בקצרה

העברית בונה מילות “משם / עשוי מזה” בעיקר ב-י-, ולפעמים בסיומות אחרות — מצרים/מצרי, לבנון/לבנוני, יפן/יפני, זהב/זהוב, מדע/מדעי — וצריך לדעת איזו כל מילה קיבלה. בערבית יש סופית אחת לכל זה: ـِيٌّ, כסרה ועוד יא כפולה. מוסיפים אותה למדינה, לעיר, לעם, לחומר או לשם עצם מופשט ומקבלים שם תואר שפירושו “שייך לזה, בא משם, עשוי מזה”: مِصْر → مِصْرِيٌّ، ذَهَبٌ → ذَهَبِيٌّ. דקדוק ערבי קורא לסופית النِّسْبَة, “השיוך”.

שני דברים נושאים את כל השיעור. ראשית, היא כפולה — השדה היא חלק מהמילה, וסיומת היחסה עדיין יושבת מעליה: مِصْرِيٌّ، مِصْرِيًّا، مِصْرِيٍّ. שנית, ניסבה היא שם תואר רגיל לגמרי ברגע שהיא בנויה, ולכן הכול משיעור 8 חל בלי שינוי: ة לאישה (مِصْرِيَّةٌ), الـ כשהשם שהיא מתארת מיודע, ואותה יחסה כמו לשם שלה. הסופית האחת הזו היא מכפיל אוצר המילים המהיר ביותר בערבית ספרותית — חלק גדול משמות התואר במשפט עיתון הם ניסבות.

הכלל

1. סופית אחת, שתי צורות. הזכר הוא ـِيٌّ והנקבה היא ـِيَّةٌ. העיצור לפני הסופית מקבל כסרה, והיא נושאת שדה:

• مِصْر → مِصْرِيٌّ (מצרי, גבר) — مِصْرِيَّةٌ (מצריה)
• لُبْنان → لُبْنانِيٌّ - لُبْنانِيَّةٌ

2. השדה היא המילה. הצורה ـِيّ אינה תנועה ארוכה; זו כסרה ואחריה שתי יא. אפשר לשמוע: ב-مِصْرِيٌّ יש עיצור מוחזק וכפול שאין ב-ي סופית רגילה. בדפוס רגיל בלי ניקוד (مصري) לא רואים כלום, וזו בדיוק הסיבה שמתחילים מפסיקים להגות אותה — וניסבה בלי הכפלה נשמעת שגויה לכל אוזן ערבית. כתבו את השדה בשיעור הזה ואמרו בקול עד שהפה זוכר.

3. היא עדיין מקבלת סיומת יחסה. הניסבה נוטה ביחסות כמו כל שם עצם או שם תואר טריפטוט. הסיומת באה אחרי השדה, ותנווין האקוזטיב הלא מיודע מקבל את מושב האליף הרגיל שלו:

• مَرْفوع: هُوَ مِصْرِيٌّ. / الطّالِبُ المِصْرِيُّ
• مَنْصوب: رَأَيْتُ طالِبًا مِصْرِيًّا. / رَأَيْتُ الطّالِبَ المِصْرِيَّ.
• مَجْرور: تَكَلَّمْتُ مَعَ طالِبٍ مِصْرِيٍّ. / مَعَ الطّالِبِ المِصْرِيِّ

4. איך בונים: בסיס אחרי בסיס. ארבעה מצבים מכסים כמעט הכול שתפגשו:

• פשוט מוסיפים. בסיס שמסתיים בעיצור מקבל את הסופית ישר: لُبْنان → لُبْنانِيٌّ، العِراق → عِراقِيٌّ، بَغْداد → بَغْدادِيٌّ.
• משמיטים ة סופית. התא מרבוטה תמיד נעלמת קודם: مَكَّة → مَكِّيٌّ، القاهِرَة → قاهِرِيٌّ، فِضَّة → فِضِّيٌّ.
• משמיטים את ה-ا הסופית של שם זר. שמות שאולים עם ـا או ـيا נחתכים עד העיצור האמיתי האחרון: فَرَنْسا → فَرَنْسِيٌّ، أَمْريكا → أَمْريكِيٌّ، سُورِيا → سُورِيٌّ، أَلْمانِيا → أَلْمانِيٌّ، إيطالِيا → إيطالِيٌّ.
• משמיטים את ה-الـ של שם מדינה. כשלשם יש תווית, התווית אינה חלק מהניסבה: اليابان → يابانِيٌّ، الصّين → صينِيٌّ، المَغْرِب → مَغْرِبِيٌّ، السّودان → سُودانِيٌّ، الكُوَيْت → كُوَيْتِيٌّ.

