בקצרה

כל משפט שבניתם עד עכשיו היה משפט שמני — נושא ונשוא בלי פועל כלל: البَيْتُ كَبيرٌ، هٰذِهِ سَيّارَتي. השיעור הזה נותן את הפועל. הערבית רצה על שני זמנים בלבד, וזה שנקרא المُضارِع הוא זה שעושה את ההווה: أَكْتُبُ “אני כותב”, نَدْرُسُ “אנחנו לומדים”, يَشْرَبونَ “הם שותים”. למדו את שלוש-עשרה הצורות שלו ותוכלו לומר מה כל אחד עושה.

המנגנון מסודר באופן יוצא דופן. אות בחזית הפועל אומרת את הגוף — أ ל”אני”, نـ ל”אנחנו”, تـ ל”אתה”, يـ ל”הוא” — וסיומת מאחור אומרת את המספר ואת המין. האנגלית צריכה כינוי נפרד ופועל עזר כדי לומר “she is writing”; הערבית אומרת تَكْتُبُ וגמרנו — וגם העברית מסתפקת בפועל אחד, “היא כותבת”, בלי פועל עזר.

הכלל

1. זמן ערבי אחד, שני זמנים באנגלית. المُضارِع מכסה גם את ההרגל וגם את מה שקורה ממש עכשיו. أَدْرُسُ العَرَبِيَّةَ הוא “אני לומד ערבית” (כל שבוע, כעובדה עליי) וגם “אני לומד ערבית” (ברגע זה, עם הספר פתוח). לערבית אין נטייה נפרדת להווה מתמשך ואין לה צורך בה — מילה כמו الآنَ “עכשיו” או كُلَّ يَوْمٍ “כל יום” מספקת את ההבדל כשהוא חשוב. גם לעברית אין מקבילה ל-”am/is/are + -ing”; אל תחפשו אחת בערבית, וזהו זמן אנגלי שלם שלעולם לא צריך לתרגם.

2. התחילית נושאת את הגוף. ארבע אותיות, דבוקות לחזית הגזע, ובצורה I לכל אחת פתחה:

• أَـ = אני — أَكْتُبُ
• نَـ = אנחנו — نَكْتُبُ
• تَـ = גוף שני (כל מספר ומין), ועוד “היא” ו”הן שתיהן” — تَكْتُبُ
• يَـ = הוא, ועוד “הם” ו”הן” (רבות) — يَكْتُبُ

זה ההפך מזמן העבר שתפגשו בשיעור 18, שבו הכול קורה מאחורי המילה. כאן קוראים קודם את חזית הפועל.

3. הסופית נושאת מספר ומין. חמש מתוך שלוש-עשרה המשבצות בלי סופית כלל ומסתיימות בדמה — ארבע צורות, כי تَكْتُبُ משרת שתיים מהן: أَكْتُبُ، نَكْتُبُ، تَكْتُبُ، يَكْتُبُ. השאר מוסיפות אחת מארבע סיומות:

• ـينَ — את, אישה אחת: تَكْتُبينَ
• ـانِ — כל שני אנשים: تَكْتُبانِ، يَكْتُبانِ
• ـونَ — קבוצת גברים (או קבוצה מעורבת): تَكْتُبونَ، يَكْتُبونَ
• ـْنَ — קבוצת נשים: تَكْتُبْنَ، يَكْتُبْنَ

תחילית ועוד סופית יחד מזהות את המשבצת. تَـ לבדה דו-משמעית; تَـ + ـينَ לא.

4. تـ עושה את העבודה הכבדה ביותר, והיא באמת דו-משמעית. تَكْتُبُ, בלי כלום בסוף, היא גם “אתה כותב” (אל גבר אחד) וגם “היא כותבת”. שום דבר בצורה לא מבדיל ביניהן — המשפט מבדיל. אם הנושא מבוטא, רואים אותו: سَلْمى تَكْتُبُ היא בבירור “סלמא כותבת”. אם לא, מי שמדברים אליו הוא בדרך כלל “אתה” וכל אחד אחר הוא “היא”. הערבית סובלת את זה כי בשיחה אמיתית השתיים אף פעם לא מתנגשות. התרגלו לשאול, בכל פעם שפוגשים פועל ב-تَـ, “אתה — או היא?”

