בקצרה

לערבית אין זמן עתיד. יש את ההווה שכבר מכירים ושני סימנים קטנים ששמים לפניו, וזו כל המערכת: أَكْتُبُ “אני כותב” הופך ל-سَأَكْتُبُ או ל-سَوْفَ أَكْتُبُ, “אכתוב”. לעברית יש נטיית עתיד (אכתוב, תכתוב); בערבית שום דבר בתוך הפועל לא זז. שלושה-עשר התאים של שיעור 14 הם אותם שלושה-עשר תאים כאן, עם אות או מילה שמוברגות לחזית.

שני דברים צריך לעשות נכון, ושניהם מכניים. سَـ היא תחילית, לכן נכתבת דבוקה לפועל בלי רווח כלל; سَوْفَ היא מילה עצמאית. והפועל שומר על סיומת דרך החיווי לא נגועה — הדמה של سَأَكْتُبُ וה-ن של سَيَكْتُبونَ יושבות בדיוק איפה שישבו קודם, כי הסימנים האלה משנים את הזמן של הפועל ולעולם לא את הדרך שלו.

הכלל

1. שני הסימנים יושבים על ההווה, ורק על ההווה. المُضارِع לבדו חסר-זמן מספיק כדי לכסות את ההווה; שמים سَـ או سَوْفَ לפניו והוא ננעץ בזמן עתיד. يَدْرُسُ “הוא לומד / הוא לומד עכשיו” → سَيَدْرُسُ / سَوْفَ يَدْرُسُ “הוא ילמד”. אף סימן לא רשאי להתקרב לפועל עבר: سَكَتَبَ אינו “הוא יכתוב”, זה בכלל לא ערבית. אם הפועל שלפניכם הוא ماضٍ, לסימני העתיד אין על מה להיצמד.

2. سَـ היא תחילית. כתבו אותה דבוקה. היא מתנהגת כמו ה-و של “ו-” ושל ה-بِـ של “עם”: אות אחת, נושאת פתחה, מולחמת למילה הבאה. سَأَذْهَبُ، سَتَكْتُبينَ، سَنَدْرُسُ، سَيَذْهَبونَ — לעולם לא עם רווח, לעולם לא בשורה משלה, ואסור להכניס שום דבר בינה לבין הפועל שלה. הדקדוק המסורתי קורא לה سينُ التَّنْفيسِ, “ה-س של ההרחבה”, הרעיון שהיא דוחפת את הפעולה מעבר לרגע ההווה. אין צורך בשם; יש צורך בהרגל להקליד אותה כחלק מהמילה.

3. שני הכתיבים ששווה להצביע עליהם. בגוף ראשון יחיד התחילית أَ של הפועל שומרת על ההמזה שלה, יושבת על אליף, וה-س פשוט נשענת עליה: سَأَكْتُبُ، سَأَذْهَبُ، سَأَجْلِسُ. עם תחילית “הוא/הם” يَـ מקבלים את הצורה הנפוצה מאוד سَيَـ: سَيَكْتُبُ، سَيَشْرَبُ، سَيَذْهَبونَ. ואיפה שגוף ראשון כבר נפתח במדה כי השורש מתחיל בהמזה — آكُلُ מ-أَكَلَ — המדה נשארת וה-س נשענת עליה: سَآكُلُ, לא سَأَأْكُلُ.

4. سَوْفَ היא מילה נפרדת, והיא עומדת מיד לפני הפועל. سَوْفَ أَذْهَبُ، سَوْفَ تَكْتُبينَ، سَوْفَ نَدْرُسُ. היא נכתבת בנפרד, היא אף פעם לא מתחברת, ואף שהיא מילה שלמה היא לא חופשייה לנוע במשפט: היא באה ישר לפני הפועל שהיא מסמנת, בדיוק איפה ש-سَـ היתה יושבת. أَذْهَبُ سَوْفَ إِلَى المَدْرَسَةِ שגוי כמו לשים “will” אחרי הפועל באנגלית.

5. הדרך לא משתנה: ההווה נשאר مَرْفوع. זו הנקודה שרוב הלומדים טועים בה, כי הם מצפים שסימן לפני הפועל יעשה משהו מאחוריו. הוא לא. חמשת התאים בלי סיומת שומרים על הדמה — سَأَكْتُبُ، سَتَكْتُبُ، سَيَكْتُبُ، سَنَكْتُبُ — והתאים עם סיומת שומרים על ה-ن: سَتَكْتُبينَ، سَيَكْتُبانِ، سَيَكْتُبونَ. לכן سَأَذْهَبَ ו- سَيَذْهَبوا שתיהן שגיאות. אחר כך תפגשו מיליות שבאמת נכנסות לפועל ומשנות את הסיומת שלו (שיעורים 33 ו-35); سَـ ו-سَوْفَ אינן ביניהן, ושווה לרשום את הניגוד עכשיו.

