בקצרה

האנגלית סופרת בזוגות: אחד, שניים, הרבה. גם העברית כך: “שני ספרים”. הערבית סופרת בשלישיות: אחד, בדיוק שניים, שלושה או יותר. “בדיוק שניים” לא נבנה עם מילת מספר — הוא בנוי בתוך השם עצמו. מוסיפים ـانِ ל-كِتابٌ ומקבלים كِتابانِ, והמילה הבודדת הזו כבר אומרת “שני ספרים”. אין בה מילה ל”שניים”, ואין צורך בה. המספר השלישי הזה נקרא المُثَنّى, הזוגי, והוא לא קישוט של סגנון גבוה: הוא חובה. לומר كُتُبٌ כשמתכוונים לשני ספרים שגוי כמו לומר “ספר” כשמתכוונים לכמה.

החדשות הטובות הן שהזוגי הוא הפינה המסודרת ביותר של המורפולוגיה הערבית. כל שם עצם בשפה בונה אותו באותה דרך, בלי משקלים שבורים וכמעט בלי קומץ חריגים, ויש לו רק שתי סיומות במקום שלוש: ـانِ ליחסת הנושא, ـَيْنِ לכל השאר. העבודה אינה בבניית הצורה — היא בזכירה להשתמש בה, ובגרירה של כל מה שחייב להתאים לה: שם התואר, הכינוי, הפועל.

הכלל

1. שתי סיומות, לא שלוש. לשמות ביחיד יש שלוש סיומות יחסה; הזוגי מכווץ אותן לשתיים. הנומינטיב (مَرْفوع) מסתיים ב-ـانِ; האקוזטיב (مَنْصوب) והגניטיב (مَجْرور) חולקים סיומת אחת, ـَيْنِ:

• كِتابٌ -> كِتابانِ (נומינטיב) / كِتابَيْنِ (אקוזטיב וגניטיב)
• طالِبٌ -> طالِبانِ / طالِبَيْنِ

לכן משתמשים ב-كِتابانِ כשהמילה היא נושא המשפט, וב-كِتابَيْنِ כשהיא מושא או באה אחרי מילת יחס:

• عَلَى الطّاوِلَةِ كِتابانِ. — שני ספרים על השולחן (נושא)
• قَرَأْتُ كِتابَيْنِ. — קראתי שני ספרים (מושא)
• فِي كِتابَيْنِ — בשני ספרים (אחרי מילת יחס)

שימו לב לתנועה על ה-ن: היא כסרה בשתי הצורות — ـانِ، ـَيْنِ. הריבוי השלם לזכר של שיעור 9 נראה דומה אבל שם פתחה — ـونَ، ـينَ. נון זוגי = כסרה, נון ריבוי = פתחה. הניגוד הבודד הזה מפריד את المُعَلِّمانِ (“שני המורים”) מ-المُعَلِّمونَ (“המורים”).

2. בנייתו: לוקחים את היחיד, משמיטים את התנווין, מוסיפים את הסיומת. אין מה לעשות מעבר לזה. הזוגי לעולם לא מקבל תנווין — לא באף יחסה, לא אף פעם — והתווית לא משנה כלום בסיומת:

• بَيْتٌ -> بَيْتانِ / بَيْتَيْنِ ; البَيْتانِ / البَيْتَيْنِ
• قَلَمٌ -> قَلَمانِ / قَلَمَيْنِ ; القَلَمانِ / القَلَمَيْنِ

שינוי כתיב אחד, ורק אחד: שם עצם נקבי שמסתיים ב-ة פותח את ה-ة ל-ت מלאה לפני הסיומת, כי היא כבר לא בסוף המילה:

• مُعَلِّمَةٌ -> مُعَلِّمَتانِ / مُعَلِّمَتَيْنِ
• سَيّارَةٌ -> سَيّارَتانِ / سَيّارَتَيْنِ
• مَدينَةٌ -> مَدينَتانِ / مَدينَتَيْنِ

משפחה קטנה של שמות קצרים מאוד מחזירה אות חלשה שהיחיד איבד: أَبٌ -> أَبَوانِ، أَخٌ -> أَخَوانِ. למדו את שני אלה כשהם מגיעים; זה לא משקל פורה.