5. תנועת הגזע היא מידע מילוני. בין עיצור השורש השני לשלישי של פועל מצורה I יושבת תנועה קצרה אחת, ולצורה הנפוצה ביותר בעבר, فَعَلَ, היא לא ניתנת לניבוי. كَتَبَ ו-ذَهَبَ נראים זהים בעבר; צורות ההווה שלהם הן يَكْتُبُ ו-يَذْهَبُ. לכן מילון ערבי תמיד אומר לכם את תנועת ההווה — מדפיס את הפועל פעמיים, או את התנועה החשופה בסוגריים — ולכן חייבים ללמוד פועל כזוג — كَتَبَ — يَكْتُبُ — ולעולם לא כמילה אחת. רק שלוש תנועות אפשריות (ـُ، ـَ، ـِ), ושני רמזים מצמצמים את הניחוש: פועל עם כסרה בעבר (فَهِمَ، شَرِبَ) כמעט תמיד לוקח פתחה בהווה (يَفْهَمُ، يَشْرَبُ), ואות גרון כעיצור שורש שני או שלישי מושכת פתחה גם היא לעיתים קרובות (ذَهَبَ — يَذْهَبُ). כל השאר פשוט מחפשים. שמונת הפעלים בטבלה למטה נושאים אתכם דרך A1.

שימו לב גם שעיצור השורש הראשון של הגזע נושא סוכון לכל אורך הדרך: يَكْـتُبُ، يَشْـرَبُ، يَجْـلِسُ. הגזע לעולם לא מחליף צורה בשלוש-עשרה המשבצות — רק התנועה שיושבת בו, פעם אחת, לתמיד.

6. ה-ـُ הסופית וה-ن הן דרך, לא קישוט. הצורה החשופה המודפסת כאן נקראת المُضارِعُ المَرْفوعُ, דרך החיווי, והיא מסומנת בשתי דרכים: בדמה על האות האחרונה (أَكْتُبُ), או, בצורות שלוקחות סיומת, ב-ن של ـينَ / ـانِ / ـونَ. שני הסימנים ניתנים להסרה. אחרי מיליות מסוימות הדמה הופכת לפתחה ושלושת ה-ن האלה נושרים לגמרי — يَكْتُبَ، تَكْتُبي، يَكْتُبوا; זה הסוביונקטיב של שיעור 33. קבוצה אחרת של מיליות מורידה את הדמה לסוכון במקום — يَكْتُبْ — וזה הג’זם של שיעור 35. עוד אין צורך באף אחד מהם; צריך לדעת שה-ن שאתם לומדים הוא מידע ולא מילוי, כדי שהשמטתו אחר כך תרגיש כמו כלל ולא כמו שגיאת כתיב.

שתי משבצות פטורות: تَكْتُبْنَ ו-يَكْتُبْنَ. ה-ـنَ שלהן הוא כינוי הרבים הנקבי עצמו, לא סימן דרך, ולכן שתי הצורות האלה זהות בכל דרך ולעולם לא משתנות.

7. הכינוי רשות — ולעולם לא נושא את הגוף. מכיוון שהתחילית כבר אומרת מי, أَكْتُبُ לבדו הוא משפט שלם, “אני כותב”. להוסיף أَنا אפשר, אבל זה הדגשה או ניגוד, לא דקדוק: أَنا أَكْتُبُ وهُوَ يَقْرَأُ “אני כותב והוא קורא”. מה שלעולם אסור הוא לשים כינוי לפני פועל שלא מתאים לו. أَنا يَكْتُبُ אינו משפט; يـ מסמן גוף שלישי ולעולם לא יכול לומר “אני”.

כשהנושא הוא שם שמונח לפני הפועל, כמו ב-الطُّلّابُ يَدْرُسونَ, הפועל מתאים לו במלואו, בדיוק כמו למעלה. הערבית גם אוהבת לשים את הפועל ראשון, והסדר הזה משנה את כללי ההתאם — זה שיעור 19, ועד אז השאירו את הנושא בחזית.

