בקצרה

האנגלית שוללת כמעט הכול במילה אחת, “not”, נשענת על “do”, “does” או “am”. גם העברית שוללת בעיקר ב”לא” וב”אין”, בלי פועל עזר. לערבית אין “לא” לכל מטרה. היא בוחרת כלי לפי מה ששוללים: פועל בהווה, משפט בלי פועל, או מילה בודדת. השיעור הזה נותן את שלושת הכלים שמכסים דיבור A1 רגיל — لا, لَيْسَ ו-غَيْر — וברמה הזו לכל אחד מהם תפקיד אחד.

שניים מהם קלים. لا יושבת לפני פועל المُضارِع ולא משנה שום דבר אחר: لا أَعْرِفُ. غَيْر יושבת לפני מילה בודדת, בדרך כלל שם תואר, ומושכת אותה לגניטיב: غَيْرُ مُمْكِنٍ. השלישית, لَيْسَ, היא המעניינת. היא השלילה של המשפט השמני משיעור 2, היא חייבת להטות בגופים לפי הנושא שלה, והיא שמה תנווין פתחה שנשמע על הנשוא: لَسْتُ مُدَرِّسًا. ה-ـًا הזו היא סיומת היחסה הראשונה במסלול הזה שאפשר באמת לשמוע, ולכן היא שווה יותר תשומת לב ממה שהגודל שלה מרמז.

הכלל

1. لا לפני פועל בהווה. שמים لا מיד לפני הפועל. שום דבר אחר במשפט לא זז, שום סיומת לא משתנה, ואין מקבילה ערבית לפועל העזר האנגלי “do” — וגם בעברית אין:

لا أَعْرِفُ. / لا يَشْرَبُ القَهْوَةَ. / لا نَسْكُنُ هُنا.

הפועל שומר על אותה סיומת مَرْفوع שהיתה לו בשיעור 14 — הדמה על أَعْرِفُ, ה-ن על يَعْمَلونَ, تَعْمَلينَ, تَعْمَلانِ. لا היא מילית (حَرْف) ולמיליות אין סיומות משלהן, לכן אין מה לנטות ביחסות ואין עם מה להתאים. מילה אחת, משבצת אחת, בלי תופעות לוואי.

היא גם נושאת את שתי הקריאות האנגליות בבת אחת. لا يَعْمَلُ اليَوْمَ היא באותה מידה “הוא לא עובד היום” ו”הוא לא עובד עכשיו”; הערבית לא מפרידה בין השתיים.

2. لا שוללת רק את ההווה. لا + المُضارِع הוא כלי של זמן הווה ולא שום דבר אחר. *لا كَتَبْتُ אינה ערבית בשביל “לא כתבתי” — לעבר יש שולל משלו (ما), ולעתיד יש אחר (لَنْ). שניהם מחכים לשיעור 37. עד אז, אם הפועל אינו مُضارِع, אל תושיטו יד ל-لا.

ויש لا שנייה שגם היא עומדת לפני פועל مُضارِع: ה-لا של איסור, لا تَشْرَبْ “אל תשתה”. מבחינים ביניהן לפי הסיומת — זו של האיסור מפשיטה את הדמה הסופית — והיא שייכת לשיעור 36. הכול בעמוד הזה שומר על הדמה.

ו-لا היא כמובן גם המילה החשופה “לא”: لا، شُكْرًا. השימוש הזה לא צריך דקדוק.

3. لَيْسَ שוללת משפט שאין בו פועל. ל-جُمْلَة اسْمِيَّة (שיעור 2) אין ל-لا על מה להיצמד, לכן הערבית מספקת מילה מיוחדת שמתנהגת כמו פועל: لَيْسَ, “אינו”. היא הולכת לחזית המשפט:

البَيْتُ كَبيرٌ. -> لَيْسَ البَيْتُ كَبيرًا.

لَيْسَ היא אחת מ-أَخَوات كانَ, “אחיות كانَ” (שיעור 43), וכמו كانَ היא לוקחת את ה-مُبْتَدَأ הישן כ- اسْم שלה ואת ה-خَبَر הישן כ- خَبَر שלה. מתן השמות חשוב כי שתי המשבצות מתנהגות עכשיו אחרת.

