בקצרה

לכל שפה צריך דרך לומר “ו”, “או” ו”אבל”. בערבית רשימה קצרה של מיליות חיבור — הרשימות המסורתיות מונות תשע או עשר — ושש מהן עושות כמעט את כל העבודה היומיומית: وَ، فَـ، ثُمَّ، أَوْ، لٰكِنْ، بَلْ. כל אחת מחברת שתי מילים (תה וקפה) או שני משפטים שלמים (נכנסתי וישבתי) בלי שינוי צורה. שלוש משש ארוכות שתי אותיות, ושתיים מהן כל כך נפוצות שהפרוזה הערבית נשענת עליהן כמו שהאנגלית נשענת על נקודות.

פיסת דקדוק אחת באה צמודה, וזו הסיבה שהשיעור הזה חיכה עד שיהיו לכם היחסות: האיבר השני מעתיק את היחסה של הראשון. ב-جاءَ عَلِيٌّ وَخالِدٌ יש שני ـٌ, ב-رَأَيْتُ عَلِيًّا وَخالِدًا יש שני ـً, וטעות בזה היא הפליטה הכי נשמעת בנושא. יש גם כלל כתיב אחד שלא עולה כלום לציית לו ונראה שגוי ברגע ששוברים אותו: وَ ו-فَـ נכתבות דבוקות למילה הבאה, לעולם לא עם רווח.

הכלל

1. שלושה שמות לחלקים. מילית החיבור היא حَرْفُ عَطْفٍ. האיבר שלפניה — זה שכבר במשפט — הוא المَعْطوفُ عَلَيْهِ. האיבר שאחריה, זה שמוסיפים, הוא المَعْطوف:

جاءَ عَلِيٌّ وَخالِدٌ. - المَعْطوفُ عَلَيْهِ = عَلِيٌّ، حَرْفُ العَطْف = وَ، المَعْطوف = خالِدٌ.

צריך את השמות כי הם מאפשרים לומר את הכלל הבא בשורה אחת, וכי הדקדוק הערבי מגיש את הבנייה הזו יחד עם שם התואר של שיעור 8 תחת التَّوابِع, “הנלווים” — מילים שהסיומת שלהן נקבעת לפי מילה אחרת ולא לפי התפקיד שלהן עצמן.

2. כלל השליטה: المَعْطوف מעתיק את היחסה. זה נקרא تَبَعِيَّة. איזו סיומת שהאיבר הראשון נושא, האיבר השני נושא אותה — כי לשניים תפקיד אחד במשפט. זוג שמות אחד, שלושה משפטים:

• مَرْفوع: جاءَ عَلِيٌّ وَخالِدٌ. — שניהם הנושא, ולכן שניהם מקבלים ـٌ.
• مَنْصوب: رَأَيْتُ عَلِيًّا وَخالِدًا. — שניהם המושא, ולכן שניהם מקבלים ـً.
• مَجْرور: سَأَلْتُ عَنْ عَلِيٍّ وَخالِدٍ. — מילת יחס אחת מכסה את שניהם, ולכן שניהם מקבלים ـٍ.

אותו דבר עם התווית במקום תנווין: في البَيْتِ وَالمَدْرَسَةِ — מילת היחס في שמה את البَيْتِ בגניטיב, ו-المَدْرَسَةِ הולך אחריו לשם. שימו לב מה לא מועתק: רק היחסה נוסעת. כל שם שומר על היידוע שלו, על המין שלו ועל המספר שלו — جاءَ الأَبُ وَأَوْلادُهُ، اِشْتَرَيْتُ الكِتابَ وَقَلَمًا. השוו לשם התואר של שיעור 8, שחייב להתאים לשם שלו בארבעתם: יחסה, יידוע, מין ומספר. المَعْطوف מתאים באחד.

