בקצרה

לערבית שני זמנים, ואחד מהם כבר מוכר. שיעור 14 נתן לכם את المُضارِع, ההווה, שמסמן את הגוף בתחילית — أَكْتُبُ، تَكْتُبُ، يَكْتُبُ. העבר, الماضي, עושה את ההפך: הגזע נשאר במקום והגוף מולחם בסוף — كَتَبْتُ، كَتَبْتَ، كَتَبَ. עשר סיומות ליחיד ולרבים, עוד שלוש לזוגי, וזה כל הזמן. אין “did”, אין פועל עזר, אין רשימת חריגים לשנן.

שתי סיבות להאט כאן. ראשית, הצורה החשופה كَتَبَ אינה רק “הוא כתב” — זו הצורה שכל מילון משתמש בה כצורת מילון, ולכן ללמוד את העבר זה ללמוד איך בכלל לחפש פעלים. שנית, כאן סימני התנועה מפסיקים להיות קישוט. בלי ניקוד, كتبت היא ארבע מילים שונות: “כתבתי”, “כתבת” (לגבר), “כתבת” (לאישה) ו”היא כתבה”. רק ה-تَشْكيل — או המשפט מסביב — מבדיל ביניהן. כל מה שהמסלול אמר על ניקוד גובה כאן את התשלום הראשון האמיתי.

הכלל

1. צורת המילון היא משפט גמור. לערבית אין שם פועל. במילון אנגלי מדפיסים “to write”, ובעברית “לכתוב”; במילון ערבי מדפיסים كَتَبَ, שפירושו מילולית “הוא כתב”. הצורה הזו היא הגזע החשוף בלי תוספת, והיא הבסיס שממנו בונים את כל עשרת הגופים. שלוש אותיות, שלוש תנועות: كَتَبَ. כשהמסלול הזה או כל מילון נוקב בפועל, הוא נוקב בו בצורה הזו.

2. الماضي הוא مَبْنِيٌّ — הסיומת שלו לעולם לא משתנה לפי התחביר. שמות עצם מחליפים את התנועה הסופית לפי התפקיד במשפט (مَرْفوع، مَنْصوب، مَجْرور), וזמן ההווה של שיעור 14 ישנה אחר כך את הסיומת לפי הדרך. الماضي לא עושה לא זה ולא זה. הוא مَبْنِيٌّ, קפוא (מבני) — קבוע. كَتَبَ מסתיים בפתחה כפועל בראש המשפט, אחרי מילת שאלה, בתחילת משפט, באמצעו, בכל מקום. הפתחה הזו חלק מהמילה, לא סיומת יחסה שאפשר להשמיט בדיבור זהיר:

• كَتَبَ الدَّرْسَ. — הוא כתב את השיעור
• مَتى كَتَبَ الدَّرْسَ؟ — מתי הוא כתב את השיעור?

3. סופיות שמתחילות בעיצור כופות سُكون על עיצור השורש האחרון. שש מהסיומות נפתחות בעיצור — ـتُ، ـتَ، ـتِ، ـتُمْ، ـتُنَّ، ـنا — ועוד ـنَ ל-هُنَّ ו-ـتُما לזוגי. הערבית לא סובלת את הפתחה של كَتَبَ יושבת לפניהן, ולכן עיצור השורש השלישי משתתק:

كَتَبَ + تُ -> كَتَبْتُ ، كَتَبَ + نا -> كَتَبْنا ، كَتَبَ + نَ -> كَتَبْنَ

אמרו את זה כקצב: הגזע נסגר להברה סגורה אחת, كَتَبْ, והסיומת נוחתת עליה — كَتَبْتُ، كَتَبْنا، كَتَبْتُمْ. כלל הסוכון האחד הזה מייצר שבע מעשר הצורות, ואת הזוגי كَتَبْتُما איתן.

4. סופיות שנפתחות בתנועה משאירות את הפתחה במקום. שאר הסיומות נפתחות בתנועה, ושם עיצור השורש האחרון שומר את הפתחה: هِيَ كَتَبَتْ، هُما كَتَبا، هُما كَتَبَتا. את זו צריך להסתכל פעמיים: هُمْ: עיצור השורש האחרון מתעגל לדמה וה-و נושא אותה כתנועה ארוכה — كَتَبوا. ה-ت של كَتَبَتْ הוא تاءُ التَّأْنيثِ السّاكِنَةُ, ה-ت הנקבי, ואין לו תנועה משלו. (אם המילה הבאה נפתחת ב-الـ, הסוכון הזה מקבל כסרה מסייעת כדי שהמילים יתחברו: ذَهَبَتِ الطّالِبَةُ إِلَى المَدْرَسَةِ. תשמעו את זה כל הזמן; זה לא משנה כלום בצורת הפועל עצמה.)