8. שלושה משלבים מוכנים. שלושה מהדברים השימושיים ביותר שמתחיל אומר — לרצות, חייב, יכול — נבנים בערבית באותה דרך: פועל ראשון, אחר כך המילית أَنْ, אחר כך פועל שני שהדמה שלו הפכה לפתחה. לעברית יש שם פועל חשוף (“אני רוצה ללכת”); הערבית שמה שני פעלים נוטים. למדו את אלה כבלוקים קבועים עכשיו וקחו את הדקדוק אחר כך (שיעורים 33 ו-34):

• أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ — “אני רוצה ללכת”

• يَجِبُ أَنْ نَدْرُسَ — “אנחנו חייבים ללמוד”

• يُمْكِنُني أَنْ أَكْتُبَ — “אני יכול לכתוב”

שלוש נקודות מעשיות. ראשית, שני הפעלים נושאים את אותו גוף: أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ, אבל تُريدُ أَنْ تَذْهَبَ, نُريدُ أَنْ نَذْهَبَ. שנית, يَجِبُ הוא חסר גוף — הוא לא משתנה לפי גוף; מעבירים את הגוף לפועל השני: يَجِبُ أَنْ تَدْرُسَ، يَجِبُ أَنْ يَدْرُسوا. שלישית, يُمْكِنُ צריך כינוי חבור (שיעור 7) כדי לומר של מי היכולת: يُمْكِنُني، يُمْكِنُكَ، يُمْكِنُها.

אפשר לשים לב ש-أُريدُ ו-يُمْكِنُ לוקחים דמה על התחילית, לא את הפתחה של כלל 2. זה משום שהם לא פעלים מצורה I. המערכת מאחורי זה היא שיעור 46; לעת עתה המשלבים הם אוצר מילים.

9. מה שבכוונה לא כאן. פעלים שהשורש שלהם מכיל و או ي (قالَ، مَشى، وَصَلَ) משנים את צורת הגזע והם שיעורים 50–51. פעלים של הצורות הנגזרות (دَرَّسَ، اسْتَقْبَلَ) בונים גזעים אחרים והם 46–48. שניהם שומרים בדיוק על התחיליות והסופיות של השיעור הזה, ולכן ללמוד אותן כאן משתלם פעמים רבות. לשלול פועל בהווה ב-لا זה שיעור 23; להפוך אותו לעתיד ב-سَـ / سَوْفَ זה שיעור 24; לתת פקודה זה שיעור 36.

צורות ותבניות

שלוש-עשרה המשבצות המלאות של דרך החיווי, על הפועל השלם מצורה I كَتَبَ — يَكْتُبُ.

אותן שלוש-עשרה מפורקות, כדי לראות שרק המסגרת משתנה:

שמונה פעלים מצורה I שישאו אתכם דרך A1. העמודה האמצעית היא זו לשנן; העמודה השלישית היא התנועה שאי אפשר לנחש.

שלושה מהם בתשע המשבצות שתשתמשו בהן הכי הרבה. أَكَلَ כלול כי עיצור השורש הראשון שלו הוא המזה: הכול סדיר מלבד גוף ראשון, שבו أَ + أْ מתמוטטים למדה — آكُلُ, לא أَأْكُلُ.

שורות הזוגי הושמטו מהטבלה האחרונה רק כדי שתישאר קריאה; הן מתנהגות בדיוק כמו בפרדיגמה של كَتَبَ למעלה (تَذْهَبانِ، يَذْهَبانِ، تَجْلِسانِ، يَأْكُلانِ).

