בקצרה

הערבית שואלת בדרך הקלה. לוקחים קביעה גמורה, שמים מילה קטנה אחת בחזיתה, וגמרנו — שום דבר לא מתהפך, לא מופיע פועל עזר, סדר המילים לא משתנה. أَنْتَ طالِبٌ “אתה תלמיד” הופך ל-هَلْ أَنْتَ طالِبٌ؟ “האם אתה תלמיד?” בהוספת שלוש אותיות, ו-تَتَكَلَّمُ الْعَرَبِيَّةَ הופך ל-هَلْ تَتَكَلَّمُ الْعَرَبِيَّةَ؟ באותה דרך. האנגלית צריכה do, does, did ואחר כך לערבב את הנושא; גם לעברית אין מקבילה לזה, כמו לערבית.

שאר השיעור הוא רשימת אוצר מילים עם שתי פיסות דקדוק צמודות. הרשימה היא מילות השאלה — مَنْ، ما، ماذا، مَتى، أَيْنَ، كَيْفَ، لِماذا، كَمْ، أَيّ — והיא קצרה מספיק ללמוד באחר הצהריים. הדקדוק הוא מה שמכשיל את כולם: ما ו-ماذا אינם ניתנים להחלפה, ו-كَمْ ו-أَيّ כל אחד כופה סיומת מסוימת על המילה שאחריו. תפסו את שלוש העובדות האלה ושאלותיכם ייקראו כערבית, לא כאנגלית מתורגמת.

הכלל

1. שתי מיליות לשאלות כן-או-לא. שאלת כן-או-לא היא קביעה רגילה עם מילית שאלה דבוקה לחזית. הקביעה עצמה לא נגע בה — אותן מילים, אותו סדר, אותן סיומות.

• هَلْ היא המילית של כל יום. היא מילה נפרדת, נכתבת עם רווח אחריה, והיא עובדת בחזית שני סוגי המשפט שאתם מכירים: הפועלי (هَلْ تَتَكَلَّمُ الْعَرَبِيَّةَ؟) והשמני (هَلْ أَنْتَ طالِبٌ؟، هَلِ الْبَيْتُ كَبيرٌ؟). אם לומדים דבר אחד מהשיעור הזה, לומדים هَلْ.
• أَ היא תחילית — המזה אחת שנכתבת על המילה הראשונה של המשפט, בלי רווח: أَتَعْرِفُ الْجَوابَ؟ “האם אתה יודע את התשובה?” היא קצרה יותר, קצת יותר רשמית, וזה מה שתפגשו בכותרות ובכתיב שרוצה להישמע חד.

שימו לב לכלל הצליל הקטן ב-هَلِ الْبَيْتُ كَبيرٌ؟: هَلْ מסתיים בסוכון וההמזה של الـ לא נהגית, ולכן כסרה מסייעת על ה-لام של هَلْ משאירה את שני העיצורים בנפרד.

2. איפה ש-هَلْ לא יכולה ללכת, أَ יכולה. שתי המיליות אינן ניתנות להחלפה מלאה. هَلْ מסרבת לשבת בחזית משפט שלילי, בחזית إِنَّ, או בחזית משפט תנאי; ל-أَ אין הגבלה כזו, וזו בדיוק הסיבה שהיא שורדת בכתיב מודרני:

• لَسْتَ طالِباً “אתה לא תלמיד” → أَلَسْتَ طالِباً؟ “האם אינך תלמיד?”
• لَيْسَ هٰذا صَحيحاً “זה לא נכון” → أَلَيْسَ هٰذا صَحيحاً؟ “האם זה לא נכון?”
• תגית שכולם משתמשים בה: أَلَيْسَ كَذٰلِكَ؟ “האם לא כך?”

هَلْ لَسْتَ طالِباً؟ אינה ערבית. אותה חסימה חלה על משפטי إِنَّ, שתפגשו בשיעור 44 — هَلْ إِنَّ… בלתי אפשרי, וגם שם המילית היא أَ. لَيْسَ עצמו הוא שיעור 23; כל מה שצריך כאן הוא שהנשוא שלו מקבל אקוזטיב, ולכן הדוגמה נקראת طالِباً ולא طالِبٌ. עוד הערה על أَ: על מילה שעצמה נפתחת בהמזה מתקבלות שתיים ברצף — أَأَنْتَ مِنْ مِصْرَ؟ — שזה נכון אבל מסורבל, ורוב הכותבים מעדיפים שם هَلْ أَنْتَ مِنْ مِصْرَ؟.