5. האליף השקטה ב-كَتَبوا. ה-ا בסוף كَتَبوا לא נהגית ואינה תנועה. זה התקן כתיב טהור עם שם — الأَلِفُ الفارِقَةُ, “האליף המבדילה” — שתפקידו היחיד לסמן שה-و הוא واوُ الجَماعَةِ, ואו הריבוי, ולא אות שורש או המילה وَ (“ו-”). בכל פעם שפועל מסתיים בואו הריבוי, האליף הזו באה אחריו אוטומטית: كَتَبوا، دَرَسوا، ذَهَبوا، جَلَسوا، فَهِموا. לעולם לא *كَتَبو. התייחסו ל-وا כאל סיומת אחת בלתי-נפרדת של שתי אותיות ולעולם לא תשאירו אותה. (היא כן נעלמת ברגע שכינוי מושא נצמד לפועל — كَتَبوهُ — אבל כינויי מושא הם שיעור 29; עד אז, תמיד כותבים את האליף.)

6. הסיומת כבר אומרת מי, ולכן הכינוי רשות. كَتَبْتُ יכול לומר רק “כתבתי”; אף גוף אחר של הפועל לא מסתיים ב-ـْتُ. הוספת أَنا לכן לא נדרשת, ופיזורה על כל משפט הוא אחד הסימנים הרועשים ביותר של מתחיל:

• ذَهَبْتُ إِلَى السّوقِ. — הלכתי לשוק (רגיל)
• أَنا ذَهَبْتُ إِلَى السّوقِ. — אני הלכתי לשוק (ניגוד: אני, לא אתה)

הכינוי העצמאי של שיעור 6 נכנס רק כשרוצים את ההדגשה הזו, או כשהמשפט מעמיד אדם מול אדם: أَنا دَرَسْتُ وهُوَ لَعِبَ. בסיפור רגיל, משמיטים אותו.

7. תנועת האמצע היא רכושו של הפועל — רק המילון יודע אותה. בצורת המילון של פועל פעיל מצורה I, עיצור השורש הראשון מקבל פתחה והאחרון מקבל את הפתחה הקבועה הזו. האמצעי הוא המקום שבו פעלים נבדלים, והוא נותן שלוש תבניות:

מעט במשמעות מנבא איזו מקבלים — دَرَسَ ו-شَرِبَ הם פעלים יוצאים רגילים עם תנועות שונות. אי אפשר לגזור אותה, לכן מחפשים במילון ושומרים אותה עם המילה. החדשות הטובות: היא יציבה. איזו תנועה שיש לעיצור האמצעי ב-كَتَبَ, הוא שומר בכל שלוש-עשרה הצורות. شَرِبَ נותן شَرِبْتُ، شَرِبَتْ، شَرِبْنا، شَرِبوا — הכסרה לעולם לא הופכת לפתחה. فَعُلَ הוא הנדיר, והוא בעיקר תכונות ולא פעולות (“גדל”, “נעשה טוב”).

8. לומדים את גזע העבר וגזע ההווה כפריט אחד. גם תנועת האמצע של העבר לא מנבאת את זו של ההווה: كَتَبَ נותן يَكْتُبُ עם דמה, אבל جَلَسَ נותן يَجْلِسُ עם כסרה ו-ذَهَبَ נותן يَذْهَبُ עם פתחה. המילונים מדפיסים את שתיהן בדיוק בגלל זה. מעכשיו, כשפוגשים פועל חדש, רושמים את הזוג — كَتَبَ / يَكْتُبُ — לעולם לא רק אחד. שתי נטיות עוזרות קצת: פעלים מסוג فَعِلَ בדרך כלל לוקחים פתחה בהווה — شَرِبَ، سَمِعَ، فَهِمَ، لَعِبَ נותנים يَشْرَبُ، يَسْمَعُ، يَفْهَمُ، يَلْعَبُ — והפעלים הנדירים מסוג فَعُلَ תמיד לוקחים דמה (كَبُرَ / يَكْبُرُ).