4. لَيْسَ חייבת להטות בגופים. זה מקור השגיאות הגדול ביותר אצל לומדים. لَيْسَ בנויה כמו פועל עבר ולוקחת את סיומות הגוף של העבר משיעור 18: لَسْتُ، لَسْتَ، لَسْتِ، لَيْسَ، لَيْسَتْ، لَسْنا… لَيْسَ בלי נטייה עם נושא בגוף ראשון או בנקבה היא פשוט שגויה:

لَسْتُ مُدَرِّسًا. / لَسْتِ وَحْدَكِ. / لَيْسَتْ جاهِزَةً. / لَسْنا مُتَأَخِّرينَ.

כשהנושא הוא שם עצם מלא שבא אחרי لَيْسَ, המילה נשארת ביחיד ומתאימה במין בלבד — הכלל לכל פועל שעומד לפני הנושא שלו (שיעור 19): لَيْسَ الطُّلّابُ جاهِزينَ، لَيْسَتِ الطّالِباتُ حاضِراتٍ. צורות הרבים لَيْسوا ו-لَسْنَ מופיעות כשאין שם עצם אחריהן, כי אז הנושא נמצא בתוך המילה עצמה: لَيْسوا جاهِزينَ.

5. ה-اسْم נשאר مَرْفوع; ה-خَبَر הופך مَنْصوب. זה כל התוכן הדקדוקי של لَيْسَ. הנושא שומר על הדמה שהיתה לו תמיד; הנשוא מחליף את הדמה בפתחה:

لَيْسَ البَيْتُ (ـُ) كَبيرًا (ـًا). / لَيْسَتِ الغُرْفَةُ نَظيفَةً.

שימו לב לכתיב של הסיומת הזו. תנווין פתחה לא מיודע נכתב על אליף תומכת — كَبيرًا، مُدَرِّسًا، سَهْلًا، هادِئًا — אבל אחרי ة סופית לא מוסיפים אליף ושתי הפתחות פשוט יושבות על ה-ة עצמה: نَظيفَةً، جَديدَةً، مَشْغولَةً. (מילים שמסתיימות ב-ـاء, כמו ماءً، سَماءً, גם הן בלי האליף הנוספת.) הריבוי השלם לא משתמש בפתחה כלל: הריבוי השלם הזכר מראה ـينَ (جاهِزونَ -> جاهِزينَ) והריבוי השלם הנקבי מראה כסרה (حاضِراتٌ -> حاضِراتٍ). ריבוי שבור, לעומת זאת, מתנהג כיחיד ולוקח את הפתחה הרגילה: لَيْسوا طُلّابًا.

6. זו הסיומת הראשונה שאפשר לשמוע. סיומות יחסה בלתי נראות בכתיב רגיל ובלתי נשמעות בהפסק, ולכן הן מרגישות מופשטות. لَيْسَ היא החריגה שלומד פוגש הכי מוקדם: הסיומת הזו שורדת את ההפסק, כי האליף מחזיקה אותה. אמרו لَسْتُ مُدَرِّسًا בקול ובאמת מסיימים ב-ā ארוכה — זה כלל ההפסק שתנווין פתחה נקרא ā בעצירה, לעולם לא כ-n. אמרו لَسْتُ مُدَرِّسٌ, שנעצרת על مُدَرِّسْ חשופה, וכל דובר ערבית שומע את הטעות מיד — זה לא פרט שמוסתר בסימני התנועה.

7. אפשר להוסיף بِـ ל-خَبَر. גרסה נפוצה בכתב רשמי שמה بِـ מיותרת לפני הנשוא. ה-بِـ אז שולטת בו, ולכן המילה מופיעה בגניטיב במקום באקוזטיב, והמשמעות לא משתנה: لَيْسَ البَيْتُ بِكَبيرٍ = لَيْسَ البَيْتُ كَبيرًا. מזהים אותה; אין צורך לייצר אותה בעצמכם.

8. נשוא شِبْه جُمْلَة לא נוגעים בו. אם הנשוא הוא מילת יחס עם השם שלה או מילה כמו عِنْدَ (שיעור 17), אין מילה בודדת לשים באקוזטיב ושום דבר לא משתנה כלל. لَيْسَ פשוט הולכת לחזית, והנושא שנתעכב שומר על הדמה:

عِنْدي وَقْتٌ. -> لَيْسَ عِنْدي وَقْتٌ. في الغُرْفَةِ طالِبٌ. -> لَيْسَ في الغُرْفَةِ طالِبٌ.

לכן لَيْسَ عِنْدي وَقْتًا היא שגיאה, ונפוצה: לומדים שומעים “لَيْسَ פירושה אקוזטיב” ומחילים אותה על המילה הלא נכונה. وَقْتٌ כאן הוא הנושא, לא הנשוא.