התווית חוזרת אחר כך, מסיבה אחרת — כשהצירוף כולו מיודע: الطّالِبُ اليابانِيُّ, “התלמיד היפני”. ה-الـ הזה הוא התאם עם طالِب (שיעור 8), לא שאריות מ-اليابان.

5. חריגים: רשימה קצרה לשנן. קומץ בסיסים נפוצים מאוד משנים צורה, וכמה מהם מגדלים و לפני הסופית. יש סיבה היסטורית (אות אחרונה חלשה, או גזע מקוצר), אבל בשלב הזה אלה פשוט פריטים ללמוד:

• مَدينَة → مَدَنِيٌّ (עירוני, אזרחי) — הגזע עצמו מתכווץ
• سَنَة → سَنَوِيٌّ (שנתי), لُغَة → لُغَوِيٌّ (לשוני), يَد → يَدَوِيٌّ (ידני)
• أَخ → أَخَوِيٌّ (אחוותי), أَب → أَبَوِيٌّ (אבהי), سَماء → سَماوِيٌّ (שמיימי)

כשאין ביטחון, חפשו את הניסבה במילון במקום להמציא אחת. המילון מביא אותה כערך משלה.

6. חומרים וצבעים. אותה סופית על חומר נותנת “עשוי ממנו”, ולעיתים קרובות גם “בצבע שלו”:

خَشَبٌ → خَشَبِيٌّ (מעץ), زُجاجٌ → زُجاجِيٌّ (מזכוכית), قُطْنٌ → قُطْنِيٌّ (מכותנה), ذَهَبٌ → ذَهَبِيٌّ (זהב, זהוב), فِضَّةٌ → فِضِّيٌّ (כסף).

הערבית שומרת גם את הניסוח הישן יותר — بابٌ مِنْ خَشَبٍ, “דלת מעץ” — ושניהם בשימוש. מה שאסור הוא לערבב אותם: המילה مِنْ לוקחת את שם העצם החשוף, לעולם לא את הניסבה.

7. הרבה מעבר ללאומים. כל שם עצם עם שדה משמעות יכול להוליד אחת, והערבית הספרותית נשענת על זה כל הזמן: عِلْمٌ → عِلْمِيٌّ (מדעי), سِياسَةٌ → سِياسِيٌّ (פוליטי), اِقْتِصادٌ → اِقْتِصادِيٌّ (כלכלי), تاريخٌ → تاريخِيٌّ (היסטורי), ثَقافَةٌ → ثَقافِيٌّ (תרבותי), طَبيعَةٌ → طَبيعِيٌّ (טבעי), قانونٌ → قانونِيٌّ (משפטי), رَسْمٌ → رَسْمِيٌّ (רשמי).

בונים את אלה מהיחיד: قَوانينُ הוא הריבוי של قانونٌ, ושם התואר הוא قانونِيٌّ, לא משהו שנבנה על הריבוי. קומץ מילים קבועות כן יושבות על ריבוי (أَخْلاقٌ → أَخْلاقِيٌّ, “מוסרי”), אבל אלה מילים נפרדות, לא רישיון להמציא בעצמכם.

8. היא מתנהגת כמו כל שם תואר אחר. אין שום דבר מיוחד בהתאם. הניסבה באה אחרי השם שלה ומעתיקה מין, מספר, יידוע ויחסה:

• الطّالِبُ المِصْرِيُّ — المِصْرِيَّةُ היא מה שכותבים לאישה
• سِفارَةٌ أَلْمانِيَّةٌ — שתיהן לא מיודעות
• في الشَّرِكَةِ الفَرَنْسِيَّةِ — שתיהן מיודעות ו-مَجْرور

9. היא גם שם עצם. مِصْرِيٌّ לבדה פירושה “מצרי”, בדיוק כמו בעברית. וניסבת הנקבה, כשהיא מיודעת, היא איך הערבית קוראת לשפה: العَرَبِيَّةُ، الفَرَنْسِيَّةُ، اليابانِيَّةُ — קיצור של اللُّغَةُ العَرَبِيَّةُ וכן הלאה. שני החצאים של הצירוף הזה נקבה, ולכן *اللُّغَةُ العَرَبِيُّ בלתי אפשרית.

