בקצרה

שיעור 2 נתן לכם נשוא خَبَر שהיה מילה אחת: البَيْتُ كَبيرٌ. זו רק הקטנה משלוש הצורות שלו. גם נשוא خَبَر יכול להיות משפט שלם (البَيْتُ بابُهُ واسِعٌ, “הבית — דלתו רחבה”) או מילת יחס עם השם שלה (الكِتابُ عَلى الطّاوِلَةِ). שום דבר חדש לא נוסף למשפט: עדיין مُبْتَدَأ ועוד خَبَر, עדיין בלי פועל, עדיין جُمْلَةٌ اسْمِيَّةٌ. רק המקום השני גדל.

הצורה השלישית היא זו שמשתלמת מיד, כי כך הערבית אומרת “יש לי”. אין פועל שעושה את עבודת ה-”to have” האנגלי — לא ב-A1 ולא אחר כך; גם לעברית אין (“יש לי ספר”, בלי פועל). במקום זה לוקחים נשוא של מילת יחס, מזיזים אותו לקדמת המשפט, ונותנים לדבר שבבעלות לבוא אחריו כנושא לא מיודע: عِنْدي كِتابٌ, “אצלי ספר”. אותה תנועה נותנת גם “יש”: في الغُرْفَةِ رَجُلٌ، هُناكَ مُشْكِلَةٌ. לומדים כאן מנגנון קטן אחד, ושני סוגי המשפט השכיחים ביותר בערבית מגיעים איתו.

הכלל

1. ה-خَبَر בא בשלוש צורות. הדקדוק הערבי נותן להן שמות, והשמות שווים לידיעה כי כל שיעור אחר כך משתמש בהם.

• خَبَرٌ مُفْرَدٌ — מילה אחת, שם עצם או שם תואר, בדרך כלל לא מיודע, ו-مَرْفوع: البَيْتُ كَبيرٌ، سَميرٌ مُهَنْدِسٌ. זה שיעור 2.
• خَبَرٌ جُمْلَةٌ — משפט שלם שעושה את עבודת הנשוא: البَيْتُ بابُهُ واسِعٌ، الوَلَدُ يَلْعَبُ في الحَديقَةِ.
• خَبَرٌ شِبْهُ جُمْلَةٍ — “מעין-משפט”: מילת יחס ועוד השם שלה (جارٌّ ومَجْرورٌ) או מילת מקום/זמן (ظَرْفٌ): الكِتابُ عَلى الطّاوِلَةِ، المُدَرِّسُ في الصَّفِّ، الحَقيبَةُ تَحْتَ السَّريرِ.

2. خَبَر שהוא פסוקית צריך כינוי שמצביע אחורה. ב-البَيْتُ بابُهُ واسِعٌ פסוקית הנשוא היא بابُهُ واسِعٌ, עצמה משפט שמני זעיר עם مُبْتَدَأ משלה (بابُهُ) ו-خَبَر (واسِعٌ). מה שקושר אותה ל-البَيْتُ הוא ה-ـهُ הקטן על بابُ. הכינוי הזה נקרא الرّابِط, “המקשר”, והוא חובה: מסירים אותו ושני החצאים מתפרקים. הוא מתאים ל-مُبْتَدَأ החיצוני במין ובמספר: الشَّقَّةُ نَوافِذُها كَبيرَةٌ، الطّالِبُ خَطُّهُ جَميلٌ، المَدينَةُ شَوارِعُها نَظيفَةٌ.

על הפסוקית כולה לא כותבים סיומת יחסה — למשפט אין תנועה לשאת. המדקדקים אומרים שהיא עומדת فِي مَحَلِّ رَفْعٍ, “במקום הנומינטיב”. לעת עתה זו תווית, לא משימה.

3. סדר המילים מתהפך כשה-مُبْتَدَأ לא מיודע. ברירת המחדל היא مُبْتَدَأ ואז خَبَر. אבל שיעור 2 גם אמר שה-مُبْتَدَأ חייב להיות מיודע — ו”יש לי ספר” צריך אחד לא מיודע, כי הספר הוא מידע חדש. הערבית פותרת את הסתירה בהזזת ה-شِبْهُ الجُمْلَةِ לקדמת המשפט:

عِنْدي كِتابٌ. / لي أَخٌ. / في الغُرْفَةِ رَجُلٌ.

הנשוא שהוקדם הוא עכשיו خَبَرٌ مُقَدَّمٌ (“נשוא מוקדם”) והשם מאחוריו مُبْتَدَأٌ مُؤَخَّرٌ (“נושא מאוחר”). זו לא העדפת סגנון ולא הדגשה: עם נושא לא מיודע ההקדמה חובה. *كِتابٌ عِنْدي אינו משפט שיליד כותב.

