקבה מקבל כסרה כאקוזטיב שלו. הפתחה שמצפים לה כאן פשוט לא קיימת במחלקה הזו.
• سَأَلي المُديرُ. -> سَأَلَني المُديرُ. — פועל צריך نونُ الوِقايَة לפני ـي. בלי ה-ن המילה נראית כמו שם עם כינוי שייכות עליו.
• كِتابْني عَلَى الطّاوِلَةِ. -> كِتابي عَلَى الطّاوِلَةِ. — אותה טעות בכיוון ההפוך. שמות מקבלים את ה-ـي החשוף; ה-ن המגן שייך לפעלים בלבד.
• كَتَبَ الوَلَدُ الرِّسالَةُ. -> كَتَبَ الوَلَدُ الرِّسالَةَ. — שתי דמות אומרות שני עושים. השם השני הוא מה שנכתב, לכן הוא מקבל פתחה.
• قَرَأْتُ الكِتابانِ. -> قَرَأْتُ الكِتابَيْنِ. — האקוזטיב של הזוגי הוא ـَيْنِ. ـانِ הוא הנומינטיב, הצורה לעושה — והעושה בדרך כלל עומד אחרי הפועל, לכן המקום לבדו לא יגיד לכם מי זה מי.
• قَرَأَ الطّالِبُ كِتابَ. -> قَرَأَ الطّالِبُ كِتابًا. — מושא לא מיודע שומר את התנווין שלו, ולתנווין פתחה צריך את מושב האליף השקטה.
• أُحِبُّ هُوَ. -> أُحِبُّهُ. — כינוי מושא אף פעם אינו מילה חופשית. هُوَ הוא כינוי נושא; המושא הוא הסיומת ـهُ דבוקה לפועל.
• شاهَدْتُ هُمْ فِي السّوقِ. -> شاهَدْتُهُمْ فِي السّوقِ. — אותו כלל, ברבים. כתבו את הפועל ואת הכינוי שלו כמילה אחת, בלי רווח.
• هَلْ شاهَدْتِهُ؟ -> هَلْ شاهَدْتِهِ؟ — אחרי הכסרה של ה-ـتِ הנקבי, הסיומת هُ מתיישרת ל-هِ, בדיוק כמו ב-فيهِ ו-كِتابِهِ.

טיפים

• שיננו את שתי הפרדיגמות זו לצד זו: كِتابي، كِتابُكَ، كِتابُهُ… מול شاهَدَني، شاهَدَكَ، شاهَدَهُ… רק המשבצת הראשונה שונה, ואי-ההתאמה האחת הזו היא نونُ الوِقايَة.
• טיפ לזכירה ל-ن: ה-ـي של “אני” נוגס את התנועה שלפניו, לכן הפועל חובש קסדה. שמות מוכנים לאבד את הסיומת שלהם; פעלים לא.
• בדקו כל שם אחרי פועל בהחלפה ב”אותו”/“אותה” חשוף, בלי מילת יחס באמצע. אם זה עובד, השם הערבי הוא مَنْصوب וצריך אקוזטיב.
• למדו את שני הריבויים השלמים כעובדה אחת — “כל מה שאינו הנושא נראה אותו דבר”: المُعَلِّمينَ ו-المُعَلِّماتِ משמשים כמושא וכמושא של מילת יחס בשווה.
• אל תסמכו על פתחה שתהיה כל הסיפור. לפני שכותבים מושא, שאלו לאיזו מחלקה השם שייך: יחיד וריבוי שבור מקבלים פתחה, שלושת האחרים לא.
• תרגלו בקול את הקריאה בהפסק של كِتابًا. עצירה על ā ארוכה היא לעיתים קרובות תנועת היחסה היחידה שתשמעו בסוף משפט, וזו דרך מהירה להישמע מדויקים.
• משפטים בסדר הפוך כמו سَأَلَ المُعَلِّمَ الطّالِبُ הם לקריאה, לא לכתיבה עדיין. המשיכו לייצר فِعْل + فاعِل + مَفْعول עד שהסיומות אוטומטיות.
• התעלמו לעת עתה מכל שימוש אחר של הפתחה — אחרי كانَ, על תוארי הפועל, על המושא המוחלט. הם מגיעים עם השיעורים שלהם ולכל אחד הטריגר שלו.