3. وَ ו-فَـ נכתבות חבור — תמיד. שתיהן אות בודדת, והערבית לעולם לא משאירה מילה בת אות אחת עומדת לבד, בדיוק כמו بِـ، لِـ، كَـ וה-سَـ של שיעור 24. כותבים وَالبِنْتُ، وَخالِدٌ، فَجَلَسَ، فَنامَ — לעולם לא *وَ البِنْتُ، לעולם לא *فَ جَلَسَ. רווח שם שגוי כמו לכתוב *ال بَيْت.

ארבע האחרות — ثُمَّ، أَوْ، لٰكِنْ، بَلْ — הן מילים נפרדות רגילות עם רווח משני הצדדים. שתי הערות צליל קטנות שנובעות מהכתיב: לפני الـ האליף היא המזת אל-וצל (هَمْزَةُ الوَصْل) ואינה נהגית, ולכן وَالمَدْرَسَةِ נשמעת כרצף צליל אחד; ו-لٰكِنْ ו-بَلْ מסתיימות בסוכון, ולכן כש-الـ באה אחריהן הן מקבלות כסרה עזר — لٰكِنِ الحَديقَةُ واسِعَةٌ، بَلِ الكِتابُ الآخَرُ. זו אותה תנועת עזר שפגשתם על هَلِ בשיעור 15.

4. وَ — חיבור פשוט, בלי סדר משתמע. وَ היא סוס העבודה. היא מוסיפה דבר לדבר ולא אומרת כלום על מה בא קודם או למה:

• שני שמות עצם: القَهْوَةُ وَالشّايُ.
• שני משפטים: أَنا في المَكْتَبِ وَأَخي في البَيْتِ.
• שני פעלים עם אותו נושא: يَقْرَأُ وَيَكْتُبُ.

שני הרגלים ערביים להעתיק כאן. ראשית, ברשימה הערבית בדרך כלל נותנת לכל איבר את ה-وَ שלו, במקום שהאנגלית שמה פסיקים ו”and” אחד בסוף: اِشْتَرَيْتُ خُبْزًا وَجُبْنًا وَزَيْتونًا. שנית, הערבית פותחת משפטים ופסקאות ב-وَ הרבה יותר בחופשיות מהאנגלית; לכלל בית הספר “לעולם לא לפתוח משפט ב-and” אין מקבילה ערבית. כי ל-وَ אין שום מובן של רצף, “ואז” צריך אחת משתי המיליות הבאות במקום.

5. فَـ — מיד אחרי, או לכן. فَـ מוסיפה אירוע שני שבא אחרי הראשון בלי רווח, ולעיתים קרובות בגללו. לאנגלית צריך כמה מילים לזה ולערבית אות אחת:

• دَخَلَ فَجَلَسَ. — הוא נכנס ו(מיד) ישב.
• شَرِبَ الدَّواءَ فَنامَ. — הוא לקח את התרופה ו(לכן) נרדם.
• سَقَطَ الكوبُ فَانْكَسَرَ. — הכוס נפלה ו(לכן) נשברה.

שתי הקריאות — “ומיד” ו”ולכן” — אינן שתי מיליות שונות; ההקשר בוחר אחת, ולעיתים קרובות שתיהן נכונות בבת אחת. فَـ מחברת פעלים ופסוקיות; חיבור שני שמות עצם ב-فَـ נדיר ואומר סדר קפדני, ולכן ברמה הזו משתמשים בה בין פעלים.

6. ثُمَّ — אחר כך, אחרי רווח. גם ثُمَّ היא “אחר כך”, אבל עם זמן באמצע, ובלי רמז שהאירוע הראשון גרם לשני:

• شَرِبْتُ القَهْوَةَ ثُمَّ خَرَجْتُ. — שתיתי את הקפה, ואחר כך (אחרי כן) יצאתי.
• دَرَسْتُ العَرَبِيَّةَ في القاهِرَةِ ثُمَّ عُدْتُ إِلى بَلَدي.

