בקצרה

מילות יחס הן המילים הקטנות שמציבות דבר אחד ביחס לאחר: בבית, מבית הספר, אל העיר, עם חבר. הערבית צריכה בערך תריסר מהן, והן בין המילים הראשונות שתזהו בכל טקסט. מילות היחס האנגליות מפורסמות בחוסר הניבוי שלהן; גם הערביות לא ניתנות לניבוי כשמדובר במשמעות — אבל הדקדוק שלהן הוא כלל מכני אחד שלעולם אין לו חריג.

הכלל נמצא בשם. جَرّ פירושו “גרירה”, ו-حَرْفُ جَرّ גורר את השם מאחוריו ליחסת הגניטיב: השם נעשה مَجْرور ובדרך כלל מסתיים בכסרה. فِي بَيْتٍ، فِي البَيْتِ، إِلَى المَدينَةِ — כל אחד מהם מסתיים באותו צליל. לכן השיעור הזה הוא באמת רשימת אוצר מילים קצרה ועוד סיומת אחת, עטופות בשלושה הרגלי כתיב: שלוש מהמילים האלה נכתבות דבוקות למילה הבאה, אחת מהן מחליפה צורה לפני الـ, וכולן מקבלות את הכינויים החבורים שפגשתם בשיעור 7.

הכלל

1. הכלל האחד: מה שבא אחרי הוא مَجْرور. שמים מילת יחס לפני שם והתנועה הסופית של השם נעשית כסרה (בסעיף 6 יש מחלקה אחת של שמות שמראה את אותו גניטיב בפתחה במקום). שום דבר אחר בשם לא משתנה — הוא שומר על התווית או על התנווין, שומר על המין והמספר — רק סיומת היחסה זזה:

• לא מיודע, לכן הכסרה כפולה (תנווין כסרה, ـٍ): فِي بَيْتٍ، مِنْ مَدْرَسَةٍ، مَعَ صَديقٍ
• מיודע ב-الـ, לכן כסרה בודדת (ـِ): فِي البَيْتِ، مِنَ المَدْرَسَةِ، إِلَى المَدينَةِ
• מיודע בכינוי חבור, אותה כסרה בודדת מתחת לכינוי: فِي بَيْتِهِ، مَعَ صَديقِنا

שם תואר שמתאר את השם ההוא הולך אחריו אל הגניטיב, בדיוק כמו ששיעור 8 אמר שיהיה: فِي البَيْتِ الكَبيرِ “בבית הגדול”, فِي بَيْتٍ كَبيرٍ “בבית גדול”. שם התואר מעתיק גם את היחסה וגם את היידוע, ולכן שתי המילים מתחרזות.

זה המקום הראשון במסלול שבו סיומת יחסה נכפית עליכם על ידי מילה אחרת. למדו זאת כרפלקס: מילת יחס ראשונה, כסרה שנייה, בלי לחשוב באמצע.

2. שלוש-עשרה שאתם באמת צריכים. ספרי לימוד ערביים מונים בערך שבע-עשרה حُروف جَرّ, כמה מהן תפגשו רק בשירה ובשבועות. הסט העובד בטבלה למטה. כמה הערות שכדאי שיהיו לפני שמשתמשים בהן:

• في היא גם “בתוך” וגם “ב-” של מקום — הערבית לא מפצלת אותן כמו האנגלית, ובזה היא מסכימה עם העברית.
• بِـ היא הכלי (“בעט”), האמצעי (“ברכב”), ולעיתים קרובות פשוט “ב-” עם מקומות ומחירים.
• مَعَ היא חברה — “עם חבר” — ולעולם לא כלי. האנגלית “with” מכסה את שתיהן; העברית מפצלת כמו הערבית (ב- לכלי, עם לחברה), וזה הזוג שתערבבו ראשון אם תחשבו באנגלית.
• عِنْدَ היא “אצל מישהו, ברשות מישהו”; כך גם הערבית אומרת “יש ל-” (שיעור 17).
• لِـ היא “למען, אל, שייך ל-”; كَـ היא “כמו, כ-”.