3. הזוגי חובה — אין צירוף “שני ספרים”. זו הנקודה שמכריעה אם הערבית שלכם נשמעת ילידית. במקום שמספר נדרש בעברית ובאנגלית, בערבית נדרשת צורה:

לעולם לא אומרים اِثْنانِ كُتُبٍ, “שניים של ספרים”, כפי שאפשר באנגלית או בצרפתית — וגם לא “שני” ועוד רבים, כמו בעברית. הריבוי كُتُبٌ פירושו שלושה או יותר, לכן להשתמש בו לזוג הוא טעות אמיתית, לא בחירת סגנון. וכשהאנגלית אומרת “both”, הערבית בדרך כלל פשוט אומרת את הזוגי: رَأَيْتُ الوَلَدَيْنِ מכסה גם “ראיתי את שני הבנים” וגם “ראיתי את שניהם”. (יש מילה ייעודית ל”שניהם”, كِلا / كِلْتا, אבל היא שייכת למכמתים בשיעור 42.)

4. اِثْنانِ רק מוסיף הדגשה. מילת המספר اِثْنانِ / اِثْنَتانِ כן קיימת, והיא נוטה ביחסות כמו כל זוגי (اِثْنَيْنِ / اِثْنَتَيْنِ ביחסות האחרות). אבל היא לא סופרת את השם כמו “two” באנגלית או “שניים” בעברית. היא באה אחרי השם שכבר בזוגי ופשוט מתעקשת על המספר:

• طالِبانِ اثْنانِ فَقَطْ — רק שני תלמידים, לא יותר
• سَأَلْتُ رَجُلَيْنِ اثْنَيْنِ — שאלתי שני גברים (בדיוק שניים)

משמיטים אותה ולא מאבדים כלום מלבד ההדגשה. כל שאר המספרים מתנהגים אחרת לגמרי והם עניין שיעור 26.

5. גם שמות תואר הולכים לזוגי — ושיעור 11 לא חל כאן. שם תואר מתאים לשם שלו במספר, במין, ביחסה וביידוע (שיעור 8), ו”זוגי” הוא מספר כמו כל מספר אחר:

• كِتابانِ جَديدانِ — שני ספרים חדשים
• الطّالِبَتانِ الجَديدَتانِ — שתי התלמידות החדשות
• اِشْتَرَيْتُ قَميصَيْنِ أَبْيَضَيْنِ — קניתי שתי חולצות לבנות

השיעור הקודם לימד שרבים לא-תבוניים מקבלים התאם של יחיד נקבה — كُتُبٌ جَديدَةٌ. הכלל הזה הוא על רבים בלבד. זוגי לעולם לא מטופל כיחיד נקבה, כמה שהשם דומם, לכן كِتابانِ جَديدَةٌ שגוי ו-كِتابانِ جَديدانِ נכון. אותו דבר לפעלים: السَّيّارَتانِ تَقِفانِ أَمامَ البَيْتِ, לא تَقِفُ.

6. כינויים: هُما ו-أَنْتُما — ואין זוגי נקבה. לכינויים העצמאיים של שיעור 6 יש חברי זוגי, ולכינויים החבורים של שיעור 7 יש סיומות תואמות:

• هُما — הם שניהם, שני המינים
• أَنْتُما — אתם שניכם, שני המינים
• ـهُما — שלהם (של שניים), אותם שניהם: كِتابُهُما، مَعَهُما
• ـكُما — שלכם (של שניים), אתם שניכם: بَيْتُكُما، لَكُما

כאן הפיצול הרגיל זכר/נקבה של הערבית נעלם. هُما משרת שני גברים, שתי נשים ואחד מכל אחד; أَنْتُما כמו כן. אין هُنَّما ואין סופית נקבה נפרדת. שמות ושמות תואר עדיין מראים מין בזוגי (طالِبانِ מול طالِبَتانِ) — הכינויים הם שמוותרים עליו. גם אין זוגי בגוף ראשון בכלל: שני אנשים שמדברים אומרים نَحْنُ, הרבים הרגילים.

הסופית ـهُما הולכת לפי אותו כלל הרמוניית תנועות כמו ـهُ: אחרי כסרה או يْ היא הופכת ל-ـهِما — عَلَيْهِما، فيهِما، بِهِما، إِلَيْهِما، مِنْ بَيْتِهِما.