שלושת המשלבים. أُريدُ מודפס על פני הגופים שלו כי תזדקקו לכולם; הגזע שלו עצמו חריג בדרכים שמחכות לשיעור 50, לכן קחו את הצורות כפי שהן.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أَنا يَكْتُبُ -> أَنا أَكْتُبُ — התחילית, לא הכינוי, נושאת את הגוף, ו-يـ מסמן גוף שלישי, לעולם לא “אני”. הכינוי חייב להתאים לפועל או להישאר בחוץ.
• أَنْتِ تَكْتُبُ -> أَنْتِ تَكْتُبينَ — ל”את” ביחיד חייב להיות ـينَ. בלי זה הצורה הפכה בשקט ל”אתה” או ל”היא”.
• هِيَ يَدْرُسُ -> هِيَ تَدْرُسُ — “היא” לוקחת את תחילית تـ, לא يـ. ה-يـ של “הוא” היא אחת הפליטות הנפוצות של מתחילים, כי באנגלית “he/she” יושבים זה לצד זה.
• أَنا أَذْهُبُ -> أَنا أَذْهَبُ — תנועת הגזע של ذَهَبَ היא פתחה. אי אפשר לגזור אותה מזמן העבר; לומדים אותה עם הפועל.
• يَجْلُسُ -> يَجْلِسُ — ו-جَلَسَ לוקח כסרה. אותה צורת עבר כמו كَتَبَ ו-ذَهَبَ, שלוש תנועות גזע שונות.
• أَأْكُلُ -> آكُلُ — המזה של התחילית והמזה של השורש מתמזגות למדה בגוף הראשון של أَكَلَ. כל משבצת אחרת סדירה: تَأْكُلُ، يَأْكُلونَ.
• يَكْتُبوا (כקביעה רגילה) -> يَكْتُبونَ — ה-ن הוא סימן דרך החיווי. הצורה בלי ن היא ערבית אמיתית, אבל היא שייכת לשיעורים 33 ו-35.
• نَحْنُ يَدْرُسونَ -> نَحْنُ نَدْرُسُ — “אנחנו” הוא نـ בלי שום סיומת. אל תתנו למשמעות הרבים למשוך סופית רבים אל הפועל.
• الطّالِباتُ يَكْتُبونَ -> الطّالِباتُ يَكْتُبْنَ — לקבוצת נשים יש סיומת משלה ـْنَ. ـونَ הוא לגברים ולקבוצות מעורבות.
• أُريدُ أَنْ أَذْهَبُ -> أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ — בתוך המשלב הפועל השני מסתיים בפתחה, לעולם לא בדמה. שוננים את הבלוק בשלמותו והסיומת באה איתו.
• أُريدُ أَنْ يَذْهَبَ (במשמעות “אני רוצה ללכת”) -> أُريدُ أَنْ أَذْهَبَ — שני הפעלים נושאים את אותו גוף. כפי שנכתב, המשפט שלכם אומר “אני רוצה שהוא ילך”.
• يُمْكِنُ أَنْ أَكْتُبَ (במשמעות “אני יכול לכתוב”) -> يُمْكِنُني أَنْ أَكْتُبَ — يُمْكِنُ צריך כינוי חבור כדי לומר של מי היכולת הנדונה.

טיפים

• למדו כל פועל כזוג, עבר והווה, בקול: كَتَبَ — يَكْتُبُ، ذَهَبَ — يَذْهَبُ. מילה אחת היא חצי פועל, והיא החצי שאי אפשר לנחש.
• תרגלו את שמונת הפעלים בשלושה בלוקים לפי התנועה — u, a, i — ולא לפי האלפבית. התנועה נדבקת לקבוצה הרבה יותר טוב מאשר לרשימה.
• שיננו פועל אחד ישר למטה בחמש משבצות היחיד עד שזה רפלקס: أَكْتُبُ، تَكْتُبُ، تَكْتُبينَ، يَكْتُبُ، تَكْتُبُ. הוסיפו نَكْتُبُ ואת ארבעת הרבים אחר כך; השאירו את הזוגיים לאחרונה.
• קראו את חזית הפועל לפני הגב. התחילית עונה “מי?” באות אחת: أَـ ו-نَـ מכריעות את המשבצת מיד, يَـ מצמצמת שלוש-עשרה אפשרויות לארבע ו-تَـ לשבע.
• כשרואים تَـ, שאלו “אתה או היא?” ותנו לנושא או לשיחה להחליט. הדו-משמעות הזו קבועה — זה לא משהו שתלמדו אחר כך לפתור בתוך המילה.
• המשיכו לכתוב את הדמה הסופית גם אם דובר שעוצר בסוף משפט לא יגה אותה, בגלל צורת ההפסק. זו הדרך, ובעוד כמה שיעורים תשנו אותה בכוונה.
• אל תנסו לבנות הווה מתמשך מחלקים נפרדים. צורה ערבית אחת מכסה גם הרגל וגם מה שקורה ברגע זה — כמו בעברית — ולכן העבודה כאן היא חיסור, לא חיבור.
• קחו את أُريدُ أَنْ، يَجِبُ أَنْ ו-يُمْكِنُني أَنْ כשלושה בלוקים לא מנותחים, ושיבצו אחריהם כל פועל שאתם מכירים עם פתחה בסוף. התעלול האחד הזה קונה לכם את רוב מה שדובר A1 צריך לומר.