עם נושא מיודע שני הסדרים זמינים ושניהם רגילים: الكِتابُ عِنْدي ו-عِنْدي الكِتابُ. אבל אז המשמעות שונה — “הספר אצלי”, על ספר שכבר בדיון. לכן عِنْدي الكِتابُ לעולם לא יכול להיות התרגום של “יש לי ספר”.

4. הנושא המאוחר נשאר مَرْفوع ולא מיודע. הוא נושא המשפט, לא מושא של שום דבר, ולכן הוא נושא ـٌ: عِنْدي كِتابٌ، لي أَخٌ، في الغُرْفَةِ رَجُلٌ. שימו לב לשתי הסיומות השונות זו ליד זו במשפט קצר אחד: השם אחרי מילת היחס הוא مَجْرور (الغُرْفَةِ, עם כסרה) ואילו הנושא המאוחר הוא مَرْفوع (رَجُلٌ, עם תנווין דמה). אף אחד מהם לא מקבל פתחה כאן.

5. عِنْدَ ו-مَعَ שומרים על הפתחה שלהם. שניהם מילות ظَرْف — מילת מקום ומילת לוואי — ושניהם עומדים באקוזטיב, ומשם באה הפתחה שלהם. היא נשארת במקומה לפני הכינויים החבורים: عِنْدَكَ، عِنْدَهُ، مَعَنا، לעולם לא *عِنْدُكَ או *عِنْدِكَ. החריג היחיד הוא גוף ראשון, שבו ה-ـي מושך כסרה לפני עצמו כאן כמו בכל מקום אחר (שיעור 7): ה-د של عِنْدي וה-ع של مَعي נושאים את הכסרה הזו, לא פתחה — לעולם לא *عِنْدَي، *مَعَي. המקום היחיד הנוסף שבו عِنْدَ מחליף צורה הוא אחרי مِنْ, שמושך אותו לגניטיב: مِنْ عِنْدِهِ “ממקומו”. כרגיל תנועה קצרה סופית לא נשמעת בהפסק: מי שעונה ל-هَلْ عِنْدَهُ قَلَمٌ؟ ב-نَعَمْ، عِنْدَهُ חשוף עוצר על عِنْدَهْ. הדמה עדיין נכתבת.

בינתיים لِـ מתנהג כמו ששיעור 7 תיאר: הוא מחליף את הכסרה בפתחה לפני כל סופית חוץ מגוף ראשון — لَكَ، لَهُ، لَها، لَنا، لَهُمْ, אבל لي.

6. שלוש מילים ל-”יש לי”, והן לא ניתנות להחלפה. האנגלית משטיחה את הכול לפועל אחד; גם העברית אומרת בעיקר “יש לי”. הערבית מחייבת לבחור.

• عِنْدَ — “ברשותו של מישהו”. דברים שיש לכם או זמינים לכם: כסף, מכונית, שאלה, פגישה, זמן, רעיון. عِنْدي سَيّارَةٌ، عِنْدَنا اِمْتِحانٌ غَدًا، عِنْدَها فِكْرَةٌ. זו ברירת המחדל היומיומית לחפצים.
• لِـ — בעלות במובן המלא, ועוד קרבה משפחתית, זכויות ותכונות מובנות. קרובים מקבלים لِـ, לא عِنْدَ: لي أَخٌ “יש לי אח”. כך גם זכויות ותכונות: لَهُ حَقٌّ في ذٰلِكَ، لَها صَوْتٌ جَميلٌ، لِلْمَدينَةِ تاريخٌ طَويلٌ.
• مَعَ — “עליי עכשיו”, פיזית ביד או בכיס. هَلْ مَعَكَ قَلَمٌ؟ שואל אם אתם נושאים עט ברגע זה; هَلْ عِنْدَكَ قَلَمٌ؟ שואל אם יש לכם אחד. مَعي المِفْتاحُ אומר שהמפתח עליי.

הגבול בין عِنْدَ ל-لِـ אינו מוחלט בשימוש המודרני, ו-عِنْدي أَخٌ נשמע. אבל הזוגות عِنْدي سَيّارَةٌ / لي أَخٌ הם ברירות המחדל הבטוחות והתקניות, ו-كِتابٌ لي “ספר שלי” (שיעור 7) הוא תמיד רק لِـ.

7. ואחריהם שם עצם במקום כינוי. שלושתם מקבלים שם מלא באותה קלות כמו סופית, והשם שאחריהם הוא مَجْرور עם כסרה: عِنْدَ الطَّبيبِ وَقْتٌ، مَعَ سَميرٍ حَقيبَةٌ، لِـ الطُّلّابِ حُقوقٌ — נכתב כמילה אחת, لِلطُّلّابِ. אחרי لِـ הכסרה הזו באה ממילת היחס עצמה (שיעור 16); אחרי عِنْدَ ו-مَعَ היא באה מסמיכות, ה-إِضافَة של שיעור 20. אותה תוצאה נראית בשני המקרים.

