בקצרה

שיעור 2 נתן לכם משפט בלי פועל (البَيْتُ كَبيرٌ), ושיעורים 14 ו-18 נתנו לכם פעלים שנושאים את הנושא שלהם בתוכם (أَذْهَبُ، ذَهَبْتُ). השיעור הזה מחבר את שני החצאים: פועל עם שם עצם כנושא. הדרך הנייטרלית, הלא מסומנת, של הערבית לעשות זאת היא לשים את הפועל ראשון — ذَهَبَ الطُّلّابُ, מילה במילה “הלכו התלמידים”. משפט שנפתח בפועל נקרא الجُمْلَةُ الفِعْلِيَّةُ, והשם שעושה את הפעולה הוא الفاعِل.

המלכודת, וכל הנקודה של השיעור, היא שלערבית יש שני סדרים והם לא מתאימים באותו אופן. שמים את הפועל ראשון והוא נשאר יחיד, ומתאים רק למין הנושא: ذَهَبَ الطُّلّابُ. שמים את הנושא ראשון והפועל מתאים לו במלואו, במין ובמספר: الطُّلّابُ ذَهَبوا. אותה משמעות, אותן מילים, שתי צורות פועל שונות. מכניסים את האסימטריה הזו לאוזן עכשיו, ולעולם לא תכתבו את המשפט שמדקדקים ערביים כינו על שם מכת פרעושים.

הכלל

1. מהו משפט פועלי. جُمْلَة فِعْلِيَّة נפתח בפועל. שני חלקיו החובה הם:

• الفِعْل — הפועל: ذَهَبَ، وَصَلَ، يَجْلِسُ.
• الفاعِل — העושה, השם (או הכינוי) שמבצע את הפעולה: الطُّلّابُ، الرَّسائِلُ.

כל דבר אחר — צירוף מילת יחס, מילת זמן — בדרך כלל בא אחריהם: ذَهَبَ الطُّلّابُ إِلَى المَدْرَسَةِ. בשיעור הזה כל פועל הוא או עומד או לוקח את המשלים שלו דרך מילת יחס, כך ש-الفاعِل הוא השם היחיד שצריך לחשוב על הסיומת שלו.

2. פועל ראשון הוא ברירת המחדל. בכתיבת חדשות, בסיפור ובקביעות נייטרליות הערבית הספרותית מושיטה יד ל-فِعْل + فاعِل לפני כל דבר אחר: وَصَلَ الضُّيوفُ. האנגלית לא יכולה את זה בכלל; העברית כן (“הגיעו האורחים”), והערבית עושה זאת כברירת מחדל. סדר הנושא-תחילה الطُّلّابُ ذَهَبوا נכון באותה מידה בערבית ושכיח מאוד בפרוזה מודרנית, אבל הוא לא נייטרלי: הוא שם את הזרקור על הנושא, כמו “התלמידים — הם הלכו” בעברית. קביעה פשוטה מתחילים בפועל.

3. פועל ראשון: הפועל נשאר יחיד ומתאים רק במין. לכלל הזה אין מקבילה באנגלית, וגם לא בעברית: בעברית הפועל מתאים במספר גם כשהוא ראשון (“הלכו התלמידים”). בערבית, כשהפועל בא לפני ה-فاعِل שלו, הוא תמיד יחיד, יהא מספר הנושא אשר יהא. הדבר היחיד שהוא מעתיק הוא מין — ה-ت של הנקבה:

• נושא זכר, כל מספר: ذَهَبَ الطّالِبُ / ذَهَبَ الطّالِبانِ / ذَهَبَ الطُّلّابُ
• נושא נקבה, כל מספר: ذَهَبَتِ الطّالِبَةُ / ذَهَبَتِ الطّالِبَتانِ / ذَهَبَتِ الطّالِباتُ

קראו את שני הטורים מלמעלה למטה. הפועל לא זז. המספר חי בשם ולא בשום מקום אחר, כך ש-ذَهَبَ الطُّلّابُ אינו “הוא הלך, התלמידים” — הפועל פשוט נייטרלי לגבי מספר כאן, והשם ברבים אומר הכול.