7. הפועל: מסגרת לעת עתה. גם לפעלים יש צורות זוגי, ובגוף שלישי הם כן שומרים את הבחנת המין שהכינויים ויתרו עליה — לא בסיומת ההווה, שהיא ـانِ בשני הכיוונים, אלא בתחילית (גוף שני, أَنْتُما, נשאר משותף-מין כמו הכינוי שלו):

• هُما يَكْتُبانِ — הם שניהם (זכר) כותבים
• هُما تَكْتُبانِ — הן שתיהן (נקבה) כותבות
• أَنْتُما تَكْتُبانِ — אתם שניכם כותבים

זהו את שלושת אלה; טבלת ההווה המלאה היא שיעור 14, והעבר (كَتَبا، كَتَبَتا، كَتَبْتُما) הוא שיעור 18. מה שחשוב כאן הוא רק שנושא זוגי כופה פועל זוגי: الوَلَدانِ يَلْعَبانِ, לעולם לא يَلْعَبونَ ולעולם לא يَلْعَبُ.

8. ה-ن נושר בסמיכות (إِضافَة). כששם זוגי הוא הנסמך בצירוף שייכות, ה-ن שלו נופל — בדיוק כמו שהריבוי השלם לזכר מאבד את ה-ن שלו. מה שנשאר הוא كِتابا (מ-كِتابانِ) ו-كِتابَيْ (מ-كِتابَيْنِ):

• كِتابا الطّالِبِ — שני ספרי התלמיד (נומינטיב)
• والِدا مُحَمَّدٍ — הוריו של מוחמד
• عَيْنا الطِّفْلِ — עיני הילד
• فِي يَدَيْ مُحَمَّدٍ — בידיו של מוחמד (גניטיב, לכן ـَيْ)

כש-ـَيْ הזה נתקל ב-الـ שאחריו, הוא קולט כסרה כדי לחבר את שתי המילים: قَرَأْتُ كِتابَيِ الطّالِبِ. כינוי חבור הוא סומך גם הוא, לכן ה-ن נושר גם לפניו — كِتاباهُما، سَيّارَتاكُما، قَلَمَيْهِ — ועם ـي שתי התנועות מתמזגות ל-أَخَوايَ בנומינטיב ול-أَخَوَيَّ בשתי היחסות האחרות. הסמיכות עצמה — למה המילה הראשונה לא מקבלת תווית והשנייה הולכת לגניטיב — היא שיעור 20; כאן רק תרשמו שה-ن החסר הוא סימן, לא שגיאת כתיב.

9. איברי גוף בזוג הם זוגיים מטבעם. כל מה שלגוף יש שניים ממנו מדובר בדרך כלל בזוגי, והערבית מושיטה יד לזוגי במקום שהאנגלית מושיטה יד לרבים:

عَيْنانِ (עיניים)، يَدانِ (ידיים)، رِجْلانِ (רגליים)، أُذُنانِ (אוזניים)، قَدَمانِ (כפות רגליים)، شَفَتانِ (שפתיים)، كَتِفانِ (כתפיים)

האנגלית אומרת “he opened his eyes”, אבל הערבית סופרת: שתי עיניים, לכן הזוגי. אותו אינסטינקט מכסה זוגות טבעיים מחוץ לגוף — والِدانِ (הורים)، جَناحانِ (כנפיים) — בעוד שכל מה שהשפה רואה כחפץ אחד נשאר יחיד, כמו سِرْوالٌ למכנסיים.

10. בדיאלקטים הזוגי הרבה יותר צר. ערבית מדוברת מצרית, לבנטינית ושל המפרץ עדיין מדביקות סיומת זוגי לשמות עצם — يَوْمينْ، كِتابينْ، إيدينْ — בעיקר על מילות זמן, מידות ודברים יומיומיים שסופרים, אם כי מספר ועוד רבים מועדף לעיתים קרובות במקום. מה שהדיאלקטים השילו הוא ההתאם: שם התואר, הפועל והכינוי הולכים לרבים, לא לזוגי. ערבית מגרבית הולכת רחוק יותר ובדרך כלל אומרת زوجْ (“זוג”) ועוד רבים. ערבית כתובה ורשמית לא הלכה אחרי אף אחד מאלה: בפצחא (الفُصْحى) הזוגי חי במלואו, חובה במלואו וגורר איתו את כל ההתאם שלו, לכן אל תתנו להרגל דיאלקט להוציא אתכם מזה.

