בקצרה

לאנגלית יש שתי דרכים לחבר דבר לבעליו: “the house’s door” ו-”the door of the house”. לערבית יש אחת, בלי מילת קישור כלל — שמים שני שמות זה לצד זה בסדר נסמך-ואז-סומך: بابُ البَيْتِ. גם העברית כך (“דלת הבית”). אין מילה ל-”of” ואין גרש; כל הדקדוק של הצירוף יושב בסיומות. הבנייה נקראת الإِضافَة, הסמיכות, והיא בכל מקום: כתובות, תוארי תפקיד, שמות חדרים, תאריכים, כותרות. אי אפשר לומר “ספריית האוניברסיטה” או “מכונית אחי” בלי זה.

מה שצריך ללמוד אינו סדר המילים — זה משפט אחד — אלא שלושת הדברים שהבנייה עושה לסיומות. השם הראשון מאבד את התווית ואת התנווין, יהא מיודע ככל שיהא. השם השני נעול בגניטיב ולעולם לא יוצא ממנו. והצירוף כולו נספר כמיודע או לא מיודע לפי המילה השנייה, לא הראשונה. גם בעברית התווית רק על הסומך; מה שחדש הוא סימון היחסה. את השלושה האלה מכוונים נכון, ושאר הבעלות בערבית באה חינם.

הכלל

1. לשני המקומות יש שמות. השם הראשון — הדבר שבבעלות — הוא הנסמך, ה-مُضاف. השם השני — הבעלים — הוא הסומך, ה-مُضافٌ إِلَيْهِ. סדר המילים קבוע ואין כלום ביניהם:

• بابُ البَيْتِ — דלת הבית (مُضاف = بابُ، مُضافٌ إِلَيْهِ = البَيْتِ)
• سَيّارَةُ المُديرِ — מכונית המנהל
• كِتابُ الطّالِبِ — ספר התלמיד

העברית קוראת את שתי המילים באותו סדר (“ספר התלמיד”); האנגלית קוראת אותן הפוך, או באותו סדר עם “of” באמצע. הערבית לא מכניסה כלום. ושימו לב שהיחס לא חייב להיות בעלות: غُرْفَةُ الطَّعامِ הוא חדר למזון, خاتَمُ ذَهَبٍ הוא טבעת עשויה זהב, بابُ البَيْتِ הוא חלק מתוך שלם. הערבית משתמשת בבנייה אחת לכול.

2. כלל ברזל אחד: ה-مُضاف לא מקבל الـ ולא תנווין. זה הכלל שלומדים שוברים הכי הרבה, כי האנגלית אומרת “הדלת של הבית” והיד מושיטה לתווית — אבל גם בעברית הנסמך בלי ה- (“דלת הבית”, לא “הדלת הבית”). המילה הראשונה של إِضافَة חשופה: אין الـ בחזית, אין סימן כפול בסוף, רק תנועת יחסה בודדת.

• بابٌ (דלת) + البَيْتِ -> بابُ البَيْتِ — לעולם לא *بابٌ البَيْتِ
• البابُ (הדלת) + البَيْتِ -> بابُ البَيْتِ — לעולם לא *البابُ البَيْتِ

התנועה החשופה הבודדת הזו היא אות שאפשר לקרוא: שם שנושא תנועה אחת, בלי תווית ובלי תנווין, כמעט תמיד מודיע ששם אחר מגיע מיד אחריו. (החריג השכיח הוא הדיפטוט, שמסרב לתנווין מסיבותיו — שיעור 41.)

3. כלל ברזל שניים: ה-مُضافٌ إِلَيْهِ תמיד مَجْرور. מה שקורה בשאר המשפט, האיבר השני יושב בגניטיב ונשאר שם. הסיומת שלו כסרה — ـِ אם מיודע, ـٍ אם לא מיודע:

• بابُ البَيْتِ / بابُ بَيْتٍ
• سَيّارَةُ المُديرِ / سَيّارَةُ مُديرٍ

זה הנקודה הקבועה בצירוף. שום פועל, מילת יחס או יחסה במשפט החיצוני לא יכולים להזיז אותו. (מחלקה אחת של שמות מראה את הגניטיב הזה בפתחה במקום כסרה — دِمَشْقَ למטה. אלה הדיפטוטים של שיעור 41; לעת עתה מקבלים את הצורה כפי שהיא.)