8. هُناكَ ל-”יש”. هُناكَ הוא פשוט תואר הפועל המקומי “שם” — מילה אחרת מכינויי הרמז של שיעור 13, אף שהוא בנוי על אותו זוג هُنا/هُناكَ שהוזכר שם — והערבית המודרנית משתמשת בו בדיוק כמו שהאנגלית משתמשת ב-”there” הקיומי:

هُناكَ مُشْكِلَةٌ. / هُناكَ مَطْعَمٌ قَريبٌ. / هُناكَ طالِبٌ في المَكْتَبِ.

מבנית זה אותו משפט שלמדתם זה עתה: נשוא מוקדם עם נושא מאוחר לא מיודע, עדיין مَرْفوع, עדיין עם תנווין. המילה هُناكَ עצמה לעולם לא משתנה — אין מין, אין מספר, אין סיומת. והנושא שלה בדרך כלל לא מיודע: *هُناكَ الرَّجُلُ فِي الغُرْفَةِ אינו “האיש בחדר”; בשביל זה כותבים الرَّجُلُ فِي الغُرْفَةِ, משפט שמני רגיל עם נושא מיודע.

כשהמקום נקוב, הקדמה פשוטה טובה באותה מידה ואלגנטית קצת יותר: في الغُرْفَةِ رَجُلٌ، أَمامَ البَيْتِ حَديقَةٌ صَغيرَةٌ. השתמשו ב-هُناكَ כשאין מקום לתת לו שם.

9. أَنا عِنْدي — דקדוקי, אבל לא ברירת המחדל. לומדים מוסיפים את הכינוי כי באנגלית יש “I”. גם העברית לא צריכה אותו (“יש לי מכונית”, לא “אני יש לי”): ה-ـي בתוך عِنْدي כבר אומר מי. בכתב מלא, أَنا عِنْدي سَيّارَةٌ הוא למעשה خَبَرٌ جُمْلَةٌ מכלל 2 — أَنا הוא ה-مُبْتَدَأ, عِنْدي سَيّارَةٌ הוא משפט שלם המשמש נשוא שלו, וה-ي הוא כינוי המקשר. לכן זה תקין, וזה נקרא כניגוד: “אני יש לי מכונית (מה שיש לאחרים לא חשוב).” כקביעה נייטרלית, משמיטים את أَنا.

10. זה לא נושא השיעור הזה. לומר שאין לכם משהו צריך لَيْسَ عِنْدي, וזה שיעור 23. לומר שהיה לכם משהו צריך كانَ عِنْدي, שיעור 32 — ובשני המקרים השם שבבעלות נשאר בדיוק כמו כאן, مَرْفوع ולא מיודע, כי לנשוא شِبْهُ جُمْلَةٍ אין סיומת משלו להעביר: كانَ عِنْدي كِتابٌ, לעולם לא *كانَ عِنْدي كِتابًا. ה-يوجَدُ / لا يوجَدُ הרשמי “קיים”, פועל בסביל, מחכה לשיעור 52. הכול בעמוד הזה הוא הווה, חיובי ובלי פועל.

צורות ותבניות

שלוש הצורות של خَبَر

عِنْدَ، لِـ، مَعَ עם הכינויים החבורים

ארבעת הגופים שנשארו בנויים באותו אופן והושמטו רק כדי שהטבלה תישאר קריאה: عِنْدَكُنَّ، عِنْدَهُنَّ، لَكُنَّ، لَهُنَّ، مَعَكُنَّ، مَعَهُنَّ לרבים הנקבה, ו-عِنْدَكُما، عِنْدَهُما، لَكُما، لَهُما، مَعَكُما، مَعَهُما לזוגי. שימו לב ש-هُ שומר על הדמה שלו בכל הטבלה כאן, כי פתחה באה לפניו (שיעור 7).