צורות ותבניות

שמות עצם — כל המערכת, זכר ונקבה:

עם התווית, שום דבר בסיומת לא משתנה:

שם ועוד שם תואר, כל ארבעת הצירופים:

רשת הכינויים, עם עמודת הזוגי ממולאת:

כינויים חבורים, יחיד ליד זוגי:

מסגרת הפועל — זיהוי בלבד, הטבלאות הן שיעורים 14 ו-18:

ה-ن של הזוגי בתוך סמיכות (إِضافَة):

דוגמאות

טעויות נפוצות

• عَلَى الطّاوِلَةِ كِتابَيْنِ. -> عَلَى الطّاوِلَةِ كِتابانِ. — נושא הוא مَرْفوع, לכן הוא מקבל ـانِ. לומדים ברירת מחדל ל-ـَيْنِ כי זו הצורה ששומעים ב-اِثْنَيْنِ וביום الاثْنَيْنِ.
• رَأَيْتُ كِتابانِ. -> رَأَيْتُ كِتابَيْنِ. — מושא ישיר הוא مَنْصوب, והזוגי כותב مَنْصوب ו-مَجْرور באותה דרך.
• اِثْنانِ كُتُبٍ -> كِتابانِ — בערבית אין צירוף “שניים + רבים”. המספר חי בתוך השם, ו-كُتُبٌ מתחיל בשלושה.
• كِتابانِ جَديدَةٌ -> كِتابانِ جَديدانِ — התאם היחיד הנקבה של שיעור 11 הוא לרבים לא-תבוניים בלבד. זוגי תמיד מתאים כזוגי.
• مُعَلِّمَةانِ -> مُعَلِّمَتانِ — ה-ة כבר לא סופי, לכן הוא נפתח ל-ت כתובה.
• الطّالِبَتانِ جَديدَتانِ (במשמעות “שתי התלמידות החדשות”) -> الطّالِبَتانِ الجَديدَتانِ — שם תואר מתאר מעתיק גם את התווית; בלי זה הצירוף הוא משפט, “שתי התלמידות חדשות”.
• هُمْ طالِبانِ. -> هُما طالِبانِ. — هُمْ הוא שלושה או יותר. שני אנשים הם תמיד هُما, יהיה מינם אשר יהיה.
• بَيْتُهُمْ (של שני אנשים) -> بَيْتُهُما — אותה החלקה על הכינוי החבור; ואחרי כסרה הוא הופך ל-بَيْتِهِما.
• هُما يَكْتُبونَ -> هُما يَكْتُبانِ — נושא זוגי מקבל פועל זוגי, לעולם לא את הרבים.
• كِتابانِ الطّالِبِ -> كِتابا الطّالِبِ — ה-ن של הזוגי נושר לפני הסומך של סמיכות (إِضافَة).

טיפים

• למדו את שתי הסיומות כזוג צלילים, ـانِ ו-ـَيْنِ, וחברו אותן לכל שם שתרצו. מלבד הקומץ أَبَوانِ / أَخَوانِ אין זוגיים חריגים לשנן — כל המערכת היא שתי ההברות האלה.
• בחנו את עצמכם בשאלת נושא/מושא, לא במונח דקדוקי: האם המילה הזו עושה משהו (ـانِ) או שנעשה לה משהו, או שהיא יושבת אחרי מילת יחס (ـَيْنِ)?
• הזוגי הוא הסיומת היחידה שעדיין רואים בטקסט רגיל בלי ניקוד, כי היא נכתבת באותיות: ان ו-ين. בקריאת معلمين, לעומת זאת, צריך להכריע בין הזוגי مُعَلِّمَيْنِ לריבוי השלם مُعَلِّمينَ — קריאת ערבית בלי סימני התנועה, וצורת ההפסק (מדריך קריאה והגייה) היא בדיוק משחק הניחוש הזה.
• אמרו “כסרה על הנון” בקול כמה פעמים. זוגי ـانِ / ـَيْنِ מול ריבוי ـونَ / ـينَ הוא כל ההבדל בדיבור.
• התרגלו להכפיל הכול במורד הזרם. אם השם הולך לזוגי, שם התואר, הכינוי והפועל הולכים אחריו אוטומטית — הרפלקס הזה שווה יותר מהסיומת עצמה.
• אוצר המילים של איברי הגוף הוא תרגול חינם: عَيْنانِ، يَدانِ، رِجْلانِ، أُذُنانِ הם זוגיים מטבעם, לכן תירגלו אותם ותרגלתם את התבנית.
• התעלמו מ-اِثْنانِ לעת עתה, והתעלמו מ-كِلا / كِلْتا לגמרי. שניים של כל דבר הוא הזוגי החשוף; המילים הנוספות רק מוסיפות הדגשה שעדיין לא צריך.
• לכינויי הרמז (هٰذانِ، هاتانِ) ולכינויי הזיקה (اللَّذانِ، اللَّتانِ) יש צורות זוגי עם אותו מעבר ـانِ / ـَيْنِ. תפגשו אותם בשיעורים 13 ו-39 — הסיומת כבר תהיה מוכרת.