לכן دَخَلَ فَجَلَسَ היא תנועה אחת, ו-دَخَلَ ثُمَّ جَلَسَ הוא אדם שנכנס, עשה משהו, וישב אחר כך. לבחור ثُمَّ במקום ששייך ל-فَـ אינה שגיאת דקדוק — זו שגיאת משמעות, והיא זו שקוראים ילידים שמים לב אליה.

7. أَوْ — או, ומלכודת השאלה. أَوْ מציעה חלופה, בקביעות, בציוויים ובשאלות כן-או-לא רגילות:

• سَأَذْهَبُ إِلى المَكْتَبَةِ أَوْ إِلى السّوقِ.
• خُذْ هٰذا أَوْ ذٰلِكَ.

אבל כשהשאלה היא הבחירה — כשמציבים למישהו שתי אפשרויות ושואלים איזו — הערבית עוברת ל-أَمْ, כמו שראיתם בשיעור 15: أَتَشْرَبُ قَهْوَةً أَمْ شايًا؟، هَلْ تُريدُ الشّايَ أَمِ القَهْوَةَ؟ הבדיקה פשוטה: אם התשובה היא “כן” או “לא”, המילה היא أَوْ; אם התשובה חייבת להיות אחד משני הדברים הנקובים, המילה היא أَمْ. שתיהן מצייתות ל-تَبَعِيَّة בדיוק כמו وَ — ב-قَهْوَةً أَمْ شايًا יש שני ـً.

8. لٰكِنْ — אבל. لٰكِنْ מנגידה, וברמה הזו זו הדרך הבטוחה והכל-תכליתית לומר “אבל”. היא יושבת בין שתי פסוקיות ואינה שולטת בשום דבר — המילים אחריה שומרות על איזו יחסה שהמשפט שלהן עצמו נותן להן:

• أُحِبُّ الشّايَ لٰكِنْ لا أَشْرَبُ القَهْوَةَ.
• البَيْتُ صَغيرٌ لٰكِنِ الحَديقَةُ واسِعَةٌ.

שתי הערות. הכתיב הוא لٰكِنْ, עם אליף הפגיון הקטנה מעל ה-ك במקום תנועה ארוכה שלא נכתבת כאות — אליף הפגיון; *لاكن עם אליף מלאה שגוי. ו-وَلٰكِنْ, עם وَ דבוקה מלפנים, נפוצה לפחות כמו لٰكِنْ לבדה ואומרת בדיוק אותו דבר — מתייחסים לשתיים כאל פריט אחד. יש קרובה כבדה יותר, لٰكِنَّ עם שדה, שמכריחה אקוזטיב על השם אחריה; זו שייכת ל-إِنَّ ולאחיותיה בשיעור 44, ועדיין לא צריך אותה.

9. بَلْ — לא, אלא. بَلْ מבטלת את מה שנאמר זה עתה ומחליפה אותו. הבית הטבעי שלה הוא מיד אחרי שלילה, במקום שלאנגלית צריך “but rather” או “but instead”:

• ما جاءَ عَلِيٌّ بَلْ خالِدٌ. — עלי לא בא; חאלד בא. (ما ששוללת פועל עבר היא שיעור 37 — כאן זה רק המסגרת.)
• لَسْتُ طالِبًا بَلْ مُدَرِّسًا. — אני לא תלמיד אלא מורה.
• لَيْسَ الدَّرْسُ صَعْبًا بَلْ سَهْلًا.

