בקצרה

השיעור הקודם נתן לכם ריבויים שבונים בהוספת משהו לסוף המילה: ـونَ / ـينَ לגברים, ـاتٌ לנשים ולהרבה דברים נקביים. אלה המסודרים, והם המיעוט. רוב שמות העצם בערבית בונים את הריבוי שלהם בדרך אחרת לגמרי: שומרים את העיצורים ובונים מחדש את כל השאר. מ-كِتابٌ מתקבל كُتُبٌ. מ-بَيْتٌ מתקבל بُيوتٌ. מ-مَدْرَسَةٌ מתקבל مَدارِسُ. לא הוסיפו כלום — את המילה יצקו לתבנית חדשה. הדקדוק הערבי קורא לזה جَمْعُ التَّكْسير, “ריבוי השבירה”, כי שוברים את היחיד ומרכיבים אותו מחדש. באנגלית נשארו שלושה-ארבעה מאובנים של אותו רעיון (foot/feet, mouse/mice); גם בעברית יש כמה כאלה (איש / אנשים). בערבית זו הדרך הרגילה לבנות ריבוי.

יש בשורה רעה אחת ובשורה טובה אחת. הרעה: אי אפשר לחשב איזה משקל שם עצם לוקח. ל-قَلْبٌ ול-كَلْبٌ יש בדיוק אותה צורה, והריבויים שלהם הם قُلوبٌ ו-كِلابٌ. המשקל הוא חלק מהמילה, כמו המין, וצריך ללמוד אותו עם המילה. הטובה: מספר קטן של משקלים מכסה את רוב מה שתקראו. תשעה מהם בטבלה למטה, ואחרי כמה שבועות תזהו ריבוי שבור במבט גם במילה שמעולם לא פגשתם. השיעור נגמר בתחבולה קרובה — שמות קיבוציים כמו شَجَرٌ ו-سَمَكٌ, שבהם המילה החשופה היא המסה והסיומת ة גוזרת ממנה יחידה אחת.

הכלל

1. שתי מערכות ריבוי; השבורה היא הגדולה. ריבוי שלם (שיעור 9) משאיר את היחיד בלי שינוי ומוסיף סיומת: مُهَنْدِسٌ ← مُهَنْدِسونَ، مُعَلِّمَةٌ ← مُعَلِّماتٌ. ריבוי שבור מחליף את התנועות בתוך המילה, ולעיתים קרובות מוסיף עיצור בחזית (أ או م) או תנועה ארוכה באמצע. השוו:

• שלם: طَبيبَةٌ ← طَبيباتٌ (שום דבר בתוך המילה לא זז)
• שבור: طَبيبٌ ← أَطِبّاءُ (כל תנועה אחרת, ו-أ חדשה הופיעה)

איזו מערכת שם עצם משתמש בה היא עובדה על השם הזה. ריבוי שלם לזכר מוגבל ברובו לגברים בני אדם ולפרטיציפים; ـاتٌ נפוץ אבל רחוק מאוטומטי. כל השאר — כולל הרוב הגדול של שמות מוחשיים יומיומיים — נשבר.

2. המשקל שייך למילה, לא לכלל. זו הנקודה לקבל מוקדם, כי להילחם בה מבזבזת חודשים. שני שמות באותה צורה בדיוק לוקחים בדרך כלל משקלים שונים:

• قَلْبٌ ← قُلوبٌ אבל كَلْبٌ ← كِلابٌ
• بَيْتٌ ← بُيوتٌ אבל شَيْخٌ ← شُيوخٌ ו-عَيْنٌ ← عُيونٌ (כאן הם במקרה מסכימים)
• وَلَدٌ ← أَوْلادٌ אבל جَبَلٌ ← جِبالٌ

לכן התייחסו לריבוי כאל חצי שני של ערך המילון. כשכותבים שם עצם חדש במחברת, כותבים שתי מילים: قَلَمٌ - أَقْلامٌ. לעולם לא אחת.