4. כלל ברזל שלוש: היידוע בא מהאיבר השני. ה-مُضاف לא יכול לשאת الـ, ולכן לא יכול להודיע על היידוע של עצמו. המילה השנייה מחליטה בשביל כל הצירוף:

• بابُ البَيْتِ — דלת הבית (מיודע: לאיבר השני יש الـ)
• بابُ بَيْتٍ — דלת של בית (לא מיודע: לאיבר השני יש תנווין)

שם פרטי או כינוי במקום השני גם הם עושים את הצירוף למיודע, כי שמות וכינויים מיודעים מעצמם: سَيّارَةُ مُحَمَّدٍ (מכונית מוחמד), كِتابُهُ (הספר שלו). על האחרון שווה לעצור — כל כינוי חבור שלמדתם בשיעור 7 הוא האיבר השני של إِضافَة. בניתם סמיכויות מאז בלי שנאמר לכם.

5. רק המילה הראשונה זזה בין היחסות. כי האיבר השני קפוא בגניטיב, המשפט החיצוני פועל על ה-مُضاف לבדו. לוקחים סמיכות אחת ושמים אותה בשלושת המשבצות:

• هٰذا بابُ البَيْتِ. — ה-خَبَر של משפט שמני, ולכן مَرْفوع
• أَغْلَقْتُ بابَ البَيْتِ. — מושא ישיר, ולכן مَنْصوب
• المِفْتاحُ في بابِ البَيْتِ. — אחרי מילת יחס, ולכן مَجْرور

שלושה משפטים, מילה אחת משתנה. מתרגלים את השלישייה בקול; זה כל התנהגות היחסה של הבנייה.

6. שרשראות: כמה חוליות שרוצים, תווית אחת בסוף. ה-مُضافٌ إِلَيْهِ יכול בעצמו להיות ה-مُضاف של זוג נוסף. כל מילה אמצעית מצייתת אז לשני הכללים בבת אחת — היא בגניטיב (כי היא באה אחרי مُضاف) והיא חשופה מתווית ומתנווין (כי שם אחר בא אחריה):

مِفْتاحُ بابِ بَيْتِ المُديرِ — המפתח לדלת בית המנהל

רק המילה האחרונה רשאית לשאת الـ, ורק המילה האחרונה מחליטה את יידוע כל השרשרת. קוראים שרשרת מהמילה הראשונה, ומוסיפים “של” בכל צעד. שרשראות של שלוש או ארבע רגילות בכתב; ארוכות יותר, ומה שקורה כשכמת מצטרף, הם שיעור 42.

7. ה-ة נשמע כ-ت בתוך إِضافَة. איבר ראשון נקבי שומר את ה-ة בכתיב, אבל כי תנועת היחסה אחריו עכשיו חובה, האות נהגית כ-ت מלאה: مَدينَةُ دِمَشْقَ، مَكْتَبَةُ الجامِعَةِ، غُرْفَةُ الطَّعامِ. לבד, בסוף מבע, مَدينَة נהגית עם -a סופית קלה וה-ت לא נשמע כלל (זו צורת ההפסק, שמדריך ההגייה מפרט במלואה). שתי תוצאות:

• לא משכתבים את האות. היא נשארת ة: مَدينَةُ دِمَشْقَ, לעולם לא *مَدينَتُ دِمَشْقَ. לפני שם שאחריו ה-ة רק נשמע כ-ت. הוא באמת נכתב ت בזוגי (مَدينَتانِ) ולפני כינוי חבור (مَدينَتُها), אבל לא כאן.
• לא בולעים אותו בדיבור. مَكْتَبَة الجامِعَة עם שתי סיומות שקטות הוא דיאלקט, לא الفُصْحى.