3. שלוש תשובות, לא שתיים. לערבית יש מילת תשובה נוספת שחסרה באנגלית, והיא קיימת בדיוק בשביל שאלות שליליות:

• نَعَمْ — כן, מאשרים את מה שנשאל.
• لا — לא.
• بَلى — “כן אני / כן זה”, סותר שאלת שלילה.

השלישית חשובה. כשנשאלים أَلَسْتَ طالِباً؟ “האם אינך תלמיד?”, מענה نَعَمْ מסכים עם השלילה — זה אומר “נכון, אני לא”. כדי לומר “כן, אני כן” חייבים بَلى، أَنا طالِبٌ. שימו לב לכתיב: بَلى מסתיים באליף מקצורה, לעולם לא *بلا.

4. שאלות מידע: מילת השאלה ראשונה, ושום דבר אחר לא זז. לשאלה עם מילת שאלה, שמים את המילה — יחד עם מה שהיא מושלת, ראו סעיפים 6 ו-8 — בחזית המשפט, ומשאירים את השאר בדיוק כמו שהיה בקביעה:

• تَسْكُنُ فِي الْقاهِرَةِ → أَيْنَ تَسْكُنُ؟
• يَبْدَأُ الدَّرْسُ فِي السّاعَةِ التّاسِعَةِ → مَتى يَبْدَأُ الدَّرْسُ؟

אין היפוך (تَسْكُنُ أَنْتَ أَيْنَ؟ אינו כלום), ואין פועל עזר — גם בעברית אין. הפועל שומר על סיומת הגוף שכבר הייתה לו, ומשפט שמני שומר את הנושא והנשוא במקומם: مَنْ هٰذا الرَّجُلُ؟ كَيْفَ حالُكَ؟

רוב המילים האלה לעולם לא מחליפות סיומת, מה שיהיה תפקידן במשפט: مَنْ، ما، ماذا، مَتى، أَيْنَ، كَيْفَ، كَمْ כולן צורות קבועות. החריג היחיד הוא أَيّ, שנוטה ביחסות כמו שם רגיל — ראו סעיף 8.

5. ما לפני שם, ماذا לפני פועל. זו המלכודת המרכזית של השיעור, וכאן חיה כמעט כל השגיאה הראשונה של מתחילים. שתי המילים אומרות “מה”. הן לא ניתנות להחלפה:

• ما פותחת משפט שמני — אחריה באים שם, כינוי או כינוי רמז: ما اسْمُكَ؟ “מה שמך?” ما هٰذا؟ “מה זה?” ما رَأْيُكَ؟ “מה דעתך?” ما هُوَ الْفَرْقُ؟ “מה ההבדל?”
• ماذا פותחת פועל: ماذا تُريدُ؟ “מה אתה רוצה?” ماذا تَفْعَلُ؟ “מה אתה עושה?” ماذا يَحْدُثُ؟ “מה קורה?”

לכן ماذا اسْمُكَ؟ שגוי, וזו השגיאה הנפוצה ביותר שדוברים אנגלית עושים כאן, כי האנגלית משתמשת במילה אחת לשניהם. גם העברית אומרת “מה” לשניהם — לכן המבחן המכני חשוב: מסתכלים על מה שבא אחר כך. שם או כינוי → ما. פועל → ماذا. ما בחזית פועל אינו גיבוב, אבל קורא מודרני לא ייקח אותו כשאלה: ما تُريدُ נקרא או כשלילה, “אתה לא רוצה”, או כצירוף זיקה שמחכה למשפט שלו, “מה שאתה רוצה” (שיעורים 39 ו-68).

ל-مَنْ אין פיצול כזה. “מי” הוא مَنْ בחזית הכול: مَنْ أَنْتَ؟ (כינוי), مَنْ هٰذِهِ الْمَرْأَةُ؟ (צירוף שמני), مَنْ يَعْرِفُ الْجَوابَ؟ (פועל).

6. מילת יחס נוסעת עם מילת השאלה שלה. הערבית לעולם לא משאירה מילת יחס מנותקת בסוף כמו שהאנגלית עושה. גם העברית לא מנתקת (“מאין אתה?”, לא “איפה אתה מ-”): מילת היחס ומילת השאלה זזות לקדמת המשפט יחד, כיחידה אחת:

• مِنْ أَيْنَ أَنْتَ؟ “מאין אתה?” — לא أَيْنَ أَنْتَ مِنْ؟
• إِلى أَيْنَ تَذْهَبُ؟ “לאן אתה הולך?”
• مَعَ مَنْ تَسْكُنُ؟ “עם מי אתה גר?”
• لِمَنْ هٰذِهِ الْحَقيبَةُ؟ “של מי התיק הזה?”
• فِي أَيِّ يَوْمٍ نَبْدَأُ؟ “באיזה יום מתחילים?”