שלוש שורות בתחתית הטבלה צריכות הערת שוליים. بَعْدَ ו- قَبْلَ אינן באמת حُروف جَرّ כלל — הן ظُروف, תוארי פועל של זמן ומקום, וכך גם مَعَ ו- عِنْدَ אם מדקדקים. حَتَّى כן שייכת לרשימה המסורתית של מילות יחס, אבל רוב הזמן תפגשו אותה בחזית פועל כ”עד ש- / כדי ש-” במקום (שיעור 33). כולן מודפסות כאן מסיבה מעשית אחת: מה שהתווית שלהן, המילה אחריהן בגניטיב, ולכן מלאכת הלומד זהה. ההתנהגות שלהן עצמן — למה הן עצמן נושאות פתחה, بَعْدَ ו-قَبْلَ בלי שם אחריהן — היא שיעור 31.

3. שלוש מהן תחיליות: بِـ، لِـ، كَـ. אלה אותיות בודדות, ואות בודדת לא יכולה לעמוד לבד בכתב ערבי. הן מצטרפות למילה הבאה בלי שום רווח, ורווח הוא שגיאה שאפשר לראות:

• بِ + قَلَمٍ = بِقَلَمٍ “בעט”، بِ + سَيّارَةٍ = بِسَيّارَةٍ “ברכב”
• لِ + مُديرٍ = لِمُديرٍ “למנהל”، كَ + نَهْرٍ = كَنَهْرٍ “כנהר”

לפני الـ, بِـ ו-كَـ פשוט יושבות מעליו והאליף נשארת במקומה: بِالقَلَمِ، بِالسَّيّارَةِ، كَالشَّمْسِ، كَالنَّهْرِ.

لِـ היא החריג: האליף של الـ נעלמת. لِ + الطّالِبِ נכתב لِلطّالِبِ — שני לאמים ובלי אליף — ו-لِ + المُديرِ נכתב لِلْمُديرِ. אם השם עצמו נפתח ב-ل הייתם מקבלים בעיקרון שלושה לאמים; הערבית כותבת רק שניים: لِ + اللُّغَةِ = لِلُّغَةِ “לשפה”. שום מילת יחס אחרת לא עושה זאת, וזה שינוי כתיב בלבד — המילה נהגית בדיוק כמו שהייתם מצפים.

שני הרגלים קטנים יותר של لِـ. לפני שם היא שומרת על הכסרה (لِطالِبٍ، لِلْمُديرِ), אבל לפני כינוי היא עוברת לפתחה: لَهُ، لَها، لَكُمْ — מלבד גוף ראשון, لي. ו-كَـ, לבדה מבין אלה, לא באה עם כינוי חבור בערבית ספרותית רגילה: ל”כמוהו” אומרים مِثْلَهُ, לא كَهُ.

4. مِنْ נעשה مِنَ לפני الـ. הלאם של התווית נושא סוכון, וה-ن של مِنْ נושא סוכון, והערבית לא תגה שני עיצורים בלי תנועה ברצף. הראשון לכן שואל תנועה: مِنْ + البَيْتِ = مِنَ البَيْتِ، مِنَ المَدْرَسَةِ، مِنَ الصَّباحِ.

תנועת העזר הרגילה היא כסרה, וזו מה ש-عَنْ לוקח: عَنِ الكِتابِ، عَنِ الرِّحْلَةِ. مِنْ היא החריגה עם הפתחה שלה. שתיהן עובדות הגייה שהניקוד מדפיס; איות האותיות לעולם לא משתנה.

אותה התנגשות מקצרת בשקט את התנועה הארוכה של في، عَلى ו-إِلى לפני התווית — فِي البَيْتِ נאמר “fi-l-bayt” — אבל בכתיב לא משתנה כלום, כך שאפשר פשוט לתת לפה לעשות זאת.

5. כינויים נצמדים, בדיוק כמו בשיעור 7. מילת יחס ועוד כינוי הם מילה אחת, והכינוי יושב במשבצת הגניטיב גם אם אי אפשר לראות עליו כסרה: لي، لَهُ، بِهِ، مِنّي، عَنّي، مَعَها، عِنْدَهُمْ. שלושה תפרים לזכור, כולם משיעור 7:

• مِنْ ו-عَنْ מכפילות את ה-ن לפני ـي ו-ـنا: مِنّي، مِنّا، عَنّي، عَنّا.
• عَلى ו-إِلى מחזירות את ה-ى הסופית ל-ي: عَلَيْهِ، عَلَيْكَ، إِلَيْها، إِلَيْنا. בגוף הראשון שתי האותיות יא מתמזגות: عَلَيَّ، إِلَيَّ. ו-في עושה זאת פעם אחת בלבד: فِيَّ, מול فيهِ، فيها הרגיל.
• هُ נעשה هِ אחרי כסרה או ي: بِهِ، فيهِ، عَلَيْهِ، إِلَيْهِمْ — אבל مِنْهُ، عَنْهُ، مَعَهُ، عِنْدَهُ.

