בקצרה

הערבית מצביעה בשתי משפחות מילים: קרובה הבנויה על هٰذا “זה”, ורחוקה הבנויה על ذٰلِكَ “ההוא”. לכל משפחה יש צורת זכר וצורת נקבה, זוגי ורבים, ובוחרים ביניהן כמו שבחרתם שם תואר בשיעור 8 — לפי הדבר שאליו מצביעים. החדשות הטובות הן שהמילים האלה כמעט לא נוטות ביחסות: מלבד הזוגי, כל כינוי רמז בשפה הוא مَبْنِيّ, קפוא בצורה אחת, מה שהמשפט לא יעשה לו.

כל השיעור מסתובב אז סביב דבר קטן מאוד: האם השם אחרי כינוי הרמז נושא الـ. هٰذا كِتابٌ כבר משפט שלם — “זה ספר”. هٰذا الكِتابُ אינו משפט כלל; זה הצירוף בן שתי המילים “הספר הזה”, שעדיין מחכה שמישהו יגיד עליו משהו. תווית אחת היא ההבדל בין לטעון טענה לבין רק לתת שם לחפץ, ומתחילים טועים בזה כל הזמן. תקנו את הזוג עכשיו וכל השאר בשיעור הזה הוא רק סידור.

הכלל

1. הסדרה הקרובה. אלה מצביעים על מה שקרוב — במרחב, בזמן, או פשוט על הדף מולכם: هٰذا (יחיד זכר)، هٰذِهِ (יחיד נקבה)، هٰذانِ / هٰذَيْنِ (זוגי זכר)، هاتانِ / هاتَيْنِ (זוגי נקבה)، هٰؤُلاءِ (רבים, בני אדם). בתוכן עדיין רואים את החיבורים: ها היא המילית הישנה למשיכת תשומת לב, ו-ذا، ذِهِ، ذانِ، تانِ הן מילות ההצבעה עצמן. לכן הזוגי הנקבי הוא هاتانِ ולא *هٰذَتانِ — זה ها + تانِ.

2. הסדרה הרחוקה. אלה מצביעים על מה שרחוק יותר, או — לעיתים קרובות מאוד בפרוזה מודרנית — אחורה אל משהו שכבר הוזכר: ذٰلِكَ (יחיד זכר)، تِلْكَ (יחיד נקבה)، أُولٰئِكَ (רבים, בני אדם). גם כאן החלקים נראים: ذا + لِ + كَ. ה-ل הוא סימן המרחק, וה-كَ הסופי פונה אל מי שמדברים אליו, בערך “ההוא שם, כמו שאתה רואה”. הכתיב המודרני משאיר את ذٰلِكَ קבוע לכל מאזין; רק טקסטים ישנים ורשמיים מאוד מחליפים את האות הסופית הזו.

3. הכול מלבד הזוגי קפוא. כינוי רמז הוא مَبْنِيّ — הוא לא מקבל סיומות יחסה כלל. هٰذا הוא هٰذا כנושא, אחרי מילת יחס, בכל מקום; هٰؤُلاءِ תמיד מסתיים בכסרה; ذٰلِكَ תמיד מסתיים בפתחה; تِلْكَ לעולם לא משתנה. רק צורות הזוגי מתנהגות כמו זוגי אמיתי ומראות את חילוף האליף / יא שפגשתם בשיעור 12:

• هٰذانِ الوَلَدانِ صَديقانِ. — נומינטיב, ולכן צורת האליף
• أَنا مَعَ هٰذَيْنِ الوَلَدَيْنِ. — אחרי מילת יחס, ולכן צורת יא
• هاتانِ الغُرْفَتانِ نَظيفَتانِ. / فِي هاتَيْنِ الغُرْفَتَيْنِ

שימו לב שכינוי הרמז והשם זזים יחד: שניהם בנומינטיב, או שניהם ביחסה העקיפה. הם יחידה אחת, ולכן הם לא יכולים לא להסכים.