עם ما יש פיתול כתיב: אחרי מילת יחס, ما השואלת מאבדת את האליף ומתמזגת עם מילת היחס — عَنْ + ما = عَمَّ، فِي + ما = فيمَ، بِ + ما = بِمَ، لِ + ما = لِمَ. מכאן عَمَّ تَبْحَثُ؟ “מה אתה מחפש?” אלה הצורות הרשמיות; הכתיב המודרני מאוד לעיתים קרובות משאיר את ماذا שלם במקום — بِماذا تَشْعُرُ؟، عَنْ ماذا تَبْحَثُ؟ — וזה מקובל לגמרי. זו שכולם משתמשים בה בלי לחשוב כבר ממוזגת: لِماذا הוא لِ + ماذا, “לשם מה” → “למה”, והתשובה לה בדרך כלל נפתחת ב-لِأَنَّ (שיעור 44).

7. كَمْ לוקח אקוזטיב יחיד לא מיודע אחד. “כמה ספרים יש לך?” הוא كَمْ كِتاباً عِنْدَكَ؟ — كِتاب ביחיד, לא מיודע, עם תנווין אקוזטיב. לא רבים. לא كَمْ كُتُبٍ, לא كَمْ كِتابٌ:

• كَمْ ساعَةً تَعْمَلُ؟ — כמה שעות אתה עובד?
• كَمْ طالِباً فِي الصَّفِّ؟ — כמה תלמידים בכיתה?
• كَمْ مَرَّةً فِي الأُسْبوعِ؟ — כמה פעמים בשבוע?
• كَمْ لُغَةً تَعْرِفُ؟ — כמה שפות אתה יודע?

לשם ההוא יש שם — تَمْييز, אקוזטיב של תמייז — והמספרים 11–99 לוקחים את אותו דבר (שיעור 26; התיאוריה המלאה היא שיעור 61). לעת עתה התייחסו אליו כצורה קבועה: كَمْ + יחיד + ـاً. זה נשמע מוזר לאוזן עברית (“כמה ספר?”) והוא סדיר לגמרי. שלוש שאלות יומיומיות מדלגות על ה-تَمْييز, כי שם كَمْ עצמו הוא הנשוא — למדו אותן בשלמותן: كَمْ عُمْرُكَ؟ “בן כמה אתה?”, كَمِ السّاعَةُ؟ “מה השעה?”, بِكَمْ هٰذا؟ “בכמה זה?”

8. أَيّ עומד בראש סמיכות (إِضافَة), ולכן השם אחריו בגניטיב. أَيّ “איזה” אינו מילית אלא שם, והוא קשור למה שאחריו בסמיכות (שיעור 20). שתי תוצאות:

• השם שאחריו הוא مَجْرور ובדרך כלל לא מיודע: أَيُّ كِتابٍ؟ “איזה ספר?” أَيُّ لَوْنٍ؟ “איזה צבע?” לעולם לא أَيُّ الْكِتابُ. עם רבים מיודע מקבלים “איזה מבין ה…”: أَيُّ الْكُتُبِ؟ “איזה מהספרים?”
• أَيّ עצמו נוטה ביחסות לפי התפקיד שלו: أَيُّ / أَيَّ / أَيِّ, בטבלה למטה.

צורת נקבה أَيَّة קיימת (أَيَّةُ لُغَةٍ تَدْرُسُ؟), אבל הזכר أَيّ נכון עם כל מין, כך שאפשר לזהות את أَيَّة ובפשטות להשתמש ב-أَيّ לאורך כל הדרך.

9. פיסוק, ו”או” של שאלת בחירה. כל שאלה מסתיימת בסימן השאלה הערבי «؟», שפונה לכיוון ההפוך מזה האנגלי כי השורה רצה מימין לשמאל; לעולם לא ”?” של ASCII במשפט ערבי. בדיבור קביעה שנאמרת באינטונציה עולה יכולה לשמש כשאלה, כמו בעברית, אבל בכתב השתמשו ב-هَلْ או ב-أَ — המילית היא מה שמזהיר את הקורא כבר בהתחלה ששאלה באה. ובשאלת או-או ה”או” הוא أَمْ, לא أَوْ: أَتَشْرَبُ الشّايَ أَمِ الْقَهْوَةَ؟ “אתה שותה תה או קפה?” (שאר החיבור הוא שיעור 25).

10. מה שהשיעור הזה משאיר בשקט. مَنْ ו-ما הם גם כינויי זיקה — “זה ש”, “מה ש” — וזה שיעור 39; המספרים שה-تَمْييز שלהם מתנהג כמו זה של كَمْ הם שיעור 26; ושאלות בזמן עבר מחכות לשיעור 18.

