בקצרה

בערבית יש שני סוגי ריבוי סדיר, וקוראים להם “שלמים” — سالِم — כי היחיד שורד בתוכם בלי שינוי. מוסיפים סיומת ושום דבר אחר לא זז. אחד מהם, ـونَ / ـينَ, שמור לגברים בני אדם: מ-مُعَلِّمٌ מתקבל مُعَلِّمونَ. השני, ـات, מחליף את ה-ة הנקבית והוא הרבה יותר נדיב: מ-مُعَلِّمَةٌ מתקבל مُعَلِّماتٌ, וכך גם מ-سَيّارَةٌ, שאינו אדם כלל. שתי הסיומות האלה יחד מכסות פרוסה גדולה מאוד מהריבויים שיידרשו לכם ב-A1, והן הריבויים היחידים שאפשר לבנות בעצמכם מהיחיד בלי לחפש כלום.

הסיבה ללמוד אותם יחד היא שבמשהו חשוב אחד הם מתנהגים אותו דבר ובמשהו אחר הם נבדלים. לשניהם יש שתי סיומות שמכסות שלוש יחסות, לא שלוש סיומות — כלומר כל אחד מהם מכווץ שתי יחסות לצורה אחת — וזה אותו זוג בשניהם: האקוזטיב מתמזג עם הגניטיב. הריבוי לזכר משתמש בצורה אחת לנושא ובאחרת לכל השאר; הריבוי לנקבה משתמש גם הוא בצורה אחת לנושא ובאחרת לכל השאר, והצורה השנייה נושאת כסרה, לעולם לא פתחה. رَأَيْتُ الطّالِباتِ נכון ו- *رَأَيْتُ الطّالِباتَ אינו נכון, כמה שהאוזן תרצה את הפתחה של מושא.

הכלל

1. שלושה סוגי ריבוי, שניים מהם סדירים. הערבית בונה ריבוי בשלוש דרכים: שני הריבויים השלמים של השיעור הזה, שמדביקים סיומת ליחיד השלם, והריבוי השבור, שמעצב את המילה מחדש מבפנים (كِتابٌ → كُتُبٌ). ריבוי שבור הוא שיעור 10 והוא הסוג הנפוץ ביותר, לכן אל תסיקו מהשיעור הזה שהערבית מרבה באופן סדיר. הסיקו את הדבר הצר והשימושי יותר: כש מילה מקבלת ריבוי שלם, אפשר לייצר אותו במקום.

2. جَمْعُ المُذَكَّرِ السّالِم: ـونَ לנושא, ـينَ לכל השאר. לוקחים את היחיד בדיוק כפי שהוא, מסירים את סיומת היחסה, ומחברים את סיומת הריבוי:

• مُعَلِّمٌ → مُعَلِّمونَ (مَرْفوع) / مُعَلِّمينَ (مَنْصوب ו-مَجْرور)
• مُهَنْدِسٌ → مُهَنْدِسونَ / مُهَنْدِسينَ
• مُدَرِّسٌ → مُدَرِّسونَ / مُدَرِّسينَ
• مُسْلِمٌ → مُسْلِمونَ / مُسْلِمينَ

שלושה דברים על הסיומת עצמה. ה-و וה-ي הן תנועות ארוכות, לכן הסיומות הן שתי הברות שלמות ואי אפשר לפספס אותן. ה-ن תמיד נושא פתחה — مُعَلِّمونَ, לעולם לא *مُعَلِّمونُ. ולריבוי הזה אין תנווין בכלל, באף יחסה: הלא מיודע مُعَلِّمونَ והמיודע المُعَلِّمونَ נבדלים רק בתווית. ה-ن הזה עושה את העבודה שהתנווין עושה במקומות אחרים, ולכן השניים לעולם לא מופיעים יחד.

3. למי מותר הריבוי הזה. שתי קבוצות בלבד:

• שמות עצם לגברים בני אדם: مُعَلِّمٌ، مُهَنْدِسٌ، مُوَظَّفٌ، لاعِبٌ، مُواطِنٌ
• שמות תואר ופרטיציפים שמתארים גברים בני אדם: مَشْغولونَ، مُجْتَهِدونَ، مِصْرِيّونَ

שום דבר אחר, מלבד רשימה סגורה קצרה אחת: כמה מילים שואלות את הסיומת בלי להשתייך למחלקה — העשרות عِشْرونَ، ثَلاثونَ ושמות חריגים כמו سِنونَ “שנים” ו-أَهْلونَ “משפחה” — וספרי הדקדוק מסווגים אותם בנפרד כ-مُلْحَق بِجَمْعِ المُذَكَّرِ السّالِم, “מצורפים” לריבוי השלם לזכר. מחוץ לרשימה הזו ספר, מכונית, שולחן, כלב והר מודרים לצמיתות, וכך גם כל שם עצם נקבי. *كِتابونَ ו- *سَيّارونَ אינם ערבית מגושמת, הם ערבית בלתי אפשרית.