9. غَيْر שוללת מילה אחת, לא משפט. غَيْر פירושה “אחר מ-”, והיא שם עצם, לא מילית. היא יוצרת إِضافَة (שיעור 20) עם מה שבא אחריה, לכן המילה שאחריה היא مَجْرور:

غَيْرُ مُمْكِنٍ “לא אפשרי” / نَصٌّ غَيْرُ مُشَكَّلٍ “טקסט בלי ניקוד” / جَوابٌ غَيْرُ صَحيحٍ “תשובה שגויה”.

קראו מילולית — “אחר-מאפשרי”, “טקסט אחר-מנוקד” — והגניטיב מפסיק להרגיש שרירותי. בכל מקום שהאנגלית מדביקה “un-”, “in-” או “non-” למילה, והעברית אומרת “בלתי-” או “לא-”, הערבית בדרך כלל אומרת غَيْر.

10. غَيْر לוקחת את היחסה של המשבצת שלה. כי היא שם עצם, غَيْر נוטה ביחסות כרגיל בעוד שהמילה אחריה נשארת קבועה בגניטיב:

• משבצת נושא / נשוא (مَرْفوع): هٰذا غَيْرُ مُمْكِنٍ.
• אחרי מילת יחס (مَجْرور): جِئْتَ في وَقْتٍ غَيْرِ مُناسِبٍ.
• משבצת מושא (مَنْصوب): قَرَأْتُ كِتابًا غَيْرَ مُفيدٍ.

שתי סיומות יושבות זו ליד זו והן לא אותה סיומת: غَيْرِ مُناسِبٍ, غَيْرَ مُفيدٍ. רק המילה השנייה קפואה.

עוד פיסה: غَيْر לא מיודעת בצורתה, אבל כשהיא נסמכת לשם מיודע היא עדיין יכולה לתאר דבר מיודע, והצירוף כולו נקרא אז כמיודע — النَّصُّ غَيْرُ المُشَكَّلِ “הטקסט בלי ניקוד”, الدُّوَلُ غَيْرُ العَرَبِيَّةِ “המדינות הלא-ערביות”.

11. זה לא נושא השיעור הזה. ما، لَمْ ו-لَنْ — העבר והעתיד — הם שיעור 37. لا النّافِيَةُ لِلْجِنْس, ה-لا של لا مانِعَ ו-لا شَكَّ, היא שיעור 63, יחד עם כל המערכת מלמעלה. ו-لَيْسَ היא جامِد, “קפואה”: הצורות האלה בצורת עבר עם משמעות הווה הן כל מה שיש לה — אין مُضارِع, אין ציווי, ואין צורת עבר משלה, לכן “הוא לא היה מורה” הוא ما كانَ مُدَرِّسًا (שיעורים 32 ו-37).

צורות ותבניות

لَيْسَ בנטיית גופים — למדו את הטבלה הזו

שלוש צורות הזוגי הושמטו מהטבלה רק כדי שתהיה קריאה, והן בנויות באותו אופן: أَنْتُما لَسْتُما، هُما لَيْسا (זכר), هُما لَيْسَتا (נקבה). שימו לב לפיצול באמצע הפרדיגמה: הצורות שהסיומת שלהן היא כינוי נושא שמתחיל בעיצור — ـتُ، ـتَ، ـتِ، ـتُما، ـتُمْ، ـتُنَّ، ـنا، ـنَ — מאבדות את ה-ـيْ (لَسْتُ، لَسْنا، لَسْنَ), וכל השאר שומרות אותה (لَيْسَ، لَيْسَتْ، لَيْسوا). ה-ـتْ של لَيْسَتْ היא סימן הנקבה, לא סיומת נושא, ולכן הצורה הזו שומרת על ה-ـيْ שלה. זו בדיוק ההתנהגות של פועל חלול, שפוגשים כראוי בשיעור 50.