הסתכלו מה تَبَعِيَّة עושה בשניים האחרונים: لَيْسَ שמה את הנשוא באקוזטיב (שיעור 23), ולכן طالِبًا היא مَنْصوب — וגם مُدَرِّسًا חייבת להיות مَنْصوب. بَلْ אחרי משפט חיווי מעלה במקום לתקן (اِنْتَظَرْتُ ساعَةً بَلْ ساعَتَيْنِ “חיכיתי שעה — לא, שעתיים”), ובפרוזה מודרנית بَلْ בראש משפט אומרת “למעשה”. שמרו על שני המובנים בנפרד: لٰكِنْ מנגידה שני דברים ששניהם נכונים, بَلْ זורקת את הראשון. אחרי שלילה שתי המיליות דקדוקיות — ما جاءَ عَلِيٌّ لٰكِنْ خالِدٌ ערבית נכונה — אבל بَلْ היא הבחירה המודרנית הרגילה שם, ולכן משתמשים בה.

10. כינוי מחובר שומר על מילת היחס שלו. לזה אין מקבילה באנגלית, ושווה לשנן כצורה. גם בעברית חוזרים על מילת היחס (“איתי ואיתך”). כינוי דבוק רתום למילה שלפניו, ולכן אי אפשר לתלות אחד ממילית. חוזרים על מילת היחס במקום:

• مَعي وَمَعَكَ — איתי ואיתך. לעולם לא *مَعي وَكَ.
• بِهِ وَبِها — איתו ואיתה. לעולם לא *بِهِ وَها.
• الرِّسالَةُ مِنّي وَإِلَيْكَ.

הרגל קרוב: כשמוסיפים שם עצם לנושא שכבר יושב בתוך הפועל, ערבית ספרותית מחליקה קודם את כינוי הגוף החפשי כחיץ — ذَهَبْتُ أَنا وَأَخي إِلى المَطارِ, לא ذَهَبْتُ وَأَخي. ה-ـتُ של הפועל קשורה חזק מדי מכדי לחבר אליה ישירות, ו-أَنا נותנת ל-وَ משהו לעמוד לידו.

11. מה השיעור הזה משאיר בשקט. لٰكِنَّ עם האקוזטיב שלה היא שיעור 44. המחברים הגדולים יותר שמחזיקים פסקה יחד — وَلِذٰلِكَ، بِالإِضافَةِ إِلى، مِنْ ناحِيَةٍ أُخْرى — הם שיעור 66. ויש وَ שלא מחברת כלל אלא אומרת “בזמן ש”, ופותחת פסוקית רקע; זה החאל (الحال), שיעור 55.

צורות ותבניות

שש המיליות. רק שתי הראשונות נכתבות חבור:

تَبَعِيَّة — זוג שמות אחד, שלוש היחסות:

אותו דבר עם התווית, כשהסיומת היא תנועה בודדת ולא תנווין:

זוג אירועים אחד, שלוש מיליות, שלושה מובנים שונים:

“או” בקביעה מול “או” בשאלת בחירה:

אי אפשר לחבר כינוי חשוף — מילת היחס באה שוב:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• رَأَيْتُ عَلِيًّا وخالِدٌ -> رَأَيْتُ عَلِيًّا وَخالِدًا — השם השני חולק את התפקיד של הראשון, ולכן הוא חולק את הסיומת שלו. זה כלל השיעור; כל השאר הוא פירוט.
• جاءَ عَلِيٌّ وَ خالِدٌ -> جاءَ عَلِيٌّ وَخالِدٌ — את وَ לעולם לא כותבים עם רווח אחריה. היא נדבקת למילה הבאה כמו بِـ או الـ.
• دَخَلَ فَ جَلَسَ -> دَخَلَ فَجَلَسَ — אותו דבר ל-فَـ. מילה בת אות אחת לא עומדת לבד בכתיב ערבי.
• وَقَعَ الوَلَدُ ثُمَّ صَرَخَ -> وَقَعَ الوَلَدُ فَصَرَخَ — הבכי בא אחרי הנפילה מיד ובגללה, ולכן המילית היא فَـ. ثُمَّ הייתה שמה הפסקה באמצע.
• مَعي وَكَ -> مَعي وَمَعَكَ — כינוי דבוק לא יכול להיתלות ממילית. חוזרים על מילת היחס: بِهِ وَبِها، لَهُ وَلَها، مِنْهُ وَمِنْها.
• ذَهَبْتُ وَأَخي -> ذَهَبْتُ أَنا وَأَخي — הנושא בתוך ذَهَبْتُ הוא סיומת קשורה; שמים קודם את כינוי הגוף החפשי أَنا ומחברים אליו.
• هَلْ تُريدُ الشّايَ أَوِ القَهْوَةَ؟ (הצעת בחירה) -> هَلْ تُريدُ الشّايَ أَمِ القَهْوَةَ؟ — כשהתשובה חייבת להיות אחת משתיים, “או” הוא أَمْ, לא أَوْ.
• اِنْتَظَرْتُ ساعَةً لٰكِنْ ساعَتَيْنِ -> اِنْتَظَرْتُ ساعَةً بَلْ ساعَتَيْنِ — لٰكِنْ מחברת שתי מילים בודדות רק אחרי שלילה או איסור. לתקן או להעלות קביעה חיובית המילית היא بَلْ.
• لَسْتُ طالِبًا بَلْ مُدَرِّسٌ -> لَسْتُ طالِبًا بَلْ مُدَرِّسًا — بَلْ מצייתת ל-تَبَعِيَّة כמו כל מילית חיבור אחרת. لَيْسَ שמה את طالِبًا באקוזטיב, ולכן مُدَرِّسًا באקוזטיב.
• البَيْتُ صَغيرٌ لاكِنْ جَميلٌ -> البَيْتُ صَغيرٌ لٰكِنْ جَميلٌ — התנועה הארוכה ב-لٰكِنْ נכתבת באליף פגיון מעל ה-ك, לעולם לא באות אליף מלאה.

טיפים

• שייכו את وَ ואת فَـ ל-بِـ، لِـ، كَـ ול-سَـ, לא ל-ثُمَّ ול-لٰكِنْ. הן תחיליות, וברגע שחושבים עליהן כך טעות הרווח מפסיקה לקרות.
• השתמשו במבחן החרוז. שני שמות עצם מחוברים מאותו סוג בדרך כלל מתחרזים: عَلِيٌّ وَخالِدٌ، عَلِيًّا وَخالِدًا، عَلِيٍّ وَخالِدٍ. אם הזוג שלכם לא מתחרז, בדקו את הסיומת השנייה.
• טיפ לזכירה לשלושת ה”ו”: وَ היא רשימה בלי שעון, فَـ היא הפריים הבא בסרט, ثُمَّ היא “מאוחר יותר באותו יום”.
• “and then” באנגלית הוא בדרך כלל فَـ, לא ثُمَّ. גם “ואז” העברי בדרך כלל כך. מושיטים יד ל-ثُمَّ רק כשאפשר להוסיף “אחרי זמן מה” בלי לשנות את המובן.
• אל תהססו לחזור על وَ ברשימות. خُبْزًا وَجُبْنًا وَزَيْتونًا היא ערבית רגילה; דפוס מודרני גם משתמש ב-«،» חשוף בין האיברים, אבל לחזור על وَ לעולם לא שגוי.
• השאירו את لٰكِنَّ בשקט עד שיעור 44. لٰكِنْ, ותאומתה وَلٰكِنْ, ישאו כל “אבל” שתצטרכו דרך A1 ו-A2 — ואף אחת מהן לא משנה שום סיומת.
• בקריאת טקסט בלי ניקוד, זכרו ש-و היא גם מילה וגם אות. ב-وَلَد، وَقَفَ، وَصَلَ היא חלק מהשורש. הבדיקה: מורידים אותה ורואים אם מה שנשאר הוא מילה. גם בעברית הוו היא גם אות וגם מילת חיבור.
• לפתוח משפט ב-وَ זו ערבית טובה, לא ערבית רשלנית. קראו כמה פסקאות באתר חדשות וספרו כמה משפטים נפתחים בה — הכלל האנגלי פשוט לא חל.