10. ריבויים. לאנשים, הריבוי השלם הרגיל של שיעור 9 עושה את העבודה. היא שומרת את השדה שלה ומקבלת את התנועה שהסיומת דורשת:

• זכר: مِصْرِيُّونَ (مَرْفوع) / مِصْرِيِّينَ (مَنْصوب ו-مَجْرور)
• נקבה: مِصْرِيَّاتٌ / مِصْرِيَّاتٍ

כמה מילות לאום נפוצות מאוד מרובות בדרך כלל בריבוי שבור במקום ـُونَ, ושווה לשנן אותן כמילים נפרדות: عَرَبِيٌّ → عَرَبٌ، أَلْمانِيٌّ → أَلْمانٌ، رُوسِيٌّ → رُوسٌ، تُرْكِيٌّ → أَتْراكٌ، كُرْدِيٌّ → أَكْرادٌ (הסדירות تُرْكِيُّونَ، رُوسِيُّونَ קיימות גם כן). אלה ריבויי אנשים, ולכן מה שבא אחריהם גם הוא ברבים: العَرَبُ الكِرامُ، رَأَيْتُ الأَلْمانَ.

11. ריבוי לא-תבוני: בחזרה ליחיד נקבה. הכלל של שיעור 11 גובר על הכול כאן. אם השם הוא ריבוי של דברים, הניסבה שלו נשארת יחיד נקבה, כמה דברים שלא יהיו:

• كُتُبٌ عَرَبِيَّةٌ — ספרים ערביים
• السَّيّاراتُ اليابانِيَّةُ — המכוניות היפניות
• الدُّوَلُ العَرَبِيَّةُ — המדינות הערביות

הריבוי مِصْرِيُّونَ הוא רק לאנשים.

12. הניסבה מול הסמיכות (إِضافَة). שיעור 20 נתן דרך אחת לחבר שני שמות עצם: سِفارَةُ فَرَنْسا, “שגרירות צרפת”. הניסבה נותנת דרך אחרת: السِّفارَةُ الفَرَنْسِيَّةُ, “השגרירות הצרפתית”. שתיהן ערבית תקינה — וגם בעברית יש את הזוג הזה. ההבדל הוא שה-إِضافَة מצביעה על בעלים מסוים אחד, ואילו הניסבה מתארת סוג — ורק את הניסבה אפשר להשאיר לא מיודעת (سِفارَةٌ فَرَنْسِيَّةٌ) או לשאת الـ משלה.

13. מזהים, לא מייצרים בעצמכם. סיומת הנקבה ـِيَّة גם בונה שמות עצם מופשטים מאותם בסיסים: الحُرِّيَّةُ (חירות), الجِنْسِيَّةُ (אזרחות), الإِنْسانِيَّةُ (אנושיות), المَسْؤُولِيَّةُ (אחריות). קראו אותן כמילים לעת עתה; המנגנון הוא אותה סופית.

שני נושאים שכנים אינם כאן. “מצרי יותר מ-” ו”המפורסם ביותר” משתמשים בצורת מילה אחרת לגמרי (שיעור 28), והסיומות “קטן / יקר” של التَّصْغير הן שיעור 57. שימו לב גם ששמות מקום רבים — مِصْرُ، لُبْنانُ، بَغْدادُ — עצמם בלי תנווין (שיעור 41), ואילו הניסבות שלהם מילים רגילות לגמרי שכן נושאות: مِصْرِيٌّ.