6. מלכודת הדיפטוט: שמות מסוימים לוקחים כאן פתחה, לא כסרה. מחלקה קטנה אבל נפוצה מאוד של שמות — الاسْمُ المَمْنوعُ مِنَ الصَّرْفِ, “השם האסור בנטייה מלאה” — מסרבת לתנווין ומשתמשת בפתחה במקום שבו הכול משתמש בכסרה. לכן אחרי מילת יחס מקבלים:

• إِلى مَكَّةَ، مِنْ مِصْرَ، مَعَ أَحْمَدَ، لِفاطِمَةَ — שמות מקומות ושמות פרטיים
• فِي مَدارِسَ، فِي مَساجِدَ، بِمَفاتيحَ — ריבויים שבורים במשקל مَفاعِل / مَفاعيل
• فِي بَيْتٍ أَخْضَرَ — משקלי הצבע והאלאטיב أَفْعَل
• مَعَ أَصْدِقاءَ — ושמות המסתיימים ב-ـاء ארוכה, כמו ריבויי أَفْعِلاء

סעיף ההצלה: שמים الـ על שם כזה, או עושים אותו המילה הראשונה בסמיכות (إِضافَة), והוא מתנהג שוב כרגיל — فِي المَدارِسِ، فِي مَدارِسِ المَدينَةِ. אילו שמות שייכים למחלקה, ולמה, זה שיעור 41. לעת עתה מזהים את המשפחות למעלה ואל תכפו עליהן כסרה.

7. אי אפשר לשמוע זאת, ובדרך כלל אי אפשר לראות זאת. שתי אזהרות כנות. כשדובר עוצר בסוף צירוף, התנועה הסופית פשוט לא נהגית — فِي البَيْتْ — כך שהכסרה שאתם לומדים נשמעת רק כשהמשפט ממשיך. וכתיב ערבי רגיל לא מדפיס סימני תנועה כלל: في البيت הוא מה שתקראו בפועל. הסיומת עדיין שם דקדוקית, והיא עדיין מחליטה איך המשפט מנותח; היא פשוט בלתי נראית. לזה מיועד השיעור קריאת ערבית בלי סימני התנועה, וצורת ההפסק (מדריך קריאה והגייה), וזו בדיוק הסיבה שהמסלול הזה מנקד הכול.

8. מה שהשיעור הזה במכוון לא עושה. איזו מילת יחס פועל נתון דורש — למה זה بَحَثَ عَنْ ל”לחפש” ו-حَصَلَ عَلى ל”להשיג” — זה נושא אחר ויש לו שיעור משלו (30); מילת יחס כזו היא חלק מערך המילון של הפועל, לא עניין של היגיון. לומר “יש לי” ב-عِنْدي או ב-لي זה שיעור 17. ושני שמות דבוקים ל”דלת הבית”, שגם מייצרים גניטיב, הם הסמיכות (إِضافَة) של שיעור 20 — מנגנון אחר עם אותה סיומת נראית.

צורות ותבניות

שלוש-עשרה מילות היחס. שלוש השורות האחרונות הן גבוליות, כפי שתואר למעלה.

שלוש שנכתבות דבוקות. שימו לב למשבצת הריקה: كَـ לא מקבל כינוי.

איך הגניטיב נראה על סוגי שם שונים. שש הראשונות הן אלה שצריך היום — הריבוי השלם הנקבי ביניהן עדיין לוקח כסרה רגילה, כמו כל מה שמעליו; שתי האחרונות מודפסות כדי שתוכלו לזהות אותן, והן מוסברות בשיעורים 40 ו-46, שם הריבוי השלם הזכרי והזוגי מסומנים באות, לא בתנועה.