ה-ت הנקבי אינו רשות בשימוש המודרני. קבוצת נשים לוקחת אותו בדיוק כמו אישה אחת: وَصَلَتِ المُعَلِّماتُ, לעולם לא *وَصَلَ المُعَلِّماتُ.

4. נושא ראשון: התאם מלא. מזיזים את השם לחזית והפועל חייב להתאים לו לגמרי

• במין וגם במספר, בכל הפרדיגמה של שיעור 18:

• الطّالِبُ ذَهَبَ - الطّالِبَةُ ذَهَبَتْ

• الطّالِبانِ ذَهَبا - الطّالِبَتانِ ذَهَبَتا

• الطُّلّابُ ذَهَبوا - الطّالِباتُ ذَهَبْنَ

יש סיבה, והיא שווה עשרים כללי שינון. כשהשם בא ראשון, המשפט הוא באמת משפט שמני מהסוג שבניתם בשיעור 2: الطُّلّابُ הוא ה-مُبْتَدَأ, וכל מה שאחריו הוא הנשוא. הפועל ذَهَبوا כבר מכיל נושא משלו — ה-و הוא הכינוי “הם” — והכינוי הזה מצביע חזרה אל الطُّلّاب. כך שהפועל לא מתאים לשם שאחריו; הוא נושא כינוי, וכינוי תמיד מפורט במלואו. למשפטים שמתחילים בפועל אין כינוי כזה, כי העושה האמיתי עומד ממש מאחורי הפועל.

5. ריבוי לא-תבוני מתעלם מהכול. שיעור 11 לימד שריבוי של غَيْرِ العاقِل — דברים, חיות, רעיונות — לוקח התאם של יחיד נקבה. הכלל הזה גובר על הזה וחל בשני הסדרים:

• פועל ראשון: وَصَلَتِ الرَّسائِلُ. / تَصِلُ الطّائِراتُ فِي الصَّباحِ.
• נושא ראשון: الكُتُبُ وَصَلَتْ. / السَّيّاراتُ وَصَلَتْ.

לריבוי לא-תבוני, אם כך, שני הסדרים נראים אותו דבר, ויש צורה אחת לדאוג לה במקום שתיים. לעולם לא *الرَّسائِلُ وَصَلْنَ — ـْنَ שייך לקבוצות נשים.

6. الفاعِل הוא مَرْفوع — תמיד. נושא של משפט פועלי נושא את סיומת הנומינטיב, ורשימת מילים או מילון לא יראו לכם אותה. طالب במחברת אוצר המילים הופך ל-الطّالِبُ או ל-طالِبٌ ברגע שהוא נכנס למשפט:

• יחיד וריבוי שבור: דמה — الطّالِبُ، طالِبٌ، الطُّلّابُ، طُلّابٌ
• ריבוי שלם נקבה: דמה — الطّالِباتُ، طالِباتٌ
• זוגי: הסיומת ـانِ — الطّالِبانِ، طالِبانِ
• ריבוי שלם זכר: הסיומת ـونَ — المُعَلِّمونَ، مُعَلِّمونَ

שניים מאלה הם המלכודות. المُعَلِّمينَ היא מילה אמיתית, אבל היא לא فاعِل; כנושא של פועל היא חייבת להיות المُعَلِّمونَ. ופתחה על הנושא — *ذَهَبَ الطّالِبَ — הופכת אותו למשהו שהפועל נעשה אליו, וזה נושא שיעור 29 ולא מה שמתכוונים כאן.

7. כסרת המפגש: ذَهَبَتِ الطّالِباتُ. סיומת העבר הנקבית ـَتْ נושאת סוכון. התווית الـ נפתחת ב-هَمْزَةُ الوَصْل, המזת אל-וצל, שנעלמת בזרימת הדיבור ומשאירה את הלאם שלה — או, לפני אות שמש, את העיצור המוכפל — עם סוכון משלו. שני סוכונים לא יכולים להיפגש: זה اِلْتِقاءُ السّاكِنَيْنِ. הערבית שוברת את ההתנגשות בכך שהיא נותנת לראשון כסרה:

• ذَهَبَتْ + الطّالِباتُ → ذَهَبَتِ الطّالِباتُ
• وَصَلَتْ + الرَّسائِلُ → وَصَلَتِ الرَّسائِلُ
• خَرَجَتْ + النِّساءُ → خَرَجَتِ النِّساءُ

זה נשמע — התנועה הנוספת נשמעת בבירור — אבל זה נראה רק בטקסט מנוקד, כך שבעיתון רגיל המילה עדיין נראית ذهبت. הסוכון חוזר מיד כשהמילה הבאה לא נפתחת ב-هَمْزَةُ الوَصْل: ذَهَبَتْ إِلَى المَدْرَسَةِ، وَصَلَتْ أَمْسِ. שום דבר כזה לא קורה עם ذَهَبَ הזכרי, שכבר מסתיים בתנועה.

8. נושאי כינוי לא צריכים שם עצם כלל. אם העושה הוא כינוי, צורת הפועל היא הנושא: ذَهَبْتُ، ذَهَبْنا، ذَهَبوا. לא מוסיפים כינוי עצמאי כדי לספק אותו — ذَهَبَ هُمْ אינו ערבית — וגם לא צריכים אחד לפניו. أَنا ذَهَبْتُ אפשרי, אבל כמו أَنا أَكْتُبُ בשיעור 14 זו הדגשה, לא דקדוק.

9. הכלל מחזיק תחת כל מה שיודעים עד כאן. מילת שאלה או מילית מלפנים לא משנה מה קורה בין הפועל לנושא שלו:

• هَلْ وَصَلَ الضُّيوفُ؟
• مَتى رَجَعَتِ المُعَلِّماتُ؟
• جَلَسَ الرِّجالُ تَحْتَ الشَّجَرَةِ وضَحِكوا.

האחרון מראה את הקצב הטבעי של הפרוזה הערבית: ברגע שהנושא נקוב, הפעלים הבאים בשרשרת מפנים אליו בכינוי שבתוכם, ולכן לוקחים את צורת הרבים המלאה.

10. השגיאה עם שם. לומר *ذَهَبوا الطُّلّابُ — פועל בהתאם מלא שעומד לפני נושא-השם שלו — היא השגיאה הקלאסית, ומדקדקים ערביים כינו אותה أَكَلوني البَراغيثُ, “הפרעושים אכלו אותי”, על שם צורת המשפט. מיעוט של דיאלקטים שבטיים ישנים עשה זאת, והמדקדקים תיעדו זאת; ערבית כתובה תקנית לא מקבלת את זה. בוחרים אחד: פועל ראשון עם פועל יחיד, או נושא ראשון עם פועל מלא.

11. נשאר להמשך. השם שהפעולה נעשית אליו — المَفْعولُ بِهِ, עם סיומת האקוזטיב — הוא שיעור 29, והמשפטים כאן נמנעים ממנו. משפט פועלי בלי עושה נקוב כלל (نائِبُ الفاعِل, “המכתב נכתב”) הוא שיעור 52. משפטי עבר הבנויים על كانَ הם שיעור 32. המערכת המלאה של סיומות היחסה ותת-הסימנים שלהן היא שיעור 40.

צורות ותבניות

הטבלה המרכזית. פועל אחד, שישה נושאים, שני סדרים — כל השיעור יושב בהבדל בין שני הטורים הימניים.

אותה אסימטריה בזמן הווה — المُضارِع מתנהג כאן בדיוק כמו الماضي:

תבוני מול לא-תבוני, על وَصَلَ. שימו לב ששתי השורות התחתונות זהות משני עברי הטבלה: לריבוי של דברים יש צורה אחת בלבד.