צורות ותבניות

בנייה לפי סוג בסיס

חומרים

חריגים ששווה לשנן

הנטייה המלאה של مِصْرِيّ — סיומת היחסה יושבת אחרי השדה

מספר — אנשים לוקחים ריבוי שלם

מילות לאום עם ריבוי שבור של בני אדם

מחוץ לטבלאות האלה: הניסבה של שם מקום בן שתי מילים, והטיפוס שכבר לא פורה שמוסיף ـانِيّ (رُوحانِيٌّ). אף אחד מהם לא נחוץ כדי לבנות ניסבות ברמה הזו.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أَنا مِصْرِيُ. -> أَنا مِصْرِيٌّ. — חסרים שני דברים: השדה על היא והתנווין מעליה. דפוס בלי ניקוד מסתיר את שניהם, אבל ההגייה שלכם לא יכולה.
• أَنا لُبْنانُ. -> أَنا لُبْنانِيٌّ. — لُبْنان היא המדינה. לומר אותה כנשוא טוען שאתם לבנון; לאדם צריך את סיומת ה-نِسْبَة.
• هِيَ مِصْرِيٌّ. -> هِيَ مِصْرِيَّةٌ. — אישה לוקחת ـِيَّةٌ. זה פספוס ההתאם הנפוץ ביותר בכל השיעור, כי צורת הזכר היא זו שלומדים קודם.
• اللُّغَةُ العَرَبِيُّ -> اللُّغَةُ العَرَبِيَّةُ — המילה لُغَة היא נקבה, לכן שם התואר שלה נקבה. אותו דבר ל-السِّفارَةُ الفَرَنْسِيَّةُ، الجامِعَةُ الأَمْريكِيَّةُ.
• مَكَّةِيٌّ -> مَكِّيٌّ — ה-ة אף פעם לא שורדת לפני הסופית. משמיטים אותה קודם, ואז מצמידים ـِيّ: القاهِرَة → قاهِرِيٌّ، فِضَّة → فِضِّيٌّ.
• أَمْريكاوِيٌّ -> أَمْريكِيٌّ — רוב השמות הזרים שמסתיימים ב-ـا פשוט מאבדים את האליף הזו ולא שמים כלום במקומה. אותו דבר ל-فَرَنْسا → فَرَنْسِيٌّ. כמה כן מכניסים و — النِّمْسا → نِمْساوِيٌّ — לכן שם לא מוכר מחפשים במילון.
• هُوَ اليابانِيٌّ. -> هُوَ يابانِيٌّ. — ה-الـ שייכת לשם המדינה, לא לשם התואר, ומילה לעולם לא יכולה לשאת الـ ותנווין באותו הזמן.
• رَأَيْتُ الطُّلّابَ المِصْرِيُّونَ. -> رَأَيْتُ الطُّلّابَ المِصْرِيِّينَ. — הריבוי השלם הזכר של ניסבה נוטה ביחסות כמו כל אחד אחר: ـُونَ רק בנומינטיב.
• كُتُبٌ عَرَبِيَّاتٌ -> كُتُبٌ عَرَبِيَّةٌ — ספרים אינם אנשים. ריבוי של דברים לוקח שם תואר ביחיד נקבה, ניסבה או לא.
• بابٌ مِنْ خَشَبِيٍّ -> بابٌ خَشَبِيٌّ או بابٌ مِنْ خَشَبٍ — שתי דרכים לומר “מעץ”, וערבוב שלהן מכפיל את הסימון. המילה مِنْ לוקחת את שם החומר החשוף.

טיפים

• שמרו את המדינה ואת הניסבה שלה כפריט אחד ברשימת אוצר המילים — مِصْرُ / مِصْرِيٌّ، فَرَنْسا / فَرَنْسِيٌّ. ללמוד רק את המדינה משאיר אתכם בלי יכולת לומר מי אתם.
• אמרו את היא הכפולה במכוון: مِصْ - رِيّ. אם זה נשמע כמו ī ארוכה רגילה, אתם משמיטים את השדה, וההרגל הזה הרבה יותר קשה לבטל אחר כך מאשר להימנע ממנו עכשיו.
• הפכו את הנקבה לאוטומטית. בכל פעם שהאדם הוא אישה, או שהשם נקבה, הושיטו יד ל-ـِيَّة לפני שמסיימים את הצירוף.
• לפני שבונים, הרצו את הבסיס בשלוש שאלות: האם הוא מסתיים ב-ة? האם הוא מסתיים ב-ا? האם הוא מתחיל ב-الـ? הסירו מה שהתשובה אומרת, ואז הצמידו ـِيّ.
• אל תבנו ניסבה מריבוי בעצמכם. חזרו קודם ליחיד: قَوانين → قانونٌ → قانونِيٌّ.
• אספו ניסבות מכותרות אמיתיות — سِياسِيّ، اِقْتِصادِيّ، عالَمِيّ، رَسْمِيّ. חלק גדול משמות התואר במשפט חדשות בנוי בסופית האחת הזו, לכן כל שם עצם חדש שאתם לומדים הוא בשקט גם שם תואר.
• השאירו את קומץ החריגים (مَدَنِيّ، لُغَوِيّ، سَنَوِيّ) כמילים נפרדות. אין כלל שאפשר ליישם באמינות ב-A1, ואין הרבה מהם.
• התעלמו לעת עתה מ”מצרי יותר” ומ”המפורסם ביותר” — זו צורת מילה אחרת לגמרי, והיא מגיעה בשיעור 28.