סיומות הכינוי, קודם על הארבע שמתנהגות בפשטות:

ועל אלה שמשנות את עצמן בתפר:

הרבים הנקביים והזוגיים נכנסים איפה שהייתם מצפים: لَكُنَّ، لَهُنَّ، لَكُما، لَهُما، مِنْهُنَّ، عَلَيْهِما، فيهِنَّ، عِنْدَهُما. שיעור 7 יש את הסט המלא.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• فِي البَيْتُ -> فِي البَيْتِ — מילת היחס כופה כסרה על השם. דמה אחרי מילת יחס תמיד שגויה, כמה טבעית שצורת המילון תרגיש.
• فِي بَيْتٌ -> فِي بَيْتٍ — שם לא מיודע שומר על התנווין, אבל זה חייב להיות תנווין הגניטיב: שתי כסרות, לא שתי דמה.
• مِنْ المَدْرَسَةِ -> مِنَ المَدْرَسَةِ — ה-ن של مِنْ לא יכול לשמור על הסוכון לפני הלאם חסר-התנועה של الـ, לכן הוא לוקח פתחה. השוו عَنِ الكِتابِ, שלוקח כסרה במקום.
• لِ الطّالِبِ / لِالطّالِبِ -> لِلطّالِبِ — لِـ דבוק, והאליף של התווית נושרת. שני לאמים, בלי רווח, בלי אליף.
• ب القَلَمِ -> بِالقَلَمِ — אותה הדבקה ל-بِـ ול-كَـ, אף ששתי אלה שומרות על האליף. אות בודדת לעולם לא עומדת לבד כמילה.
• إِلى مَكَّةِ -> إِلى مَكَّةَ — مَكَّة הוא דיפטוט, לכן הגניטיב שלו הוא פתחה. אותו דבר ל-مِنْ مِصْرَ، مَعَ أَحْمَدَ.
• فِي المَدارِسَ -> فِي المَدارِسِ — והשגיאה ההפוכה: ברגע שדיפטוט נושא الـ, הוא שוב לוקח כסרה רגילה.
• مِنْي / عَنْي -> مِنّي / عَنّي — שתיהן מכפילות את ה-ن לפני ـي ו-ـنا.
• عَلىهِ / إِلىها -> عَلَيْهِ / إِلَيْها — האליף המקצורה נעשית ي ברגע שמשהו נצמד מאחוריה.
• مَعَ أَنا / لِ هُوَ -> مَعي / لَهُ — כינוי עצמאי לעולם לא בא אחרי מילת יחס. הסט החבור של שיעור 7 הוא האפשרות היחידה.

טיפים

• למדו יתר על המידה רפלקס אחד: מילת יחס, אחר כך כסרה. אם אתם יכולים לעשות זאת אוטומטית יש לכם תשעים אחוז מהשיעור הזה, וזה עדיין יהיה נכון ב-C1.
• שמרו כל מילת יחס בתוך צירוף שלם — فِي البَيْتِ، مِنَ المَدْرَسَةِ، عَلَى الطّاوِلَةِ — לא כמילה חשופה עם תרגום אנגלי. הסיומת אז באה בחינם.
• כתבו بِـ، لِـ، كَـ דבוקות מהיום הראשון. אם היד רוצה להשאיר רווח, תייקתם אותן כמילים במקום כאותיות.
• אמרו لِلطّالِبِ בקול כמילה אחת עד שהאליף החסרה מפסיקה להרגיש כמו שגיאת כתיב.
• بِـ מול مَعَ הוא הזוג לתרגל: بِالسِّكّينِ “בסכין” (כלי), مَعَ أَخي “עם אחי” (חברה).
• התעלמו לעת עתה מאילו שמות הם דיפטוטים. מזהים שתי משפחות — שמות פרטיים זרים או נקביים, וריבויים במשקל مَفاعِل — ומניחים לשיעור 41 לעשות את השאר.
• אל תצפו שמילת יחס תתמפה על מילה אנגלית אחת. פעלים ערביים בוחרים את מילות היחס שלהם ותלמדו את הזוגות האלה פועל אחרי פועל, החל משיעור 30.
• תרגלו את הסיומות באמצע משפט, לא בסוף אחד. בהפסק התנועה הסופית נעלמת, כך שצירוף שתמיד אומרים לבד לא מלמד אתכם כלום על היחסה.