שימו לב לכיוון ההגבלה בזהירות: להיות גבר בן אדם הופך שם עצם לכשיר, לא לחייב. שמות רבים לגברים בני אדם מקבלים במקום זאת ריבוי שבור — رَجُلٌ → رِجالٌ، وَلَدٌ → أَوْلادٌ، طالِبٌ → طُلّابٌ. המילים שמקבלות ـونَ באופן אמין הן הנגזרות: פרטיציפים של צורות הפועל המורחבות ושל פעלים בני ארבעה עיצורים, פעילים (مُعَلِّم، مُهَنْدِس) וסבילים (مُوَظَّف) כאחד — שיעור 53 — ושמות תואר ניסבה ב-ـِيّ (שיעור 21). אם שם עצם לגבר בן אדם הוא קצר ובסיסי, צפו לריבוי שבור ובדקו במילון.

4. جَمْعُ المُؤَنَّثِ السّالِم: משמיטים את ה-ة, מוסיפים ـات. המתכון מכני:

• مُعَلِّمَةٌ → مُعَلِّماتٌ
• طالِبَةٌ → طالِباتٌ
• سَيّارَةٌ → سَيّاراتٌ
• لُغَةٌ → لُغاتٌ

ה-ة לעולם לא שורד — אי אפשר לכתוב *مُعَلِّمَةاتٌ — כי ـات כבר מכיל את ה-ت הנקבית, שעומדת עכשיו על הרגליים שלה כעיצור מלא. שמות שאין להם ة מלכתחילה פשוט מקבלים את ـات כפי שהוא: اِمْتِحانٌ → اِمْتِحاناتٌ، حَيَوانٌ → حَيَواناتٌ.

5. שתי הסיומות שלו, והמלכודת שמגדירה את השיעור. הריבוי הנקבי כן מקבל תנווין, לכן יש לו ארבע צורות בסך הכול — אבל רק שתי תנועות:

• مَرْفوع: طالِباتٌ / الطّالِباتُ — דמה, כפי שמצופה
• مَنْصوب: طالِباتٍ / الطّالِباتِ — כסרה
• مَجْرور: طالِباتٍ / الطّالِباتِ — כסרה, אותה צורה שוב

הריבוי השלם לנקבה לעולם לא מקבל פתחה. במקום שבו כל שם רגיל היה מראה مَنْصوب עם פתחה, הריבוי הזה מראה כסרה במקום ונראה זהה לגניטיב:

• رَأَيْتُ الطّالِباتِ — ראיתי את התלמידות (מושא, ועדיין כסרה)
• رَأَيْتُ طالِباتٍ — ראיתי כמה תלמידות
• سَأَلْتُ المُعَلِّماتِ — שאלתי את המורות

*رَأَيْتُ الطّالِباتَ שגוי. זו לא חריגה במובן של מוזרות לשנן בעיניים עצומות; היא שייכת למשפחה קטנה של סיומות שנקראת العَلاماتُ الفَرْعِيَّة, “סימנים חלופיים”, שבה יחסה מסומנת במשהו שאינו התנועה הרגילה שלה. שיעור 40 אוסף אותן. לעת עתה די במשפט אחד: ב-ـات, האקוזטיב שואל את הכסרה של הגניטיב.

6. מה הריבוי ב-ـات מכסה. הרבה יותר מהזכרי:

• נשים בנות אדם: مُعَلِّماتٌ، طالِباتٌ، مُهَنْدِساتٌ، مُمَرِّضاتٌ
• דברים והפשטות, יהיה מינם אשר יהיה: سَيّاراتٌ، ساعاتٌ، كَلِماتٌ، لُغاتٌ، جامِعاتٌ، مَطاراتٌ

אבל כיסוי אינו תביעה: ة על היחיד לא מבטיח ـات יותר ממה שזכר מבטיח ـونَ, והרבה שמות נקביים יומיומיים מקבלים במקום זאת ריבוי שבור — مَدينَةٌ → مُدُنٌ، مَدْرَسَةٌ → مَدارِسُ.

זה גם הריבוי החי והפורה של השפה: מילים חדשות, מונחים טכניים ושאילות בדרך כלל מקבלים ـات במקום להידחס למשקל שבור. כשטובעים או מייבאים שם עצם וצריכים אותו ברבים, ـات הוא ההימור הבטוח.