8. הזוגי והריבוי השלם הזכר משמיטים את ה-ن. שתי הסיומות מסתיימות ב-ن שקיים רק כשהמילה עומדת חפשית. ברגע שהמילה נעשית مُضاف, ה-ن נושר:

• مُعَلِّمانِ -> مُعَلِّما المَدْرَسَةِ — שני מורי בית הספר
• مُعَلِّمَيْنِ -> مُعَلِّمَيِ المَدْرَسَةِ — אותו דבר, באקוזטיב או בגניטיב
• مُعَلِّمونَ -> مُعَلِّمو المَدْرَسَةِ — מורי בית הספר
• مُعَلِّمينَ -> مُعَلِّمي المَدْرَسَةِ — אותו דבר, באקוזטיב או בגניטיב

ה-ـَيْ של הזוגי מקבל כסרה כשהוא רץ ישר אל الـ, ולכן רואים مُعَلِّمَيِ. שתי סיומות לא משמיטות כלום: הריבוי השלם הנקבי פשוט מאבד את התנווין כמו כל שם אחר (مُعَلِّماتٌ -> مُعَلِّماتُ المَدْرَسَةِ), וכך גם ריבוי שבור (كُتُبٌ -> كُتُبُ الطُّلّابِ).

9. שם תואר בא אחרי כל הסמיכות — והיחסה שלו אומרת מה הוא מתאר. אסור לדחוף כלום בין שני האיברים, ולכן מילת תיאור חייבת לחכות עד שהסמיכות נגמרת. זה משאיר דו-משמעות אמיתית באנגלית, שהערבית בדרך כלל פותרת בסיומת:

• بابُ البَيْتِ الكَبيرُ — הדלת הגדולה של הבית (נומינטיב, מתאים ל-بابُ)
• بابُ البَيْتِ الكَبيرِ — דלת הבית הגדול (גניטיב, מתאים ל-البَيْتِ)

שם התואר עדיין מציית לכל כלל של שיעור 8: הוא מתאים במין, במספר, ביחסה וביידוע. כי סמיכות מיודעת מיידעת גם את האיבר הראשון, שם תואר מתאר לוקח الـ בכל מקרה — כך שתנועת היחסה היא לעיתים האות היחיד שנשאר, וזו סיבה נוספת שהמסלול הזה מדפיס את הסיומות. מין ומספר עוזרים כשהם יכולים: سَيّارَةُ المُديرِ الجَديدَةُ היא המכונית החדשה של המנהל, سَيّارَةُ المُديرِ الجَديدِ היא מכונית המנהל החדש. כששני האיברים חולקים גם את היחסה — אחרי מילת יחס, למשל — הצירוף פשוט דו-משמעי, ורק ההקשר מחליט.

אם הסמיכות לא מיודעת, גם שם התואר לא מיודע: بابُ بَيْتٍ كَبيرٌ (דלת גדולה של בית) מול بابُ بَيْتٍ كَبيرٍ (דלת של בית גדול).

10. מה إِضافَة אינה. שני שמות ברצף אינם תמיד סמיכות. אם הראשון נושא الـ או תנווין, מסתכלים על משהו אחר — נושא ונשוא (البَيْتُ كَبيرٌ), או שם ושם התואר שלו (البَيْتُ الكَبيرُ). והערבית לא מתרגמת את ה-”of” האנגלי ב-مِنْ במובן הזה: *بابٌ مِنَ البَيْتِ אינו “דלת הבית”.

צורות ותבניות

סמיכות אחת, שלושת המשבצות — רק המילה הראשונה זזה:

היידוע נקבע לפי האיבר השני:

מה הכניסה לסמיכות עושה לאיבר הראשון:

זוגות יומיומיים ששווה ללמוד כפריטי אוצר מילים שלמים:

שרשראות — כל מילה אמצעית חשופה ובגניטיב, רק האחרונה נושאת الـ:

שם התואר אחרי הסמיכות, ואל מה הסיומת שלו מצביעה:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• البابُ البَيْتِ -> بابُ البَيْتِ — האיבר הראשון של إِضافَة לעולם לא מקבל الـ, גם כשהאנגלית אומרת “the”. היידוע שלו בא מהמילה שאחריו. גם בעברית: “דלת הבית”, לא “הדלת הבית”.
• بابٌ البَيْتِ -> بابُ البَيْتِ — וגם לא תנווין. ה-مُضاف מסתיים בתנועה חשופה אחת, תמיד.
• بابُ البَيْتُ -> بابُ البَيْتِ — האיבר השני مَجْرور לא משנה מה המשפט מסביב עושה. זו הנקודה הקבועה של הבנייה.
• بابُ الكَبيرُ البَيْتِ -> بابُ البَيْتِ الكَبيرُ — אסור לעמוד דבר בין שני האיברים. שם התואר מחכה עד שהסמיכות שלמה.
• بابٌ مِنَ البَيْتِ -> بابُ البَيْتِ — הערבית לא מתרגמת את ה-”of” האנגלי במילת יחס כאן. הקישור הוא סדר המילים החשוף והגניטיב.
• مَدينَةٌ دِمَشْقَ -> مَدينَةُ دِمَشْقَ — איבר ראשון נקבי משמיט את התנווין כמו כל שם, ואז ה-ة נהגית כ-ت מלאה.
• مَدينَتُ دِمَشْقَ -> مَدينَةُ دِمَشْقَ — אבל לא משכתבים את האות. ה-ة נשמע כ-ت ועדיין נכתב כ-ة; הוא באמת נכתב ت רק בזוגי (مَدينَتانِ) ולפני כינוי חבור (مَدينَتُها).
• مُعَلِّمونَ المَدْرَسَةِ -> مُعَلِّمو المَدْرَسَةِ — ה-ن של הריבוי השלם הזכר נושר לפני האיבר השני.
• مُعَلِّمانِ المَدْرَسَةِ -> مُعَلِّما المَدْرَسَةِ — אותו דבר לזוגי, בשתי צורותיו: مُعَلِّما ו-مُعَلِّمَيِ.
• بابُ البَيْتِ كَبيرٌ (במשמעות “הדלת הגדולה של הבית”) -> بابُ البَيْتِ الكَبيرُ — סמיכות מיודעת לוקחת שם תואר מיודע. בלי الـ המילים הן משפט שלם: “דלת הבית גדולה”.

טיפים

• לומדים לקרוא את האות, לא רק את הכלל: שם עם תנועת יחסה אחת, בלי תווית ובלי תנווין, כמעט תמיד אומר לכם ששם אחר מגיע. אל תעצרו עליו.
• קוראים סמיכות קדימה כמו בעברית ובודקים שהיא הגיונית: بابُ البَيْتِ -> “דלת הבית”. אם העברית שלכם צריכה “של”, הערבית לא צריכה כלום.
• מתרגלים את שלישיית שלושת המשבצות (هٰذا بابُ البَيْتِ / أَغْلَقْتُ بابَ البَيْتِ / في بابِ البَيْتِ) עם חמש סמיכויות שונות. כשרק המילה הראשונה זזה בלי לחשוב, יש את זה.
• שומרים צירופים אמיתיים כפריטי אוצר מילים שלמים — غُرْفَةُ النَّوْمِ، رَقْمُ الهاتِفِ، نِهايَةُ الأُسْبوعِ — במקום להרכיב אותם בכל פעם. חצי מהערבית היומיומית היא إِضافات.
• סוג אחד כבר מוכר: كِتابي، بَيْتُكَ، سَيّارَتُها. כינוי חבור הוא איבר שני, וזה בדיוק למה המילים האלה מסרבות ל-الـ.
• כשרוצים לצרף שני דברים לבעלים אחד, לא מנסים לאחות שני איברים ראשונים. גומרים את הסמיכות, ואז ממשיכים בכינוי: بابُ البَيْتِ ونافِذَتُهُ. הדרכים המסודרות יותר לדחוס יותר לצירוף אחד הן שיעור 42.
• בטקסט בלי ניקוד הסיומות נעלמות, אבל הסמיכות עדיין נראית: ن חסר על ריבוי (معلمو المدرسة), או שם ראשון חשוף ואחריו אחד שנושא ال (باب البيت), מוסרים אותה.
• אל תדאגו עדיין לאיברים שניים שלוקחים פתחה במקום כסרה — دِمَشْقَ، مِصْرَ، فاطِمَةَ. אלה הדיפטוטים של שיעור 41; מעתיקים את הצורה לעת עתה.