6. הבחירה ביניהן: בעיקר חופשית, עם נטייה. בשימוש מודרני שתיהן בערך חלופיות, וברוב המשפטים אפשר לכתוב כל אחת. הנטייה היא זו: سَـ הוא הסימן הקל יותר, הרגיל יותר, ומתאים לקרוב ולמוחשי — سَأَشْرَبُ القَهْوَةَ بَعْدَ قَليلٍ. سَوْفَ כבד יותר. הוא נקרא כרחוק יותר בזמן, או רשמי יותר, או מודגש יותר — הבטחה, הצהרה, כותרת, תוכנית לשנה הבאה ולא אחר הצהריים הזה. עיתונים והודעות רשמיות משתמשים ב-سَوْفَ בחופשיות; הודעה לחבר כמעט תמיד תשתמש ב-سَـ. בספק, השתמשו ב-سَـ; הוא לעיתים רחוקות נשמע לא במקום, ואילו سَوْفَ שלא במקומה יכולה להישמע מנופחת.

מה שאסור לעשות הוא להשתמש בשתיהן. سَوْفَ سَأَذْهَبُ אינו עתיד-מוגבר, זו טעות — בוחרים סימן אחד ומשמיטים את השני.

7. הווה חשוף ועוד מילת זמן כבר הם עתיד. הערבית לא מתעקשת על הסימן. אם במשפט יש מילה שמקבעת את הזמן, ה-مُضارِع החשוף הוא עתיד רגיל לגמרי: نَذْهَبُ إِلَى السّوقِ غَدًا “אנחנו הולכים לשוק מחר”. זה עובד כמו ההווה העברי לסידור (“ביום שלישי אנחנו טסים”), וכמו ההווה האנגלי לאותו דבר (“we fly on Tuesday”). להוסיף سَـ גם בסדר ומעט יותר מפורש; ההבדל קטן. מילות הזמן השימושיות לעת עתה:

• غَدًا מחר — שימו לב לסיומת: ـً, אקוזטיב עם תנווין.
• بَعْدَ غَدٍ מחרתיים — بَعْدَ לוקחת את מה שבא אחריה בגניטיב (שיעור 20).
• بَعْدَ قَليلٍ בעוד מעט; بَعْدَ ساعَةٍ בעוד שעה.
• اللَّيْلَةَ הלילה; قَريبًا בקרוב.
• الأُسْبوعَ القادِمَ، الشَّهْرَ القادِمَ، السَّنَةَ القادِمَةَ — בשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה.

שימו לב לאקוזטיב על אלה שעומדות לבד — הפתחה על غَدًا، اللَّيْلَةَ، الأُسْبوعَ القادِمَ אינה מקרית. הערבית שמה ביטוי זמן שעונה על “מתי?” ביחסת האקוזטיב, ושם התואר מתאים שם: الأُسْبوعَ القادِمَ, שתי המילים עם פתחה. זה ה-ظَرْف של שיעור 31; לעת עתה, למדו את הביטויים האלה כבלוקים קבועים עם הפתחה בנויה פנימה, והתנגדו למשיכה של הנומינטיב (الأُسْبوعُ القادِمُ).

8. שלילה לא נעשית ב-لا. הרגע למדתם لا + المُضارِع ל”לא” של ההווה (שיעור 23), והצעד הטבעי הוא לשים אותה לפני עתיד: لا سَأَذْهَبُ. הערבית לא מרשה את זה. לעתיד יש שולל משלו, لَنْ, שמחליף את הסימן לגמרי — لَنْ أَذْهَبَ “לא אלך” — והוא כן משנה את סיומת הפועל. זה שיעור 37, ואין צורך בו עדיין. מה שצריך היום הוא הכלל בצורתו המעשית: פועל שנושא سَـ או سَوْفَ לא נשלל — שני הסימנים נצמדים רק לפועל חיובי. אמרו בחיוב, או חכו ל-لَنْ.

9. מה שאין כאן במכוון. “יהיה” ומשפטים שמניים אחרים בעתיד צריכים את הפועל كانَ, שזה שיעור 32; עד אז השאירו את העתידים שלכם פועליים. הצירוף كانَ سَيَفْعَلُ (“הוא התכוון לעשות”), והמילית قَدْ שצובעת פועל לכיוון “אולי” או “כבר”, הם שיעור 45. سَـ על פועל נגזר (سَيُسافِرُ، سَنَسْتَقْبِلُ) עובדת בדיוק כמו כאן, אבל הגזעים האלה הם שיעורים 46–48, לכן הטבלאות למטה נשארות עם פעלים שלמים מצורה I.

צורות ותבניות

שבעת הגופים שתשתמשו בהם הכי הרבה, על הפועל השלם מצורה I ذَهَبَ — يَذْهَبُ. שני הטורים הימניים הם אותו פועל עם אותה סיומת; רק הסימן שונה.