הסיומת על ה-فاعِل, מיודע ולא מיודע. זה הנומינטיב ולא שום דבר אחר:

כסרת המפגש, לפני ואחרי:

הושמט כאן: כל מה שהפועל עשוי לשלוט בו אחרי הנושא שלו — מושאים, תוארי זמן ומקום, וסיומות האקוזטיב שהם נושאים.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• ذَهَبوا الطُّلّابُ إِلَى المَدْرَسَةِ. -> ذَهَبَ الطُّلّابُ إِلَى المَدْرَسَةِ. — זה أَكَلوني البَراغيثُ. לפני נושא-השם שלו הפועל יחיד; צורת הרבים ـوا כבר מכילה נושא משלה.
• ذَهَبَ الطّالِباتُ. -> ذَهَبَتِ الطّالِباتُ. — פועל-ראשון משמיט מספר, לא מין. נושא נקבה עדיין מושך את ה-ـَتْ אל הפועל.
• ذَهَبَ الطّالِبَ. -> ذَهَبَ الطّالِبُ. — الفاعِل הוא مَرْفوع. פתחה כאן אומרת שהתלמיד היה מה שנעשה אליו ההליכה, וזו לא המשמעות ולא קריאה אפשרית של ذَهَبَ.
• ذَهَبَ المُعَلِّمينَ. -> ذَهَبَ المُعَلِّمونَ. — הנומינטיב של ריבוי שלם זכר הוא ـونَ. المُعَلِّمينَ היא הצורה לעמדות אחרות במשפט.
• الطُّلّابُ ذَهَبَ. -> الطُّلّابُ ذَهَبوا. — האסימטריה רצה בכיוון אחד בלבד. ברגע שהנושא בחזית, הפועל חייב להתאים לו במלואו.
• ذَهَبا الطّالِبانِ. -> ذَهَبَ الطّالِبانِ. — הזוגי אינו חריג: פועל שעומד ראשון הוא יחיד גם כשהנושא שלו שני אנשים.
• الطّالِباتُ ذَهَبوا. -> الطّالِباتُ ذَهَبْنَ. — ـوا שייך לגברים ולקבוצות מעורבות. קבוצת נשים לפני הפועל שלה לוקחת ـْنَ.
• الرَّسائِلُ وَصَلْنَ. -> الرَّسائِلُ وَصَلَتْ. — מכתבים הם غَيْرُ العاقِل, ולכן הפועל יחיד נקבה בשני הסדרים. ـْنَ היה הופך את המכתבים לנשים.
• ذَهَبَتْ الطّالِباتُ. (בהגייה עם סוכון) -> ذَهَبَتِ الطّالِباتُ. — שני סוכונים לא יכולים להיפגש מעבר לתווית, ולכן ה-ت לוקח כסרה. כותבים ואומרים.
• ذَهَبَ هُمْ إِلَى السّوقِ. -> ذَهَبوا إِلَى السّوقِ. — נושא כינוי חי בתוך הפועל, ו-هُمْ שעומד אחרי ذَهَبَ לא יכול לעשות את העבודה הזו בשבילו.

טיפים

• שוננים את הניגוד כדקלום של שני טורים, לא ככלל: ذَهَبَ الطُّلّابُ / الطُّلّابُ ذَهَبوا. אומרים עד שהצירוף השגוי נשמע מוזר.
• שואלים שאלה אחת לפני שבוחרים את צורת הפועל: “הנושא לפניי או מאחוריי?” מאחור → יחיד, מין בלבד. מלפנים → הצורה המלאה מהפרדיגמה.
• ברירת המחדל בכתיבה היא פועל ראשון. זה הסדר הנייטרלי, והוא גם הקל יותר: צריך רק שתי צורות של הפועל, הפשוטה וזו עם ـَتْ.
• שומרים על סיומת הנושא באותה קפידה כמו על הפועל. רוב משפטי הלומדים שמרגישים “מוזרים” לקורא נכונים בהתאם ושגויים ב-ـُ / ـونَ / ـانِ על השם.
• לריבוי לא-תבוני, מפסיקים לחשוב על השיעור הזה לגמרי וחושבים על שיעור 11: פועל אחד ביחיד נקבה, שני הסדרים, סיימנו.
• הכסרה של ذَهَبَتِ الطّالِباتُ שווה תרגול בקול אף שרק לעיתים נדירות רואים אותה בדפוס. זה אחד הדברים הקטנים שגורמים לערבית בקריאה בקול להישמע נכון.
• אל תנסו עדיין להשתמש בסדר הזה עם מושא. נשארים עם פעלים של הליכה, הגעה, ישיבה, עבודה ומשחק, ושיעור 29 יוסיף את השם השני.