4. هٰذا كِتابٌ — המשפט. שמים כינוי רמז לפני שם לא מיודע ומקבלים משפט שמני שלם מהסוג שבניתם בשיעור 2. כינוי הרמז הוא הנושא (مُبْتَدَأ), השם הלא מיודע הוא הנשוא (خَبَر), והאנגלית צריכה פועל שהערבית לא צריכה — וגם העברית לא:

• هٰذا بَيْتٌ. — זה בית.
• هٰذِهِ سَيّارَةٌ سَريعَةٌ. — זאת מכונית מהירה.
• ذٰلِكَ مُهَنْدِسٌ. — ההוא מהנדס.
• هٰؤُلاءِ طُلّابٌ. — אלה תלמידים.

התנווין על המילה השנייה עושה עבודה אמיתית: הוא מסמן שהשם לא מיודע, ושם לא מיודע אחרי המצביע יכול להיות רק הנשוא — המשפט הסתיים.

5. هٰذا الكِتابُ — הצירוף. שמים את אותו כינוי רמז לפני שם שנושא الـ ועדיין לא נטען כלום. שתי המילים פשוט עומדות זו לצד זו כביטוי נותן-שם אחד, “הספר הזה”, והמשפט עוד לפנינו:

• هٰذا البَيْتُ — הבית הזה
• هٰذِهِ السَّيّارَةُ — המכונית הזאת
• تِلْكَ المَدينَةُ — העיר ההיא
• هٰؤُلاءِ الطُّلّابُ — התלמידים האלה

את הסיבה כדאי לשמור, כי היא מסבירה כל מקרה בשיעור הזה: כינוי רמז הוא מיודע מטבעו. מצביע מיודע + שם מיודע = צירוף מפנה אחד. מצביע מיודע + שם לא מיודע = נושא + נשוא = משפט. היידוע מחליט, לא האינטונציה.

6. שתי הבניות בבת אחת. ברגע שיש את הצירוף, אפשר לומר עליו משהו — ומה שמוסיפים הוא, כמובן, לא מיודע:

• هٰذا البَيْتُ كَبيرٌ. — הבית הזה גדול.
• هٰذِهِ السَّيّارَةُ قَديمَةٌ. — המכונית הזאת ישנה.
• هٰؤُلاءِ الطُّلّابُ مِنْ مِصْرَ. — התלמידים האלה ממצרים.

ואם רוצים שם תואר בתוך הצירוף ולא נשוא אחריו, שם התואר מתאים ביידוע ונושא الـ גם הוא (שיעור 8): هٰذا البَيْتُ الكَبيرُ “הבית הגדול הזה”, שאחר כך יכול לקבל נשוא משלו — هٰذا البَيْتُ الكَبيرُ قَديمٌ “הבית הגדול הזה ישן”. שלוש מילים, תווית אחת חסרה או נוכחת, שלוש משמעויות שונות; קראו את הזוג בקול עד שההבדל נשמע.

7. רבים לא-תבוניים מצביעים ב-هٰذِهِ. זה שיעור 11 שחוזר, וזו המלכודת הגדולה השנייה. כל מה שאינו אדם — ספרים, מכוניות, בתים, רעיונות — מטופל ברבים כיחיד נקבה, ולכן הוא מקבל את כינוי הרמז של יחיד נקבה:

• هٰذِهِ الكُتُبُ جَديدَةٌ. — הספרים האלה חדשים.
• تِلْكَ السَّيّاراتُ غالِيَةٌ. — המכוניות ההן יקרות.
• هٰذِهِ مُدُنٌ كَبيرَةٌ. — אלה ערים גדולות.

هٰؤُلاءِ ו-أُولٰئِكَ הם לבני אדם בלבד: هٰؤُلاءِ الأَوْلادُ، أُولٰئِكَ المُعَلِّماتُ، هٰؤُلاءِ المُهَنْدِسونَ. לכתוב *هٰؤُلاءِ الكُتُبُ זו השגיאה שיליד מבחין בה מיד, ואפשר להימנע ממנה לגמרי: שאלו את עצמכם “האם אלה בני אדם?” לפני ששולחים יד לכינוי הרמז ברבים.