7. התאם: עם אנשים, הכול הולך לרבים. שיעור 8 לימד ששם תואר מעתיק את השם שלו ביידוע, ביחסה ובמין. הוסיפו מספר לרשימה. כשהריבוי מתייחס לבני אדם, גם שם התואר ברבים:

• المُعَلِّمونَ الجُدُدُ — המורים החדשים (جُدُدٌ הוא הריבוי השבור של جَديدٌ)
• المُعَلِّماتُ الجَديداتُ — המורות החדשות (שם תואר בריבוי שלם)
• مُهَنْدِسونَ مِصْرِيّونَ — מהנדסים מצריים

אותו דבר חל על הנשוא של משפט שמני, שהוא مَرْفوع ובדרך כלל לא מיודע: المُوَظَّفونَ مَشْغولونَ، الطّالِباتُ مُجْتَهِداتٌ. והכינוי שעומד במקום ריבוי כזה הוא هُمْ לגברים ו-هُنَّ לנשים (שיעור 6).

שימו לב ששם התואר לא חייב להשתמש באותו ריבוי כמו השם שלו. المُعَلِّمونَ הוא ריבוי שלם, الجُدُدُ הוא שבור; כל מילה מקבלת איזה ריבוי שיש לה. מה שחייב להתאים הוא המספר הדקדוקי, לא הצורה.

דגל אחד, כי אחרת זה יכשיל אתכם: כלל ההתאם ברבים הזה חל על בני אדם. ריבוי של דברים לא-אנושיים מקבל שם תואר ביחיד נקבה — سَيّاراتٌ كَثيرَةٌ, לא *سَيّاراتٌ كَثيراتٌ. הכלל הזה הוא כל שיעור 11; כאן רק תרשמו ששני המקרים שונים.

8. ה-ن נעלם בסמיכות (إِضافَة). כשריבוי שלם לזכר הוא הנסמך בצירוף שייכות, ה-ن שלו נושר:

• المُعَلِّمونَ → مُعَلِّمو الْمَدْرَسَةِ — מורי בית הספר
• المُعَلِّمينَ → مُعَلِّمي الْمَدْرَسَةِ — (מושא או אחרי מילת יחס)

שתי נקודות כתיב. אחרי ה-و של مُعَلِّمو לא בא כלום — אין אליף שקטה, בניגוד לצורות פועל כמו كَتَبوا. והנסמך לא מקבל תווית, לכן *المُعَلِّمو בלתי אפשרי. הריבוי הנקבי שומר את ה-ت ואת תנועת היחסה באותו מקום ומשמיט רק את התנווין, כמו כל נסמך: مُعَلِّماتُ الْمَدْرَسَةِ. מתי ולמה כל זה קורה הוא שיעור 20; זהו את הצורה עכשיו כדי שלא תיראה כמו שגיאת כתיב.

9. איזו מהסיומות האלה באמת תשמעו? זה חשוב יותר ממה שנשמע. בדיבור רשמי רגיל, תנועות קצרות סופיות נושרות לפני הפסק — צורת ההפסק — לכן רוב סיומות היחסה שקטות.

• ـونَ ו-ـينَ: נשמעות. מה שמפריד כאן בין שתי היחסות הוא התנועה הארוכה و / ي בתוך הסיומת, לא תנועה קצרה סופית, לכן הניגוד בין مُعَلِّمونَ ל-مُعَلِّمينَ שורד בדיבור אמיתי — אפילו בהפסק, שבו הפתחה על ה-ن עצמה נושרת. זה אחד המקומות הבודדים בערבית ספרותית שבהם אפשר לשמוע יחסה באוזניים.
• ـاتُ / ـاتِ / ـاتٌ / ـاتٍ: לא נשמעות בסוף צירוף. מה ששומעים הוא ـات פשוט. התנועה חוזרת ברגע שמילה אחרת באה אחריה והצירוף ממשיך.

לכן: מדייקים בסיומות הזכר כי ישמעו אותן, ומדייקים בסיומות הנקבה כי תצטרכו אותן ברגע שכותבים.

10. מה השיעור הזה משאיר בכוונה בחוץ. ריבוי שבור, שהוא הרוב, הוא שיעור 10. התאם עם ריבוי לא-תבוני הוא שיעור 11. שניים של משהו אינם לא יחיד ולא רבים בערבית — הזוגי הוא שיעור 12. ומשפחה של שמות שמסרבים לתנווין בכלל, ובהם שמות כמו فاطِمَةُ וריבויים שבורים כמו مَدارِسُ, היא שיעור 41.