צורות ותבניות

שתי מיליות הכן-או-לא:

התשובות:

מילות השאלה. זה כל הסט העובד ב-A1:

أَيّ מקבל את היחסה שתפקידו דורש, בעוד שהשם שלו נשאר בגניטיב:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• ماذا اسْمُكَ؟ -> ما اسْمُكَ؟ — אחריו בא שם, לכן המילה היא ما. ماذا שמור לפועל שאחריו. זו השגיאה לתקן ראשונה.
• ما تَفْعَلُ؟ (כשאלה) -> ماذا تَفْعَلُ؟ — בחזית פועל, ערבית ספרותית שואלת ב-ماذا. אם נשאר ما, הצירוף נקרא כשלילה, “אתה לא עושה”, או כזיקה “מה שאתה עושה” — כך או כך, לא שאלה.
• كَمْ كُتُبٍ عِنْدَكَ؟ / كَمْ كِتابٌ عِنْدَكَ؟ -> كَمْ كِتاباً عِنْدَكَ؟ — كَمْ לעולם לא לוקח רבים, והשם אחריו באקוזטיב. ה-ـاً הוא הבנייה.
• أَيُّ الْكِتابُ تَقْرَأُ؟ -> أَيَّ كِتابٍ تَقْرَأُ؟ — أَيّ עומד בראש סמיכות, לכן השם שלו לא מיודע ובגניטיב; ו-أَيّ כאן הוא המושא, לכן הוא עצמו באקוזטיב.
• هَلْ لَسْتَ جائِعاً؟ -> أَلَسْتَ جائِعاً؟ — هَلْ לא יכול לעמוד בחזית שלילה. ה-أَ הדבוק הוא המילית שיכולה.
• أَلَسْتَ طالِباً؟ — نَعَمْ، أَنا طالِبٌ. -> بَلى، أَنا طالِبٌ. — نَعَمْ אחרי שאלת שלילה מסכים עם השלילה. כדי לסתור אותה צריך بَلى.
• أَيْنَ أَنْتَ مِنْ؟ -> مِنْ أَيْنَ أَنْتَ؟ — הערבית לא מנתקת מילות יחס בסוף, וגם העברית לא. מילת היחס זזה לחזית עם מילת השאלה שלה.
• تَتَكَلَّمُ أَنْتَ الْعَرَبِيَّةَ؟ -> هَلْ تَتَكَلَّمُ الْعَرَبِيَّةَ؟ — אין היפוך ואין פועל עזר. מוסיפים מילית בחזית ולא משנים שום דבר אחר.
• كَيْفَ حالُكَ. -> كَيْفَ حالُكَ؟ — שאלה מסתיימת ב-«؟», הסימן הערבי, לעולם לא בנקודה ולעולם לא בסימן שאלה של ASCII.

טיפים

• ברירת המחדל היא هَلْ. היא מתאימה בחזית כל קביעה חיובית רגילה משני הסוגים, וזה מכסה כמעט כל מה שתרצו לשאול. הוסיפו את أَ לשימוש הפעיל לשאלות שלילה, איפה ש-هَلْ חסומה.
• שיננו את הזוג ما اسْمُكَ؟ / ماذا تَفْعَلُ؟ כיחידה אחת. כל מקרה אחר של “מה” הולך לפי התבנית של אחד משני אלה, והזוג מהיר יותר לשליפה מהכלל.
• אמרו كَمْ ساعَةً؟ كَمْ مَرَّةً؟ كَمْ كِتاباً؟ בקול עד שסיומת ה-an מגיעה מעצמה. זה קצב, לא חישוב.
• שימו לב לתנועות: مَنْ “מי” ו-مِنْ “מ-” הן אותן שלוש אותיות בלי ניקוד. המיקום בדרך כלל מכריע — مَنْ פותח את השאלה, مِنْ יושב בתוכה.
• אספו מילת יחס + מילת שאלה כנתחים מוכנים: مِنْ أَيْنَ، إِلى أَيْنَ، مَعَ مَنْ، لِمَنْ، فِي أَيِّ. בפועל הן מתנהגות כמילים בודדות.
• התעלמו מ-أَيَّة לעת עתה, וקראו عَمَّ، فيمَ، بِمَ בלי לייצר אותן — بِماذا ו-عَنْ ماذا משרתות מצוין עד שהן מרגישות טבעיות.
• בנו מאגר תשובות לצד מילות השאלה: نَعَمْ، لا، بَلى، طَبْعاً “כמובן”, لا أَعْرِفُ “אני לא יודע”. שאלה שאי אפשר לענות עליה היא חצי שיחה.