8. שם שכבר מיודע עדיין נותן משפט. שם שנעשה מיודע בכינוי חבור (שיעור 7) לא יכול לקבל الـ — סימן יידוע אחד למילה. לכן כששם כזה בא אחרי כינוי רמז, קריאת הצירוף פשוט לא זמינה, ומה שמקבלים הוא המשפט:

• هٰذا كِتابي. — זה הספר שלי. (לעולם לא “הספר הזה שלי”)
• هٰذِهِ مَدْرَسَتُنا. — זה בית הספר שלנו.
• هٰذا أَحْمَدُ. — זה אחמד.

כדי לומר “הספר הזה שלי”, הופכים את הסדר ושמים את כינוי הרמז אחרי השם: كِتابي هٰذا جَديدٌ “הספר הזה שלי חדש”، سَيّارَتُها تِلْكَ “המכונית ההיא שלה”. אותו היפוך ישמש גם עם הסמיכות (إِضافَة) בשיעור 20. עם שם ב-الـ, לעומת זאת, משאירים את הסדר הרגיל — هٰذا البَيْتُ, לא البَيْتُ هٰذا.

9. השם נושא את הדקדוק הנראה. מכיוון שכינוי הרמז קפוא, יחסת הצירוף מופיעה על השם לבדו:

• هٰذا الكِتابُ جَديدٌ. — נומינטיב על الكِتابُ
• المِفْتاحُ فِي هٰذِهِ الحَقيبَةِ. — גניטיב אחרי מילת היחס, על الحَقيبَةِ
• مَعَ هٰؤُلاءِ الطُّلّابِ — שוב גניטיב, בעוד هٰؤُلاءِ שומר על הכסרה שלו

הזוגיים הם החריג, כמו בסעיף 3: שם שתי המילים זזות. כל השאר כותבים פעם אחת ושוכחים.

10. האליף הפגיון. هٰذا، هٰذِهِ، هٰؤُلاءِ، ذٰلِكَ، أُولٰئِكَ כולם מכילים ā ארוכה שנהגית אבל לא נכתבת כאליף. בטקסט מנוקד במלואו היא מופיעה כקו אנכי קטן, ה-أَلِف خَنْجَرِيَّة (אליף פגיון), והמסלול הזה מדפיס אותה. בערבית רגילה תראו هذا، هذه، هؤلاء، ذلك، أولئك בלי שום סימן — התנועה עדיין שם בהגייה. לעולם לא “לעזור” לכתיב בכתיבת אליף מלאה: *هاذا ו- *ذالك שגויים. עוד שתי מוזרויות באותה משפחה: أُولٰئِكَ מכיל و שקט שנכתב ולעולם לא נהגה, ו-هٰذِهِ מסתיים ב-ه אמיתי, לא ב-ة.

11. נשאר לשיעורים אחרים. “זה הספר אשר קראתי” צריך الَّذي — שיעור 39. “יש ספר כאן / שם” עם هُنا ו-هُناكَ שייך לשיעור 17. שניהם שכנים של הנושא הזה, ואף אחד מהם לא נחוץ כדי להצביע על משהו.

צורות ותבניות

הסדרה הקרובה, במלואה. העמודה הימנית מראה את הצורה שתכתבו בפועל.

הסדרה הרחוקה, במקביל מדויק:

ארבעת הזוגיים הרחוקים מודפסים לשלמות בלבד. הם נדירים באמת בכתיב מודרני — מזהים אותם אם פוגשים אותם ואל תבזבזו זיכרון על ייצורם. שלושת שחייבים לשלוט בהם הם ذٰلِكَ، تِلْكَ، أُولٰئِكَ.

שתי הבניות, זו לצד זו. זו הטבלה לשנן:

יחיד קפוא מול זוגי נוטה ביחסות — שימו לב אילו מילים משתנות:

האקוזטיב של הזוגי משתמש באותן צורות هٰذَيْنِ / هاتَيْنِ כמו הגניטיב; תתחילו לכתוב אותו בשיעור 29, ברגע שלפעלים יש מושאים.