התבנית המוקדמת, משבצת אחרי משבצת

בחירה בין השלושה

דוגמאות

טעויות נפוצות

• عِنْدي الكِتابُ. (במשמעות “יש לי ספר”) -> عِنْدي كِتابٌ. — הנושא המאוחר חייב להישאר לא מיודע. עם الـ אמרתם “יש לי הספר”, על אחד שכבר ידוע למאזין.
• كِتابٌ عِنْدي. -> عِنْدي كِتابٌ. — נושא לא מיודע לא יכול לפתוח את המשפט. צריך להקדים את ה-شِبْهُ الجُمْلَةِ; זה מה שמתיר את השם הלא מיודע.
• عِنْدي كِتابًا. -> عِنْدي كِتابٌ. — كِتابٌ הוא ה-مُبْتَدَأ של המשפט, לא מושא. אין כאן פועל שישים משהו באקוזטיב.
• أَنا أَمْلِكُ قَلَمًا. (במשמעות “יש לי עט”) -> مَعي قَلَمٌ. — אל תחפשו פועל “to have”. مَلَكَ — يَمْلِكُ “להיות בעלים” קיים והוא נכון לבעלות ממשית (يَمْلِكُ سَيّارَةً “יש לו מכונית בבעלותו”), אבל הוא כבד מדי לעט בכיס, והוא לא יתרגם כלל “יש לי שאלה / מבחן / אח”.
• أَنا عِنْدي سَيّارَةٌ. (כקביעה נייטרלית) -> عِنْدي سَيّارَةٌ. — ה-ـي כבר נוקב בבעלים. أَنا דקדוקי אבל מוסיף ניגוד שכנראה לא התכוונתם אליו.
• عِنْدُكَ وَقْتٌ؟ / لِكَ بَيْتٌ جَميلٌ. -> هَلْ عِنْدَكَ وَقْتٌ؟ / لَكَ بَيْتٌ جَميلٌ. — שתי המילים נושאות פתחה לפני סופית: عِنْدَ שומר את זו שיש לו תמיד, ו-لِـ מחליף את הכסרה באחת. החריג הוא ـي של גוף ראשון, שלוקח כסרה לפני עצמו בשלושתם: لي، عِنْدي، مَعي.
• مَعي أَخٌ في القاهِرَةِ. (במשמעות “יש לי אח בקהיר”) -> لي أَخٌ في القاهِرَةِ. — مَعَ היה אומר שהוא עומד לידכם. קרובים שייכים ל-لِـ.
• هُناكَ الرَّجُلُ في الغُرْفَةِ. -> في الغُرْفَةِ رَجُلٌ. / الرَّجُلُ في الغُرْفَةِ. — هُناكَ מציג משהו חדש, לכן השם שלו לא מיודע. שם מיודע עושה במקום זאת משפט שמני רגיל.
• البَيْتُ بابُ واسِعٌ. -> البَيْتُ بابُهُ واسِعٌ. — פסוקית המשמשת خَبَر צריכה את כינוי המקשר שקושר אותה חזרה ל-مُبْتَدَأ. בלי ـهُ שני החצאים לא קשורים.
• الكِتابُ عَلى الطّاوِلَةُ. -> الكِتابُ عَلى الطّاوِلَةِ. — בתוך ה-شِبْهُ الجُمْلَةِ מילת היחס עדיין שולטת בשם שלה: כסרה, לא דמה.

טיפים

• בעברית כבר אומרים “יש לי ספר” בלי פועל “have” — אותו היגיון בערבית: קודם מילת היחס, אחר כך הדבר. תחשבו “אצלי ספר”, והסדר מסתדר לפני שכותבים משהו: אצלי ספר, לי אח, בחדר איש.
• קבעו את שתי הסיומות כזוג: כסרה אחרי מילת היחס, תנווין דמה על הדבר שבבעלות — في الغُرْفَةِ رَجُلٌ. אם שתי המילים שלכם מסתיימות אותו דבר, אחת מהן שגויה.
• תרגלו את שלושת הטורים כשלושה דקלומים קצרים — عِنْدي، عِنْدَكَ، عِنْدَكِ، عِنْدَهُ… ואז لي، لَكَ، لَكِ، لَهُ… ואז مَعي، مَعَكَ، مَعَكِ، مَعَهُ… אלה אותן שתים-עשרה סיומות שכבר למדתם בשיעור 7, אז זו חזרה, לא שינון חדש.
• מיינו את אוצר המילים כשאתם פוגשים אותו: מכוניות, כסף, זמן ושאלות הולכים עם عِنْدَ; אחים, אחיות, זכויות וקולות הולכים עם لِـ; מפתחות, טלפונים ועטים בכיס הולכים עם مَعَ.
• בכל פעם שמשפט שלכם נפתח בשם לא מיודע, עצרו והפכו אותו. הבדיקה האחת הזו תופסת את רוב השגיאות שהתבנית הזו מייצרת.
• השתמשו ב-هُناكَ בחופשיות ל-”יש” — הוא לא מסומן, מודרני וקבוע — אבל העדיפו הקדמה פשוטה כשאתם נוקבים במקום בכל מקרה.
• התעלמו לעת עתה מההקדמה ההדגשתית של הסגנון הספרותי, שבה הסדר עצמו נושא את הרטוריקה (لِلَّهِ الأَمْرُ וכדומה). זה אמיתי, ושום דבר ב-A1 לא צריך את זה.
• אל תנסו עדיין לשלול את זה או להעביר לעבר. لَيْسَ عِنْدي ו-كانَ عِنْدي משאירים את השם שבבעלות ללא שינוי — שווה להציץ בזה עכשיו — והתבנית המלאה מחכה בשיעורים 23 ו-32.