لا + ההווה

מה لَيْسَ עושה לנשוא

שלושת הכלים במבט אחד

דוגמאות

טעויות נפוצות

• لا أَنا مُدَرِّسٌ. -> لَسْتُ مُدَرِّسًا. — لا שוללת רק פועל. למשפט שמני צריך لَيْسَ, ו-لَيْسَ נושאת את הגוף בעצמה, לכן גם أَنا לא נחוצה.
• لَيْسَ البَيْتُ كَبيرٌ. -> لَيْسَ البَيْتُ كَبيرًا. — ה-اسْم שומר על הדמה, ה-خَبَر לוקח פתחה. להשאיר את הנשוא مَرْفوع היא שגיאת ה-لَيْسَ הנפוצה מכולן.
• لا كَتَبْتُ الرِّسالَةَ. -> ما كَتَبْتُ الرِّسالَةَ. — لا אינה יכולה לשלול את העבר. ما יכולה, ושיעור 37 נותן אותה יחד עם لَمْ ו-لَنْ.
• لَيْسَ الغُرْفَةُ نَظيفَةً. -> لَيْسَتِ الغُرْفَةُ نَظيفَةً. — لَيْسَ נוטה בגופים כמו פועל עבר, לכן נושא נקבה צריך لَيْسَتْ (עם כסרה על ה-ت לפני الـ, כדי להפריד בין שני העיצורים השקטים).
• أَنا لَيْسَ طالِبًا. -> لَسْتُ طالِبًا. — התאימו את הצורה לגוף: لَسْتُ ל”אני”, لَسْتَ / لَسْتِ ל”אתה” / “את”. لَيْسَ היא רק צורת “הוא”.
• لَيْسَ عِنْدي وَقْتًا. -> لَيْسَ عِنْدي وَقْتٌ. — הנשוא כאן הוא عِنْدي, شِبْه جُمْلَة, והוא לא יכול לקבל סיומת. وَقْتٌ הוא הנושא שנתעכב ונשאר مَرْفوع (שיעור 17).
• هٰذا لا مُمْكِنٌ. -> هٰذا غَيْرُ مُمْكِنٍ. — لا אינה נצמדת לשם תואר כדי לעשות הפך. שלילת מילה היא غَيْر.
• نَصٌّ غَيْرُ مُشَكَّلٌ. -> نَصٌّ غَيْرُ مُشَكَّلٍ. — غَيْر היא החצי הראשון של إِضافَة, לכן מה שבא אחריה תמיד مَجْرور — כאן כסרה, לעולם לא דמה.
• لا يَشْرَبَ القَهْوَةَ. -> لا يَشْرَبُ القَهْوَةَ. — שלילה ב-لا משאירה את הדרך בשקט. הפועל שומר על הדמה שהיתה לו במשפט החיובי.
• لَيْسَ الطُّلّابُ جاهِزونَ. -> لَيْسَ الطُّلّابُ جاهِزينَ. — הריבוי השלם הזכר מראה את האקוזטיב כ-ـينَ. אין פתחה לכתוב, אבל שינוי היחסה עדיין שם.

טיפים

• שאלו שאלה אחת לפני ששוללים: יש פועל? פועל مُضارِع לוקח لا; אין פועל כלל לוקח لَيْسَ; מילה בודדת בתוך משפט גדול יותר לוקחת غَيْر.
• למדו את لَيْسَ כשיר עם הנשוא צמוד — لَسْتُ مُتْعَبًا، لَسْتَ مُتْعَبًا، لَسْتِ مُتْعَبَةً، لَيْسَ مُتْعَبًا… — כך שה-ـًا דבוקה לצורה מההתחלה ואף פעם לא נשכחת.
• הסיומות של لَيْسَ הן סיומות העבר שכבר תרגלתם בשיעור 18 (كَتَبْتُ، كَتَبْتَ، كَتَبْنا). אתם לא לומדים סט חדש, רק גזע חדש.
• קראו את غَيْر כ”אחר מ-” ולא כ”לא”, והכסרה מאחוריה נעשית אוטומטית: “אחר מאפשרי” הוא צירוף בסגנון סמיכות, ואלה מסתיימים בכסרה.
• זה אחד המקומות הראשונים שבהם סיומת יחסה נשמעת. תרגלו בקול — ההבדל בין لَسْتُ مُدَرِّسًا ל-لَسْتُ مُدَرِّسٌ נשמע, לא רק נכתב.
• אל תחפשו مُضارِع, ציווי או עבר של لَيْسَ. ברמה הזו המילה מכסה את המשפט השמני בהווה ולא שום דבר אחר.
• התעלמו לעת עתה מ-ما، لَمْ، لَنْ, גם אם פוגשים אותן בטקסט. לנסות למיין ארבעה שוללים בבת אחת הוא מה שגורם לשלילה הערבית להרגיש קשה יותר ממה שהיא.
• אם מה ששוללים הוא פועל مُضارِع, لا הוא הכלי — גם כששאר המשפט מלא שמות עצם ושמות תואר: لا يَسْكُنُ في بَيْتٍ كَبيرٍ. אל תפילו لَيْسَ באמצע משפט פועלי.