כתיב: מה שהמסלול הזה מדפיס, ומה שתראו בכל מקום אחר.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• هٰذا كِتابٌ (במשמעות “הספר הזה”) -> هٰذا الكِتابُ — עם שם לא מיודע כתבתם את כל המשפט “זה ספר”. הצירוף צריך الـ על השם.
• هٰذا الكِتابُ (במשמעות “זה ספר”) -> هٰذا كِتابٌ — השגיאה ההפוכה. עם الـ עדיין לא נאמר כלום; רק נתתם שם לחפץ.
• هٰذا البَيْتُ الكَبيرُ (במשמעות “הבית הזה גדול”) -> هٰذا البَيْتُ كَبيرٌ — נשוא הוא לא מיודע. שמים الـ על שם התואר והוא מצטרף לצירוף במקום.
• هٰؤُلاءِ الكُتُبُ -> هٰذِهِ الكُتُبُ — هٰؤُلاءِ הוא לבני אדם. רבים לא-תבוניים מקבלים יחיד נקבה, בדיוק כמו בשיעור 11.
• أُولٰئِكَ المُدُنُ -> تِلْكَ المُدُنُ — אותו כלל בסדרה הרחוקה: ערים אינן בני אדם.
• هٰذِهِ الكِتابُ -> هٰذا الكِتابُ — كِتاب הוא זכר, לכן המצביע זכר. בדקו את מין השם לפני שמצביעים.
• هٰذا كِتابي (במשמעות “הספר הזה שלי”) -> كِتابي هٰذا — שם שנושא כינוי חבור לא יכול לקבל الـ, ולכן כינוי הרמז צריך לבוא אחריו כדי לעשות צירוף.
• فِي هٰذانِ الكِتابَيْنِ -> فِي هٰذَيْنِ الكِتابَيْنِ — כינוי הרמז בזוגי הוא הצורה היחידה שנוטה ביחסות, ואחרי מילת יחס הוא חייב להתאים לשם שלו.
• هٰذَيْنِ الطّالِبانِ نَشيطانِ -> هٰذانِ الطّالِبانِ نَشيطانِ — עמדת הנושא, לכן שתי המילים מקבלות את צורת האליף.
• هاذا / ذالك -> هٰذا / ذٰلِكَ (נכתב هذا / ذلك) — ה-ā הארוכה של המילים האלה לעולם לא נכתבת כאליף מלאה.
• أُلٰئِكَ -> أُولٰئِكَ — ה-و השקט הוא חלק מהכתיב גם כשלא הוגים אותו.

טיפים

• שאלה אחת מחליטה הכול: האם השם אחרי כינוי הרמז נושא الـ? עם الـ זה צירוף; בלי זה, טענתם טענה. אמרו هٰذا بَيْتٌ / هٰذا البَيْتُ בקול כזוג עד שהבחירה היא רפלקס.
• למדו את هٰذا ו-هٰذِهِ קודם ולעומק. هٰذِهِ לבדו מכסה יחיד נקבה וגם כל ריבוי לא-תבוני בשפה, וזה הופך אותו לשימושי מכולם.
• זכרו ש-ال אחרי כינוי רמז הוא המזת אל-וצל (هَمْزَةُ الوَصْل): هٰذا الكِتابُ רץ יחד כקבוצה אחת רציפה, בלי עיצור סדקי ובלי תנועה נוספת בין שתי המילים.
• המשיכו לכתוב את השדה על אותיות השמש בתוך הצירוף: هٰذا الطّالِبُ، هٰذِهِ السَّيّارَةُ، ذٰلِكَ الرَّجُلُ.
• תלו את הסדרה הרחוקה על הצורה שלה: ذا + لِ + كَ. ה-ل של המרחק מופיע רק ב-ذٰلِكَ וב-تِلْكَ, אבל כל צורה רחוקה מסתיימת ב-كَ הזה.
• אל תתאמנו בייצור הזוגיים הרחוקים ذانِكَ، تانِكَ. לזהות אותם מספיק; אפילו כותבים מודרניים זהירים מושיטים יד למשהו אחר.
• הדפיסו את האליף הפגיון בזמן הלמידה, ואחר כך השמיטו אותו כשכותבים ערבית אמיתית — אבל לעולם אל תשמיטו את הצליל. هذا הוא שתי הברות עם ראשונה ארוכה.
• הצבעה על אדם שרואים, והצבעה אחורה על משהו שנאמר שלוש שורות קודם, משתמשות באותן מילים. בחדשות ובפרוזה אקדמית ذٰلِكَ הוא בדרך כלל מהסוג השני, והוא אחת המילים הנפוצות ביותר בדף.