3. תשעת המשקלים ששווה לדעת קודם. הם מוצגים במלואם בפרק הבא. בפרוזה, למה כל אחד מהם אופייני בדרך כלל:

• أَفْعال — סוס העבודה לשמות קצרים בני שלושה עיצורים: قَلَمٌ ← أَقْلامٌ، وَلَدٌ ← أَوْلادٌ، بابٌ ← أَبْوابٌ، يَوْمٌ ← أَيّامٌ.
• فُعول — נפוץ באותה מידה, במיוחד משמות במשקל فَعْل או فِعْل: بَيْتٌ ← بُيوتٌ، قَلْبٌ ← قُلوبٌ، دَرْسٌ ← دُروسٌ، عِلْمٌ ← عُلومٌ.
• فِعال — אנשים ודברים כאחד: رَجُلٌ ← رِجالٌ، جَبَلٌ ← جِبالٌ، بَحْرٌ ← بِحارٌ. הוא גם משמש כריבוי של שם התואר فَعيل: كَبيرٌ ← كِبارٌ، صَغيرٌ ← صِغارٌ.
• فُعُل — בדרך כלל מיחידים עם תנועה ארוכה: كِتابٌ ← كُتُبٌ، مَدينَةٌ ← مُدُنٌ، سَبيلٌ ← سُبُلٌ.
• فُعَل — הריבוי של המשקל فُعْلَة, וכאן אפשר באמת לנבא: غُرْفَةٌ ← غُرَفٌ، صورَةٌ ← صُوَرٌ. קומץ שמות במשקל فَعْلَة מצטרפים אליהם: دَوْلَةٌ ← دُوَلٌ.
• فُعّال — הריבוי של שם העושה התבוני فاعِل: طالِبٌ ← طُلّابٌ، عامِلٌ ← عُمّالٌ، كاتِبٌ ← كُتّابٌ، ساكِنٌ ← سُكّانٌ.
• مَفاعِل — מיחידים בני ארבע אותיות שמתחילים ב-م: مَكْتَبٌ ← مَكاتِبُ، مَدْرَسَةٌ ← مَدارِسُ، مَسْجِدٌ ← مَساجِدُ.
• مَفاعيل — אותו דבר, כשל יחיד יש תנועה ארוכה לפני העיצור האחרון: مِفْتاحٌ ← مَفاتيحُ، مَوْضوعٌ ← مَواضيعُ، مَشْروعٌ ← مَشاريعُ.
• أَفْعِلاء — שמות תבוניים ותכונות במשקל فَعيل: صَديقٌ ← أَصْدِقاءُ، طَبيبٌ ← أَطِبّاءُ، غَنِيٌّ ← أَغْنِياءُ.

4. איפה ניבוי כן עובד. המשקלים בלתי צפויים לשמות קצרים ובסיסיים. הם הרבה יותר סדירים לארוכים ולנגזרים, ואת זה שווה לנצל:

• שם של ארבעה עיצורים או יותר הולך כמעט תמיד ל-مَفاعِل או ל-مَفاعيل (או לתאומים فَعالِل / فَعاليل כשהאות הראשונה אינה م): صُنْدوقٌ ← صَناديقُ، مَلْعَبٌ ← مَلاعِبُ. החריג הקבוע הוא הפרטיציפים של שיעור 9 — مُهَنْدِسٌ ← مُهَنْدِسونَ، مُعَلِّمَةٌ ← مُعَلِّماتٌ — שהם ארוכים אבל מקבלים ריבוי שלם. כלל האצבע: יחיד ארוך, ריבוי ארוך, עם ـا אחרי האות השנייה.
• فاعِل שמציין אדם הולך בדרך כלל ל-فُعّال או ל-فَعَلَة: عامِلٌ ← عُمّالٌ، طالِبٌ ← طَلَبَةٌ. הריבוי השלם נשאר זמין לידו (طالِبونَ، عامِلونَ).
• فَعيل שמציין אדם או תכונה אנושית הולך ל-أَفْعِلاء או ל-فُعَلاء: كَريمٌ ← كُرَماءُ.
• فُعْلَة הולך ל-فُعَل: نُقْطَةٌ ← نُقَطٌ.

שיעור 22 יראה לכם את המנגנון מאחורי כל זה — השורש בן שלושת העיצורים והמשקלים שיוצקים עליו. לעת עתה השתמשו בארבע הנטיות האלה כניחושים, ובדקו אותם.

5. ריבוי שבור הוא שם עצם רגיל מבחינה דקדוקית. זה החלק שמתחילים טועים בו אחרי שלמדו ـونَ. ריבוי שבור מקבל את הסיומות הרגילות בסגנון היחיד ـٌ ـَ ـِ (עם תנווין כשהוא לא מיודע), מקבל الـ כשהוא מיודע, ולעולם לא מקבל ـونَ או ـينَ מעל:

• كُتُبٌ - كُتُبًا - كُتُبٍ, בדיוק כמו بَيْتٌ - بَيْتًا - بَيْتٍ

בהתאם, ריבוי שבור של גברים בני אדם מתנהג כמו רבים: الطُّلّابُ مُجْتَهِدونَ، الرِّجالُ كِرامٌ. ריבוי שבור של דברים עושה משהו מפתיע, ושיעור 11 כולו על זה — אל תדאגו כשאתם רואים שם תואר ביחיד נקבה אחרי שם ברבים בדוגמאות למטה.