צורות ותבניות

جَمْعُ المُذَكَّرِ السّالِم, עם היחיד לצדו כדי שתראו מה הסיומת מחליפה:

جَمْعُ المُؤَنَّثِ السّالِم — שימו לב ששתי השורות התחתונות זהות:

מילים שמקבלות את הריבוי השלם לזכר:

מילים שמקבלות את הריבוי השלם לנקבה — קודם אנשים, אחר כך דברים:

התאם, יחיד מול רבים:

ה-ن בתוך סמיכות (إِضافَة) ומחוצה לה (זיהוי בלבד — שיעור 20 הוא בעל הכלל):

דוגמאות

טעויות נפוצות

• رَأَيْتُ الطّالِباتَ -> رَأَيْتُ الطّالِباتِ — הריבוי השלם לנקבה לעולם לא מקבל פתחה. האקוזטיב שלו נכתב ונהגה בדיוק כמו הגניטיב.
• رَأَيْتُ طالِباتاً -> رَأَيْتُ طالِباتٍ — והאקוזטיב הלא מיודע הוא כסרתאן, לכן גם אין אליף שקטה להוסיף. לסיומת ـات פשוט אין צורת פתחה.
• رَأَيْتُ الْمُعَلِّمونَ -> رَأَيْتُ الْمُعَلِّمينَ — ـونَ היא רק לנושא. המושא, וכל מה שאחרי מילת יחס, מקבל ـينَ.
• مَعَ الْمُهَنْدِسونَ -> مَعَ الْمُهَنْدِسينَ — אותו כלל מהצד השני: מילת יחס שמה את השם שלה ב-مَجْرور, ולריבוי הזה זה ـينَ.
• مُعَلِّمينٌ -> مُعَلِّمينَ — הריבוי השלם לזכר לא מקבל תנווין באף יחסה. רק الـ מסמן אותו כמיודע; בלי الـ הוא כבר לא מיודע.
• مُعَلِّمونُ -> مُعَلِّمونَ — ה-ن של הריבוי הזה תמיד נושא פתחה, באיזו יחסה שהמילה תהיה.
• مُعَلِّمَةونَ -> مُعَلِّماتٌ — שם עצם נקבי לעולם לא יכול לקבל ـونَ. משמיטים את ה-ة ומוסיפים ـات; זה הריבוי הסדיר היחיד שיש לו.
• كِتابونَ / سَيّارونَ -> كُتُبٌ / سَيّاراتٌ — ـونَ שמור לגברים בני אדם בלבד. ספר מקבל ריבוי שבור (שיעור 10), מכונית מקבלת ـات.
• رَجُلونَ -> رِجالٌ — גבר בן אדם, כן, אבל לשם העצם המסוים הזה יש ריבוי שבור. כשירות אינה חובה; לומדים את הריבוי של כל שם עם השם.
• المُعَلِّمونَ الْجَديدُ -> المُعَلِّمونَ الْجُدُدُ — שם תואר שמתאר ריבוי של בני אדם חייב להיות ברבים בעצמו, גם כשהריבוי שלו הוא מהסוג השני.
• المُعَلِّماتُ الْجَديدَةُ -> المُعَلِّماتُ الْجَديداتُ — התאם ביחיד נקבה שייך לריבוי לא-תבוני (שיעור 11). נשים הן בני אדם, לכן שם התואר ברבים.
• المُعَلِّمونَ الْمَدْرَسَةِ -> مُعَلِّمو الْمَدْرَسَةِ — בסמיכות (إِضافَة) ה-ن נושר והנסמך מאבד את התווית.

טיפים

• למדו את הריבוי הזכרי כזוג צלילים, לא כטבלה: ـونَ לעושה, ـينَ לכל השאר. אמרו תריסר שמות בקול בשתי הדרכים עד שההחלפה אוטומטית.
• שמרו כל שם עצם חדש עם הריבוי שלו, כמו שכבר שומרים אותו עם התנווין: مُهَنْدِسٌ - مُهَنْدِسونَ، سَيّارَةٌ - سَيّاراتٌ. ניחוש עולה יותר משינון.
• העובדה היחידה ששווה ללמוד יתר על המידה מהשיעור הזה היא של-ـات אין פתחה. כתבו את رَأَيْتُ الطّالِباتِ כמה פעמים; השגיאה שהוא מונע היא זו שבוחנים מחפשים.
• בדיקת כשירות מהירה ל-ـونَ: אפשר להצביע על הקבוצה ולומר “הגברים האלה”? אם לא — אם אלה נשים, חפצים, בעלי חיים או רעיונות — הסיומת מחוץ לשאלה.
• ـات הוא רשת הביטחון שלכם. כשבאמת לא יודעים ריבוי והשם נקבי או דומם, ـات נכון יותר מכל משקל שבור שאפשר להמציא.
• אל תנסו לשמוע את סיומות היחסה הנקביות בדיבור; הן נעלמות לפני הפסק. התייחסו אליהן כאל משהו שמייצרים בכתב ובקריאה זהירה.
• התעלמו לעת עתה ממה שקורה כשהריבויים האלה פוגשים מספר, וממה שקבוצה של שניים מקבלת — מספרים הם שיעור 26 והזוגי הוא שיעור 12.
• כשפוגשים مُعَلِّمو או مُهَنْدِسي בטקסט וה-ن נראה חסר, הסתכלו על המילה הבאה: היא תהיה החצי השני של סמיכות (إِضافَة).