9. كتبت: שלד אחד, ארבע מילים. מסירים את סימני התנועה ו-كَتَبْتُ (אני), كَتَبْتَ (אתה), كَتَبْتِ (את) ו-كَتَبَتْ (היא) כולם נכתבים كتبت. ערבית אמיתית מדפיסה אותם כך. שניים מהם בוגדניים במיוחד כי הם נבדלים רק במקום הסוכון:

• كَتَبْتَ — אתה כתבת (לגבר): סוכון על ה-ب, פתחה על ה-ت
• كَتَبَتْ — היא כתבה: פתחה על ה-ب, סוכון על ה-ت

אותן שתי אותיות, אותם שני סימנים, מוחלפים. בטקסט אמיתי המילים מסביב מכריעות: נושא-שם שעומד אחרי הפועל יכול להיות רק גוף שלישי — كتبت الطالبة رسالة הוא “התלמידה כתבה מכתב” — ובמקום אחר זה אל מי הפסקה פונה, או על מי היא מדברת, שמחליט. המיומנות הזו היא עסקי מדריך ההגייה. כאן עושים את ההפך: מנקדים הכול שכותבים, בקול ועל הנייר, עד ששני הקצבים — كَتَبْتَ עם ההברה האמצעית הסגורה מול كَتَبَتْ עם הפתוחה — הם שני צלילים שונים בראש ולא כתיב אחד דו-משמעי.

10. מה הזמן באמת אומר. الماضي מדווח על מאורע כגמור. הוא מכסה את העבר הפשוט האנגלי (“למדתי אתמול”), ולעיתים קרובות גם את מה שהאנגלית קוראת present perfect (“כבר למדתי”), כי הערבית לא מפצלת אותם — וגם העברית לא. מה שהוא לעולם לא עושה הוא לתאר פעולה בתהליך — “הייתי כותב” אינו الماضي לבדו. שרשור פעלים בעבר נותן סיפור, וזה מה שהזמן הזה מיועד לו:

دَخَلْتُ الغُرْفَةَ وجَلَسْتُ وفَتَحْتُ الكِتابَ. — נכנסתי לחדר, ישבתי ופתחתי את הספר.

כל השאר על העבר מגיע אחר כך: שלילה עם ما או لَمْ היא שיעור 37, “היה” עם كانَ היא שיעור 32, ה-”הרגע עשה” המחודד עם قَدْ הוא שיעור 45, והסביל كُتِبَ הוא שיעור 52.

11. פעלים שלמים כאן, שורשים מסובכים אחר כך. כל פועל בשיעור הזה הוא الفِعْلُ الصَّحيحُ السّالِمُ — שלושה עיצורים יציבים שלעולם לא משתנים. פעלים שעיצור השורש האמצעי או האחרון שלהם הוא و או ي משנים את הגזע בעבר (قالَ، باعَ، مَشى) והם שיעורים 50 ו-51; שורשים עם המזה ומוכפלים הם שיעור 49; המשקלים הנגזרים כמו دَرَّسَ ו-اِسْتَقْبَلَ הם שיעורים 46–48. שום דבר מזה לא נוגע במה שלומדים עכשיו, כי שלוש-עשרה הסיומות בטבלה למטה זהות לכל פועל בשפה. רק הגזע שלפניהן משתנה — ועם שורש חלש הגזע והסיומת יכולים להתמזג (שיעורים 49–51).

צורות ותבניות

פועל שלם מצורה I كَتَبَ (ك-ت-ب, “לכתוב”) — עשרת גופי היחיד והרבים:

הזוגי (שיעור 12), שלוש משבצות — אין זוגי בגוף ראשון:

שלוש מחלקות תנועת האמצע, זו לצד זו במשבצות שמראות את התנועה הכי טוב:

מה לרשום במחברת אוצר המילים — תמיד שני הגזעים:

שלד אחד בלי ניקוד, ארבע קריאות — הסיבה שהמסלול מדפיס את התנועות:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• كَتَبو -> كَتَبوا — ואו הריבוי תמיד גורר אחריו الأَلِفُ الفارِقَةُ. כותבים وا כסיומת אחת של שתי אותיות והשגיאה לא יכולה לקרות.
• كَتَبَتُ -> كَتَبْتُ — סיומת עיצור כופה סוכון על עיצור השורש האחרון. אין תנועה בין ה-ب ל-ت.
• كَتَبَتْ رِسالَةً במשמעות “כתבת מכתב” -> كَتَبْتَ رِسالَةً — كَتَبَتْ הוא “היא כתבה”. שני הסימנים פשוט מוחלפים: סוכון על ה-ب ל”אתה”, סוכון על ה-ت ל”היא”.
• كَتَبْ -> كَتَبَ — הפתחה הסופית היא הצורה עצמה, לא סיומת יחסה שאפשר להשמיט. (הסיומת בלי תנועה שאולי שמעתם היא הרגל של דיאלקט מדובר, לא الفُصْحى.)
• شَرَبْتُ -> شَرِبْتُ — תנועת האמצע שייכת לפועל, לא לגוף. شَرِبَ הוא פועל فَعِلَ בכל משבצת.
• كَتَبْتُنَ -> كَتَبْتُنَّ — ה-ن של أَنْتُنَّ ו-هُنَّ מוכפל; בלי השדה המילה לא קיימת.
• كَتَبْنا במשמעות “הן כתבו” -> كَتَبْنَ — ـْنا הוא نَحْنُ, “אנחנו”. هُنَّ לוקח את ה-ـْنَ החשוף בלי אליף.
• البَناتُ دَرَسوا -> البَناتُ دَرَسْنَ — ריבוי נקבה תבוני לוקח את סיומת הרבים הנקבה. כלל שיעור 11 שמרשה יחיד נקבה חל על ריבוי לא-תבוני, לא על בנות.
• البِنْتانِ كَتَبا -> البِنْتانِ كَتَبَتا — הזוגי שומר את המין בפועל, אף שהכינוי هُما לא.
• أَنا ذَهَبْتُ إِلَى السّوقِ وأَنا رَجَعْتُ بَعْدَ ساعَةٍ. -> ذَهَبْتُ إِلَى السّوقِ ورَجَعْتُ بَعْدَ ساعَةٍ. — הסיומת כבר נושאת “אני”. חזרה על أَنا הופכת סיפור רגיל לניגוד דחוק.

טיפים

• שוננים את הסיומות, לא את הפועל. מדקלמים ـْتُ، ـْتَ، ـْتِ، ـَ، ـَتْ، ـْنا، ـْتُمْ، ـْتُنَّ، ـوا، ـْنَ פעם אחת ואפשר לנטות כל פועל בערבית בגופים: הצורות הנגזרות לוקחות בדיוק את אותו סט, ושורשים חלשים לוקחים אותו על גזע מעוצב מחדש (שיעורים 49–51).
• מקבצים את העשר לפי צורה: שש נפתחות ב-ت — חמשת גופי “אני / אתה” ועוד هِيَ עם ـَتْ — שתיים נפתחות ב-ن (نَحْنُ ـْنا ו-هُنَّ ـْنَ), ושתי משבצות גוף שלישי זכר, كَتَبَ ו-كَتَبوا, לא נושאות אף אחת. שלוש משפחות קטנות מנצחות רשימה שטוחה אחת.
• מנקדים את كتبت ביד בכל פעם שכותבים אותו, לפחות שבוע. זה המקום הראשון במסלול שבו تَشْكيل מצדיק את עצמו, וההרגל הוא מה שמאפשר אחר כך לקרוא ערבית אמיתית בלי ניקוד.
• כל פועל חדש נכנס למחברת כזוג, كَتَبَ / يَكْتُبُ. רישום רק של העבר משאיר בלי יכולת לומר את ההווה, והתנועה באמת לא ניתנת לניחוש.
• ספרו אתמול בקול בגוף ראשון: ذَهَبْتُ، دَرَسْتُ، شَرِبْتُ، عَمِلْتُ، رَجَعْتُ. חמישה פעלים ועוד כמה מילות זמן כבר עושים פסקה.
• מתעלמים לעת עתה: איך שוללים פועל עבר (שיעור 37), איך אומרים “היה” (שיעור 32), וכל דבר עם و או ي בתוך השורש (שיעורים 50–51). קודם פעלים שלמים.
• אל תחפשו עבר מתמשך. “הייתי כותב” צריך מבנה שהערבית בונה אחרת; الماضي לבדו תמיד מדווח על מאורע שהסתיים.