6. שלושה מתשעת המשקלים לא מקבלים תנווין: דגל הדיפטוט. مَفاعِل، مَفاعيل ו-أَفْعِلاء שייכים למחלקה שנקראת المَمْنوع مِنَ الصَّرْف — “חסומים מנטייה מלאה”. שני דברים משתנים:

• הם לעולם לא נושאים תנווין: مَدارِسُ, לא *مَدارِسٌ; مَفاتيحُ, לא *مَفاتيحٌ
• בגניטיב הם מקבלים פתחה, לא כסרה: دَرَسْتُ فِي مَدارِسَ كَثيرَةٍ

הסטייה השנייה נכבית ברגע שהמילה מיודעת ב-الـ או עומדת כנסמך בסמיכות (إِضافَة) (שיעור 20): فِي المَدارِسِ، فِي مَدارِسِ المَدينَةِ — הכסרה הרגילה חוזרת. הראשונה לא עולה שם כלל, כי שם מיודע לא נושא תנווין באף יחסה. זה כל מה שצריך ב-A1; שיעור 41 נותן את כל המחלקה ואת שאר חבריה.

7. שמות קיבוציים עובדים בכיוון ההפוך. קבוצה קטנה אבל תכופה מאוד של שמות — צמחים, פירות, בעלי חיים, דברים קטנים שסופרים — הצורה החשופה שלהם עומדת לסוג או למסה, ומוסיפים ة כדי לבחור אחד מהם. הצורה החשופה נקראת اسْمُ الجِنْسِ الجَمْعِيّ, וצורת ה-ة נקראת اسْمُ الوَحْدَة:

• شَجَرٌ “עצים, חומר-עץ” — شَجَرَةٌ “עץ”
• تُفّاحٌ “תפוחים” — تُفّاحَةٌ “תפוח”
• سَمَكٌ “דגים (כסוג או כמנה)” — سَمَكَةٌ “דג”
• بَقَرٌ “בקר” — بَقَرَةٌ “פרה”

שימו לב לכיוון: ה-ة לא הופך את זה לנקבה-ורבים, הוא גורע יחידה ממסה. זה ההפך ממה ש-ة עושה בדרך כלל, ולכן זה מכשיל אנשים.

8. הקיבוצי החשוף מקבל התאם של יחיד. מבחינה דקדוקית شَجَرٌ הוא שם עצם ביחיד, כמה שהוא מרגיש רבים באנגלית, וזכר הוא ברירת המחדל: الشَّجَرُ جَميلٌ، السَّمَكُ لَذيذٌ، البَقَرُ كَبيرٌ. לעולם לא *الشَّجَرُ جَميلونَ. (הערבית גם מאפשרת לטפל בחלק מהקיבוציים כנקבה — هٰذا نَخْلٌ ו-هٰذِهِ نَخْلٌ שניהם מתועדים — אבל הישארו עם הזכר ב-A1.)

9. ולשם היחידה יש ריבוי משלו. ברגע שבודדו יחידה אחת, אפשר לספור כמה מהן, ואז מופיע ריבוי אמיתי — שבור לחלק מהמילים, שלם ـاتٌ לאחרות: شَجَرَةٌ ← أَشْجارٌ، سَمَكَةٌ ← أَسْماكٌ، تُفّاحَةٌ ← تُفّاحاتٌ. אז לכל אחת מהמילים האלה יש שלוש צורות, וכל אחת עושה עבודה אחרת: המסה, פריט אחד, כמה פריטים.

צורות ותבניות

תשעת המשקלים הרווחיים. כל ריבוי כאן ניתן עם הסיומת המלאה שלו, כדי שתראו במבט מי מהם מסרב לתנווין:

שלוש הסיומות, זו לצד זו, לריבוי רגיל ולאחד דיפטוט. קראו קודם את השורה השלישית — זה המקום היחיד שבו שתי המערכות באמת נפרדות:

קיבוציים בשלוש הצורות שלהם:

הושאר בכוונה בחוץ: המשקלים فَواعِل، فُعَلاء، فَعالِلَة ותריסר נדירים יותר, וההבחנה שהערבית עושה בין “ריבוי מעט” ל”ריבוי הרבה”. תפגשו אותם באופן טבעי, מילה מילה.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• كِتابونَ -> كُتُبٌ — הסיומת ـونَ שייכת לגברים בני אדם, לכן שם עצם לדבר לעולם לא מקבל אותה, איך שהריבוי שלו נראה.
• الطُّلّابونَ -> الطُّلّابُ — ובטח שאי אפשר להשתמש בשתי המערכות בבת אחת. طُلّابٌ כבר הריבוי; להוסיף ـونَ מרבה אותו פעמיים.
• بَيْتاتٌ -> بُيوتٌ — ـاتٌ אינה סיומת ריבוי לכל מטרה. השתמשו בריבוי השבור שיש למילה באמת; ל-بَيْتٌ יש بُيوتٌ ולא כלום אחר.
• مَدْرَساتٌ -> مَدارِسُ — הסיומת ة לא מבטיחה ריבוי ב-ـاتٌ. (המילה مُدَرِّساتٌ שאולי פגשתם היא הריבוי של مُدَرِّسَةٌ “מורה” — מילה אחרת.)
• أَقْلابٌ -> قُلوبٌ — אי אפשר להעתיק משקל ממילה שנראית דומה. قَلَمٌ לוקח أَفْعال ו-قَلْبٌ לוקח فُعول, ורק המילון יודע.
• مَدارِسٌ / مَفاتيحٌ -> مَدارِسُ / مَفاتيحُ — המשקלים האלה مَمْنوعٌ مِنَ الصَّرْف ולעולם לא מקבלים תנווין, באף יחסה.
• فِي مَدارِسِ كَثيرَةٍ -> فِي مَدارِسَ كَثيرَةٍ — דיפטוט לא מיודע מקבל פתחה אחרי מילת יחס. שימו לב ששם התואר הוא מילה רגילה ושומר את הכסרה.
• فِي مَدارِسَ المَدينَةِ -> فِي مَدارِسِ المَدينَةِ — אבל ברגע שהמילה מיודעת או עומדת כנסמך בסמיכות (إِضافَة), הכסרה חוזרת. כלל הפתחה הוא לצורה החשופה הלא מיודעת בלבד.
• أَكَلْتُ تُفّاحٌ كَبيرَةٌ. -> أَكَلْتُ تُفّاحَةً كَبيرَةً. — אם מתכוונים לתפוח אחד צריך את ה-ة; הקיבוצי החשוף אומר תפוחים בכלל.
• الشَّجَرُ جَميلونَ. -> الشَّجَرُ جَميلٌ. — קיבוצי חשוף נחשב יחיד, לא רבים, מה שהוא אומר.

טיפים

• למדו כל שם עצם כזוג, בקול, מהיום הראשון: قَلَمٌ - أَقْلامٌ، بَيْتٌ - بُيوتٌ، مَدْرَسَةٌ - مَدارِسُ. להרכיב ריבויים אחר כך על מאה שמות שלמדתם חשופים זה אומלל.
• מזהים, לא גוזרים. המשימה שלכם עם ריבוי שבור ב-A1 היא לשמוע مَفاتيحُ ולחשוב “רבים של משהו”, לא לייצר אותו מ-مِفْتاحٌ לפי כלל.
• השתמשו בצורה כניחוש ראשון: أ בחזית ועוד ـا ארוך פירושם בדרך כלל ריבוי; ـا אחרי העיצור השני במילה ארוכה כמעט תמיד כך; עיצור אמצעי מוכפל עם ـُ בחזית (طُلّاب، عُمّال) הוא בדרך כלל ריבוי של אנשים — אם כי לא תמיד, כמו ש-تُفّاح מראה.
• אורך הוא ידיד. מילים קצרות פראיות; מילים ארוכות מבויתות. אם ליחיד יש ארבעה עיצורים, נחשו مَفاعِل / مَفاعيل ובדרך כלל תהיו צודקים.
• קשרו את דגל הדיפטוט לצורה, לא לרשימה: مَدارِسُ، مَفاتيحُ، أَصْدِقاءُ. אם ריבוי נראה כמו אחד משלושת המשקלים האלה, צפו לאפס תנווין ולפתחה בגניטיב.
• עם קיבוציים, שאלו את עצמכם “כל הסוג, או אחד מהם?” לפני שכותבים. השאלה הבודדת הזו מכריעה בין سَمَكٌ ל-سَمَكَةٌ — וזו אותה שאלה ב-تُفّاح، بَقَر، بَيْض، وَرَق.
• התעלמו לעת עתה מאיך שם התואר מתאים לריבוי של דברים. זה באמת מוזר, והשיעור הבא ממש על לא כלום אחר.
• ספירת הריבויים האלה (שלושה ספרים, עשרה בתי ספר) יש לה כללים משלה ושיעור משלה — 26. עד אז, השתמשו בהם בלי מספר מלפנים.