ששת התאים שהושמטו למעלה — שלושת הזוגיים, עוד רבים זכר אחד (أَنْتُمْ), ושני הרבים הנקביים — לא מחביאים הפתעות. הסימן מתווסף וההווה לא נגוע, ن והכול:

החיבור עצמו, שורה אחת לכל אות תחילית. ארבעה מקרים רגילים ואחד שנראה מוזר על הנייר:

ביטויי זמן שנושאים עתיד לבדם, או לצד הסימן. למדו את הסיומת כחלק מהצירוף.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• سَ أَذْهَبُ -> سَأَذْهَبُ — ה-س היא תחילית, לא מילה. היא נכתבת דבוקה לפועל, בלי רווח, בדיוק כמו ה-و של عَطْف.
• سَوْفَ سَأَذْهَبُ -> سَوْفَ أَذْهَبُ (או سَأَذْهَبُ) — סימן אחד לכל פועל. הכפלה שלהם לא מוסיפה כלום ופשוט אינה דקדוקית.
• سَكَتَبَ -> سَيَكْتُبُ — הסימנים נצמדים להווה בלבד. אי אפשר להפוך פועל עבר לעתיד על ידי תחילית כלשהי.
• سَأَذْهَبَ -> سَأَذْهَبُ — הפועל נשאר مَرْفوع. سَـ משנה את הזמן, לעולם לא את הדרך, לכן הדמה לא נגועה.
• سَيَذْهَبوا -> سَيَذْهَبونَ — ה-ن של דרך החיווי נשארת מאותה סיבה. להשמיט אותה שייך לשיעורים 33 ו-40, לא כאן.
• لا سَأَذْهَبُ -> لَنْ أَذْهَبَ — لا שוללת הווה חשוף. עתיד נשלל ב-لَنْ, שמחליפה את הסימן לגמרי (שיעור 37).
• سَأَجْلِسُ غَدٌ -> سَأَجْلِسُ غَدًا — ביטוי זמן שעונה על “מתי?” הולך לאקוזטיב, והתנווין נכתב ـً.
• سَأَذْهَبُ الأُسْبوعُ القادِمُ -> سَأَذْهَبُ الأُسْبوعَ القادِمَ — אותו כלל בצירוף בן שתי מילים: השם לוקח פתחה ושם התואר הולך אחריו.
• سَأَأْكُلُ -> سَآكُلُ — גוף ראשון של أَكَلَ הוא آكُلُ עם מדה, וה-س נשענת עליה; אין המזה שנייה לכתוב.
• سَهِيَ تَذْهَبُ -> هِيَ سَتَذْهَبُ — הסימן שייך לפועל, לא למשפט ולא לכינוי שלפניו.
• أَذْهَبُ سَوْفَ إِلَى المَكْتَبَةِ -> سَوْفَ أَذْهَبُ إِلَى المَكْتَبَةِ — سَوْفَ היא מילה נפרדת אבל לא ניידת; היא עומדת ישר לפני הפועל שלה.

טיפים

• קחו כל תרגול הווה שכבר עשיתם והריצו אותו שוב עם سَـ בחזית. זה מילולית כל השיעור: אין סיומות חדשות, אין גזעים חדשים, שלוש-עשרה צורות מוכרות.
• אמרו את הסימן ואת הפועל כמילה אחת, سَنَدْرُسُ, לא “سَ … نَدْرُسُ”. אם שומעים הפסקה בקול שלכם תכתבו רווח בטקסט שלכם.
• ברירת המחדל היא سَـ. שמרו את سَوْفَ לכשרוצים משקל — הבטחה, הודעה רשמית, או משהו באמת רחוק — ותישמעו טבעיים בשני המשלבים.
• שתי הצורות לתרגל יותר מדי הן גוף ראשון וגוף שלישי: سَأَـ ו-سَيَـ. ביניהן הן מכסות את רוב מה שתכתבו בפועל.
• למדו غَدًا، اللَّيْلَةَ، الأُسْبوعَ القادِمَ עם הפתחות דבוקות, כפריטי אוצר מילים בודדים. תפגשו את הכלל מאחורי הסיומת הזו בשיעור 31 והוא כבר ירגיש נכון.
• בקריאת טקסט בלי ניקוד, אל תיקחו כל س התחלתית לסימן עתיד: سَمِعَ، سَأَلَ، سَيّارَة נפתחות ב-س שורש. שאלו אם מה שבא אחריהן הוא הווה מוכר — أ / ت / ي / ن ועוד גזע. אם לא, ה-س שייכת למילה.
• אל תנסו עדיין לשלול עתיד. נסחו מחדש בחיוב, או השתמשו בהווה חשוף עם لا, עד ש-لَنْ מגיעה בשיעור 37.
• התעלמו, לעת עתה, מכל דרך אחרת שיש לערבית לדבר על העתיד — قَدْ, كانَ سَيَفْعَلُ, הפרטיציפ לפעולה קרובה. שני סימנים ומילת זמן ישאו אתכם דרך כל מה ששיחת A1 צריכה.